מאמר מאת: רמי הסמן
פריז כבר משעממת. ניו יורק, זה כבר לא זה. את דרום אמריקה חרשתם אחרי הצבא. בתאילנד הייתם. מה כבר נשאר? בדיוק את השאלה הזו שאלתי את עצמי. לפני שנים שמתי את הודו על מפת היעדים. אבל כולם, ואני מתכוון לכולם, אמרו: "בשביל מה אתה צריך את זה?! מלוכלך. מסוכן. לא בריא. מסריח. מה כבר יש שם - פונה למעופפים, וגואה לסטלנים". כולם היו נגד. אבל אני בשלי. החלטתי שהשנה זהו זה, לוקחים יוזמה ויוצאים לדרך.
אז איך עושים את זה? מאיפה מתחילים? אני התייעצתי עם הרבה חברים שכבר עשו את זה; ולא פעם אחת. קראתי המון, כמעט כל מה שאפשר, ובניתי תוכנית. יצאנו, חזרנו, ומה אני אגיד לכם, היה מדהים. אחת החוויות היותר מרתקות בחיי. הודו לא חייבת להיות רק עבור סטלנים צעירים, יוצאי צבא, מחפשי ג'ארס, העורכים תחרות מי מצליח יותר להתקרנף ולהוציא הכי פחות. הודו יכולה להיות גם יעד עבור אנשים נורמאלים, באמצע החיים, מחפשי חוויות, שמצד אחד לא רוצים להתקרנף, ומצד שני לא להוציא $300 ללילה על מלון הטאג'. יש הודו אחרת. הודו קלה, נוחה, נעימה, לא יקרה מידי, כיפית. אני בחרתי בדרך הביניים הזו. קראתי לזה 'הודו-לייט'. לקחתי את הודו בקלילות, ותאמינו לי - זה עובד.
איך היה? חוויה מסוג אחר. כל מה שסיפרו לנו היה מוגזם. כמו שרבים בעולם משוכנעים, שאנחנו בישראל כל הזמן מתפוצצים, בין הגמל לבין האוהל, אותו דבר לגבי הודו. מלוכלך, אכן מלוכלך. אפשר לחיות עם זה? כן. אחרי כמה זמן כבר מתרגלים. בהתחלה הקפדתי לצאת לרחוב הלא כל כך נקי, אך ורק בנעלי הליכה גבוהות, מרופדות, הרמטיות. אבל אחרי זמן מה, כשגיליתי שכמות חרבוני הפרות ברחוב איננו כה נורא, העזתי ועברתי לכפכפים. ועברתי את זה בשלום - בלי לדרוך במקום הלא נכון. בקיצור, בוא ננסה להתמודד עם כמה מה"אמיתות" הידועות לנו על הודו.
מסריח? לא יודע. במקומות מסוימים, במוקדי זוהמה היה מסריח. בכל הערים שביקרנו, קשה לומר שהיה סרחון. בעיה אחת אכן ידועה ובולטת בהודו, זה זיהום האוויר. תוצאות העידן הטכנולוגי. בדלהי, בבזאר המרכזי - פאהר-גנז, זיהום האוויר - תפוקת גנרטורי החרום - אכן בלתי נסבל.
פרות ברחובות? נו, פרות וודאי שיש. בדלהי רואים קצת פה ושם. ברישיקש שהיא עיר קדושה, רואים יותר. נסבל? בהחלט. לומדים לחיות עם זה. מחרבנות? בהחלט. מה עושים? נזהרים לא לדרוך. אם דרכתם, מנקים בשלולית המים הקרובה.
קבצנים? יש. הרבה? בדלהי לא ראינו הרבה. בפושקר זה היה בלתי נסבל. לומדים לא להתייחס. לומר: "לא!". זה המקצוע שלהם, כך הם מרוויחים את מחייתם. רובם לא ממש רעבים. בקיצור, זה לא המקום לרחמים. בכל מקרה אם תתחילו עם אחד, פתאום יתברר שיש גדוד שלם שלא עוזב אתכם. הפתרון? איפה שיש, לא להתחיל בכלל. מתברר שבהודו יש קאסטה שלמה של נוודים. משהו בדומה לצועני מזרח אירופה. הם מתמחים בקבצנות. למדנו גם שבהודו יש הרבה יותר קאסטות ממה שחשבנו בתחילה.
מתים ברחובות? נו, זו כבר הגזמה. אגב, אני מודה, לא היינו במומבאי (בומביי). יש דיירי רחוב. כן, ראינו בדלהי אנשים הישנים ברחוב. הרבה? לא הייתי אומר. בערים אחרות, עוד פחות. אולי לא הלכנו לשכונות שלהם, אבל איפה שביקרנו לא הייתי אומר שזה המאפיין הבולט והמיוחד של הודו.
כולם חוזרים חולים. ממש לא מסכים. אכלנו הכל, ואני מתכוון להכל. בשר (כמובן רק עוף, דג וכבש; על שחיתת פרה בהודו הולכים לכלא, גם מוסלמים שלא רואים בפרה סמל קדוש). חלב על שלל מוצריו - חלב לשתיה, יוגורט, גבינות, חמאה, גלידה. ירקות ופירות. מהירקות הכי הזהירו אותנו. הטענה ששוטפים אותם במים מקומיים, והם כמובן מזוהמים. בהתחלה אני מודה פחדנו, אבל אחרי ניסיון ראשון שעבר בשלום חזרנו לאכול סלטים. חששנו שחודש שלם נוותר על פירות, אבל התברר שלא. פירות בשוק, מיצי פירות. כמובן שאכלנו אוכל מבושל, כמו שהמליצו לנו, אבל לא תמיד. הקפדנו לשתות תמיד מים מינראלים מבקבוק אטום וחסום. לא נגענו בקרח. מה אני אספר לכם? הכל היה בסדר. לא בן-זוגי ולא אני חלינו פעם אחת. שום מחלות מעיים. לא שלשולים, לא הקאות. פלא? אני לא חושב. מה שכן, הקפדנו לאכול במקומות ראויים, עם תנועה של אנשים, לא ברחוב היכן שההודים נוהגים לאכול, אלא בעיקר במסעדות המיועדות לתיירים. כולל לצעירים המתקרנפים.
יצאנו בשלום, חזרנו בשלום. לא שדדו אותנו. לא חזרנו חולים. הסתדרנו היטב עם ההודים, שברובם יש להם איזה שהוא קסם. בסיכומו של עניין היה כיף. עד כדי כך, שהחלטתי לכתוב על הכיף הזה.
מה אני מתכוון לעשות? אני רוצה להגיש לכם כאן בבלוג סדרה של מאמרים, על איך להתארגן על נסיעה לצפון-מערב הודו. נסיעה של 'הודו-לייט'. לוקחים את הודו בקלילות. מניסיון שלי, ממה שלמדתי. לאלו מכם שרוצים לנסוע ועוד לא הייתם, אולי אצליח קצת לעזור. לאלו שמתלבטים - אולי כן, אולי לא - אולי אסייע בקבלת ההחלטה. לאלו שבכלל לא חושבים, אולי תידלקו על הרעיון.
מה כן יש בהודו? קודם כל יש המון צבע. יש המון תרבות (התלהבנו מסרטי בוליווד). יש מוסיקה מדהימה. הם מאוד דתיים, ללא יוצא מן הכלל. יש המון מקדשים. הם לא אלימים, מקסימום מתווכחים. הם מעריצים תיירים, במיוחד הילדים. נכון, הם רואים בכל תייר ממוצע כספומט מהלך. אבל גם עם זה לומדים אחרי זמן קצר את רוב הטריקים. המטבח עשיר בטעמים. יש מקום להרבה שופינג: פשמינה, משי, תכשיטים, אומנות (שימו לב לסוחרים הקשמירים התחמנים). לא חייבים לעשות יוגה או מדיטציה, רק אם ממש רוצים. יש עדיין תחושה של האמיתי והאותנטי (שמעתי שבסין זה כבר לא קיים). נכון, לא הכל נקי ומצוחצח כמו בציריך. אבל מי רוצה בכלל לבקר בציריך. יש נופים מדהימים, במיוחד בצפון, באזור הרי ההימלאיה. בסיכומו של עניין יש הרבה קסם בהודו.
התכל'ס - איך מתארגנים. נתחיל במאמר השני בסדרה.
הודו-לייט 2008
סדרת מאמרים על טיול לצפון-מערב הודו
מאמר ראשון בסדרה
שימש כעמית מחקר בבית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל אביב. ריכז את תחום לימודי הפרסום במכללה למינהל. הקים וניהל את חטיבת לימודי מינהל עסקים בבית הספר לתיירות של משרד התיירות.
כיהן כיושב ראש הנהלת הוועד למלחמה באיידס. הוביל את מאבק ארגוני הבריאות להרחבת סל התרופות ב-1997, ולתיקון בחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
http://schoolofstrategy.blogspot.com/
