תרבות התור בתפוח הגדול 

לפני שמונה שנים טסתי בפעם הראשונה בחיי לארה"ב. לפני כן היו "טיסות לחו"ל" אם אתה קורא לרודוס חו"ל. עבדתי באותה תקופה בחברה שהטיסה אותי לשיקגו וחזרה לארץ דרך ניו-יורק. שלושה ימים סך הכלל החשף לתרבות מוזרה שנקראת אמריקה. לא משנה. ביליתי יום וחצי בשיקגו והגעתי בסופ"ש לניו-יורק. אתה מרגיש כאילו אתה בסרט עם המוניות הצהובות מכל עבר, הבניינים האדירים שמאפילים על הרחוב גם באמצע יום שמש...

מה שהשאיר עלי רושם וחותם היה משהו בו נתקלתי במקרה עת עברתי ליד האולפנים של CBS ברחוב ברודווי . באותו יום כמו שאר ימות השבוע הוקלטה תוכנית הלילה של דויד לטרמן וכמו שאתם יודעים, או לא, הוא מחלק כרטיסים לתוכנית חינם רק צריך להירשם ולבא באותו יום לאולפנים. בחור צעיר שכמותי, עובר ברחוב ברודווי ומשתהה למראה המון (אני מתכוון להמון ולא עשרה אנשים לתוכנית הבוקר של רבקה מיכאלי) משתרך לאורך הרחוב, מסודר כחיילים צמודים לקיר כדי שחס וחלילה לא יפריעו לאף אחד, חוצה רחובות ורמזורים ולא נגמר...מה ההפתעה? אף אחד לא עוקף. אף אחד לא חותך. אם הייתי מגיע, מתוך תמימות או חוסר הבנה לא הייתי מצפה שהבחור שעומד בצומת הרחוב ליד רמזור בעצם הוא המשך התור של הבחורה מעבר לכביש...מדהים...

מאז התבגרתי וחזרתי מספר פעמים לארץ החופש וגיליתי אומה שאוהבת תורים. כל מקום שאתה הולך תתקל בתור מסודר ונעים בו אין אי סדר, אין בלאגן ואף אחד לא מתעצבן. סופרמרקט, בית קפה, בקולנוע, באמצע הרוחב מול הדוכן של מוכרי הקבב שחונקים את העיר עם הכבש השרוף מלפני שבוע והשישליק שהכינו בל"ג בעומר שנה שעברה, בכל מקום תור. אני בטוח שאם אעמוד באמצע הרחוב מספיק זמן בכיוון החלטי יאספו מאחורי אמריקאים נחמדים שזקוקים ל"מנת התור" היומית שלהם. יכול להיות מעניין...