עקרת בית לעת מצוא 

‏יום ראשון 02 נובמבר 2008

כמה - כמה סיפורים נכתבו על מעלליהם של אנשים שהחליטו לבחון את הדברים מהצד השני של עיסוקיהם המעניינים, החליפו בגדים וחזות ויצאו להסתובב בקהל אותו הם משרתים, או מנהלים, או עליו מפקדים, הכול לפי העניין הפרטי של האיש.

ואני, שלא תכננתי הרפתקאות מסעירות, ולא תכננתי מבצעים גדולים כדי לאשרר נתונים סטטיסטיים ומיני פרדיגמות חובקות עולם, הזדמן לי להתנסות בתפקיד של "עקרת בית", במשרה מלאה, לתקופה מוגבלת אבל ארוכה דייה כדי שאוכל להצטרף לאלה שאומרים כי התפקיד רציני, מאתגר וחשוב שאנחנו, החצי השני של "העקרת", נכיר לה תודה ונעריך את המאמץ הטמון בביצוע המטלות היומיות שבאחריותה.

מעניין מה - כנראה שיש דברים שהדרך הטובה ביותר להכיר אותם זה פשוט דרך הרגליים.

להעריך את המקצוע של "העקרת בבית" לא נלמד בקורסים, ולא בימי עיון, לא של המי"ל וגם לא בקטדרה למבוגרים או צעירים. כדי להעריך את הדבר צריך פשוט,להתנסות.

אני מאחל לכולם, לקוראים את שכתבתי ולאלה שלא הזדמן להם, כי בת זוגתכם תהיה בריאה ולא תיקראו להחליף אותה. אבל, אם בכול זאת, אתם נקראים לדגל ונדרשים להיות "העקרת" האחראית בעת שנבצר ממנה לתפקד מלא או חלקי, עשו זאת ברצינות ואני בטוח שתתחילו, כמוני להעריך את שהיא עושה כדבר מובן מאליו.
ואם יתברר גם, שאתם מתפקדים תחת עינה הפקוחה של "העקרת האמיתית" שבנסיבות הזמן היא לא ניידת אבל בריאה, ועוקבת בדריכות אחרי כול תנועה שלכם, ויש לה גם מה להסביר לכם על מה ואיך לעשות מה, ולא נשברתם אחרי שבוע, הרי כי תקבלו ציון לשבח מהשומעים את סיפורכם. תאמינו לי. מאחרים יש סיכוי שתקבלו.

אז מה? בימים אלה שהשמש מאחרת להפציע, ובחמש וחצי עוד חושך בחוץ, אני כבר משפשף שפשוף ראשון את העיניים, מוציא רגל חמה אל האוויר הקר שמחוץ לשמיכה וקם בכול הגובה ליום המטלות הרגיל. מהרגע הזה, ועד............. לא ברור לי אם אמצא זמן לשבת על 4 רגליים פנויות.

הכנת אזור השירותים והמקלחת למתקלח בעל רגל אחת ישרה.
מכינים את הציוד היבש. מגבות, משחות, מגב להורדת המים. בגדים עליונים ותחתונים. גרביים. דאודורנט, קרם גוף ופנים וקצת מי קולון למעני.
עוזרים לשבת. להוריד בגדים. לכוון את המים בטוש שלא יהיו חמים מדי ולא קרים מדי. הם צריכים להיות בדיוק בטמפרטורה המובחרת. סבון ריחני על הספוג. והרבה סבלנות.

עם פתיחת המים, מחזיקים במגב וגורפים במרץ את המים כדי שלא יעברו את סף דלת השירותים וצריך יהיה להוציא אותם מחדר השינה שליד.

עוזרים לשטוף את הסבון. מגישים לפי התור את המגבת הגדולה. מנגבים את הרגליים ומנגבים היטב בין האצבעות. מורידים שוב את המים שהצטברו. פורסים מגבת יבשה כדי להניח את הרגליים שניגבנו. דאודורנט. קרם גוף. קרם פנים. מי קולון, חולצה, תחתונים, מכנסיים, מקרבים את ההליכון, קמים, קצת וולטרן. גומרים למשוך את הכול למקום ומשחררים את האישה לדרכה לסלון. לכורסה הגואלת.

ואני - מוריד את המים שלא ירדו. מיבש את הרצפה. מסדר את אוסף שפופרות המשחה והקרמים. אוסף את המגבות הרטובות לתליה בחוץ. מנגב רטיבות במיני מקומות. מנגב את הדלתות. חוזר לחדר השינה לסדר את המיטה. מקפל ומחליק את השמיכה והסדינים. מכה בשתי ידיי את הכריות כדי שיראה כי טופלו באהבה יתרה. פותח חלונות. מעביר את הספר, המשקפיים, בקבוק המים ותיק הכדורים מחדר השינה לשולחנית שליד הכורסה בסלון ומוכן להכין את ארוחת הבוקר.

השעה, 0645. תסכימו איתי, שהתפוקה של עד עכשיו הייתה לא רעה.

לארוחת הבוקר אני מארגן "פיציטה" חמה עם גבינה צהובה. עגבנייה וביצה קשה פרוסה במכשיר המיוחד לפריסת ביצים. כוס תה. פעמים גם "פרילי" או מעדן, הכול על מגש שיש עליו קבע, מפיות, ומלחיה וסכו"ם והרבה רצון טוב שגם אם לא רואים אותו הוא נמצא על המגש. ולא רק.

היא אוכלת ואני מתפנה להתכונן לצאת את הבית. אוסף את המפתחות, הפלאפון, הכדורים שלי, מיני ניירות שהכנתי לקחת איתי. רשימת קניות וחובות להמשך היום ואני. מוכן.

מוריד את מגש ארוחת הבוקר, שוטף ושם במקום את שנשאר. נפרד לשלום ויוצא למערכה השנייה.

המרחק לא גדול. 10 דקות בערך, במהירות סבירה ואני בעבודה.

תא הדואר האלקטרוני שלי מלא. שני מסכים לפחות. אולי שליש מזה רלוונטי. כול השאר, זבל.
סידרת טלפונים. סידרת תשובות לכותבים. שתי ישיבות על הא ודא. ארוחת בוקר ואני כבר בדרך חזרה לבדוק שהכול בסדר.

לא קל. בהחלט לא. וצריך לרדת מהכורסה לשירותים. ולעשות תרגילי פיזיותרפיה. ולצאת קצת החוצה לאוויר צח. ולהשקות את העציצים שפתאום גיליתי אותם בביתי ושלא שמתי את ליבי לקיומם. והעציצים שבמרפסות. לא אחת שתי מרפסות. ועציצים ליד המחסן. ועציצים בעגלה בקיצור, ים של עציצים שחיים בצל הבית שלנו מקשטים בצבעים חיים את הכניסות לבית הפרטי, החם והנוח שלנו. של אשתי ושלי. ממש יפה אבל הרבה.

ואני מרוצה. עצם העובדה שזכרתי לעשות הכול בסדר שמצפים ממני, מעורר אצלי התרוממות רוח וכוחות רעננים שצריכים להספיק להמשך היום.

ולשטוף את כול הכלים בכיור. את כולם מיד שמגיעים לשם. וקצת לנגב אבק במקומות שאף פעם לא התעניינתי מי מנגב שם אבק. ולעבור על מסגרות התמונות שמי שהו תלה אותם על הקירות שלנו. וכול החרסינות והצלחות שהבאנו מכול מדינות העולם. כולם פתאום מלאים באבק. דווקא כאשר אני תורן ואשתי רתוקה לכורסה ומביטה בי ובכול תנועה מיותרת. בדרך כלל, תנועה חסרה. כי אם כול הרצון הטוב, אף פעם לא אצליח להחליף אותה בדברים שאני עושה בימים אלה, באין ברירה ממש. נכון שאני אולי קצת יותר טוב מהמנקה ששולחים לנו לפעמים, אבל עדיין רחוק מלהיות טוב כמו האוריגינאל.

וללכת להחזיר את הכלים לשכנים הנחמדים שמביאים לנו כיבוד שלא יחסר. ולהביא את הדואר. ולתלות מיני ניירות על לוחות חדר האוכל. ולהביא צהרים. להצטייד בירקות, חלב ומיני דברים טובים במרכולית. ושתייה מהכולבו. וכביסה למכבסה וכביסה מהקומונה. ואוויר בגלגלי הקלנוע, ונשאר להצטייד בעצמי באוויר שהולך ונגמר לי.

וכאשר התיישבתי, ראיתי שהשעה כבר שעת צהרים.

נעמדתי על הרגליים, לקחתי את כלי האוכל המוכנים תמיד ויצאתי להביא את המרק היומי ואת מנת העוף המכובס.

כבר כמה שבועות שאני מביא את אותו תפריט. עוף ומרק עוף. את המרק אני משפר עם חצי שקית אבקת מרק של "אוסם". מפורר את הבשר. קצת מלח. קצת פלפל וזה מעדן שמחזיק מעמד בתור מנה מובחרת ומועדפת. דקה במיקרו. מגש מסודר. פרי לקינוח והרבה חיוכים, והארוחה מסודרת.

ושוב איסוף המגש. שטיפת הכלים. סיבוב לשירותים. תרגילי הליכה וזה הזמן לנוח באמת. היא בכורסה המביטה על החדר מלמעלה ואני זרוק על המיטה בחדר השינה.
ובאה מנוחה ליגע.
ואפילו הרעש המחריש של פועלי הבניין העובדים מעבר לקיר, לא יכלו לי. אני ישן וזהו.

השעה וחצי שעתיים של המנוחה אחר הצהריים שווים כול רגע. מומלץ. זה לא רק כתוב בספרים. אני מעיד ממקור ראשון שזה שווה ומומלץ לכולם. לאלה שבגילי, מומלץ באופן מיוחד. לא להחמיץ.

ואחרי המנוחה - חוזרים להשלים את היום שיגמר, בעזרת השם מתי שהוא אחרי אחד עשרה שלפני חצות.

שירותים. קפה ועוגה של ארבע. דברים מהדואר. פרודוקטים מהמרכולית. מיני דברים מהכולבו. תרופות חסרות מהמרפאה. אירוח מבקרים מזדמנים. ארוחת ערב. "מפרץ אהבה" וסידורים אחרונים לקראת התארגנות ללילה.

מים. כדורים. ספר. משקפיים. שמיכה. כרית. שירותים ועליה למזרון המוגבה.

לילה טוב.

וממש לפני שעצמתי את עיני העייפות, חזרתי לשנן לעצמי כי הגיע הזמן להודות לבורא עולם שלא עשה אותי אישה כי הרי סדר יום כזה שעליו סיפרתי לכם, התאים לי ליום אחד ולא יותר. ולאשתי, שמחזיקה מעמד לידי כבר למעלה מ 54 שנה, רק ברכות והערכה.

כול הכבוד.

אני מסיר את הכובע לפניך. בואי. בואי ותחליפי אותי. שתהיה בריאה ואני אמשיך להעריך את תפקידך עוד יותר אפילו.

באהבה........ דני.

למי כתבתי תשאלו?

לעצמי. שלא אשכח כי כך חשבתי בכנות בימים שהחלפתי את עקרת הבית שלקחה לעצמה חופש מחלה.