ממשרד גרוס, אשכנזי ושות', עורכי דין
______________________________
אחריות כלפי מסיג גבול במקרקעין
טקס סיום הלימודים התיכוניים נחוג ברוב שימחה, ובתום הטקס הרשמי נסעו הבוגרים הטריים לחוף הכנרת, שם אמורה היתה להתקיים מסיבה מפוארת.
חלפו הימים בהם הודלקה מדורה, נזרקו לתוכה תפוחי אדמה, ולאור הכוכבים שרו שירי ארץ ישראל. היום בלי לקנות הנאה בכסף לא חוגגים, והתלמידים נדרשו לשלם כ- 300 - בעבור הטקס והמסיבה.
ד.י. היה בין הבוגרים, אבל כסף לא היה לו. לפי פסק הדין שמיד נגיע אליו, הוא היה יתום מאמו, אביו נכה ומובטל, וכסף - אין. גם בעבר התקשה לשלם בעבור השתתפות בפעילויות "חינוכיות", כגון טיול לאילת.
להשתתף בטקס הותר לנער, אבל להכנס לאתר בו התקיימה המסיבה - לא. בעלי האתר אינם פראיירים. המקום מוקף גדר גבוהה, בשער הראשי יש שומרים הבודקים מי שילם ומי מנסה להנות חינם. יש אמנם גם שער צדדי, המיועד לכניסת עובדים, והוא אפילו נמוך וקל יותר למעבר, אבל דווקא משום כך הותקנו בראשו מוטות מתכת מחודדים.
ד.י. ניסה להכנס בשער הראשי עם חבריו, אבל מיד התברר שהוא לא ברשימת המשלמים. לכן לא הותרה לו הכניסה. אומר את האמת: לו אני במקומו, הייתי הולך הביתה. עם מי שלא רוצים לתת לי לחגוג כי לא שילמתי, אני לא רוצה לחגוג. אבל ד.י. חשב אחרת, וניסה לעבור את השער.
מוטות הברזל הוכיחו את יעילותם: הוא אמנם עבר, אבל ידו נותרה משופדת על כידון אחד, והוא תלוי בין השמיים והארץ. סוף דבר, המוט נוסר, והנער הועבר לבית החולים כשהמוט נעוץ בזרועו.
במשפט עלו שאלות משפטיות חשובות, ובראשן אחריותו של תופש מקרקעין לפגיעה של הבאים בתחומם.
פקודת הנזיקין קובעת, כי האחריות הזו לא תחול כלפי מסיג גבול, כלומר מי שנכנס למקרקעין בניגוד לרצונו של המחזיק החוקי בהם. לפטור הזה מאחריות יש סייג, והוא כאשר הנפגע מוכיח כי נכנס למקרקעין בתום לב וללא כוונה לעבור עבירה או עוולה אזרחית. המקרה הרגיל הוא, כאשר אדם כלל אינו יודע שהוא מבצע הסגת גבול.
במקרה שלנו, ברור כי ד.י. ידע היטב שהוא נכנס לאתר בניגוד לרצון המחזיק בו, זו בדיוק היתה מטרתו: להכנס ללא תשלום.
למרות זאת, בית המשפט הטיל אחריות על בעלי האתר. בהתפתלות מסויימת הסביר בית המשפט, כי כוונתו של הנער היתה תמימה: השתתפות במסיבה. זה אמנם נכון, אבל ספק אם זו התמימות אליה התכוון המחוקק. מצד שני, יש הגיון להניח גם, שהעוולה אותה צריך מסיג הגבול להתכוון לבצע, אינה יכולה להיות הסגת הגבול עצמה, אלא עוולה אחרת, נוספת.
בית המשפט שם את הדגש על גילו הצעיר של הנער, על עוצמת הפיתוי מצד אחד, ועל קיצוניות האמצעים שננקטו כדי למנוע כניסה לאתר, שאינו מיתקן בטחוני אלא מקום בילוי עממי.
הכל נכון, גם התוצאה צודקת. הנער קבל פיצוי על פציעתו. עם זאת, נראה כי לא נבחנה השאלה החשובה יותר: איך בכלל הגענו למצב, בו מנסים לעצור את כניסתו של נער חסר אמצעים למסיבת סיום, באמצעות שער עם מוטות ברזל מחודדים?
________________________________________
גילוי נאות: משרד עו"ד גרוס-אשכנזי מייצג תובעים בנזיקין.
