המודלים שלפיהם נחקרה זהותם של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל 

המודלים שלפיהם נחקרה זהותם של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל

מודל הקונפלקט
הופמן וחבריו אמצו את המודל של מילר (Miller) שהבחין בין שתי זהויות; ציבורית ואישית. הציבורית היא הפרט בעיני אחרים ומכלול עמדותיהם כלפי אספקטים נבחרים של העצמי. הזהות האישית היא הפרט בעיני עצמו ומכלול עמדותיו כלפי אספקטים נבחרים של העצמי שלו. קבוצת חוקרים זו דברה על זהות אישית של בני המיעוט הערבי כמערכת עמדות שיש לפרטים כלפי העצמי החברתי וכללו את ההערכה העצמית ואת הזהות הלאומית, האזרחית, הדתית, המשפחתית, המקצועית והמקומית. הזהות האישית והציבורית במודל שלהם הן מבנה כולל של עמדות של הפרט כלפי העצמי (הערכה עצמית) וכלפי חברות בקבוצות השייכות. חקר הזהות של בני המיעוט הערבי התמקד בזהות האזרחית-ישראלית והלאומית-פלסטינית והקשר ביניהן. מודל חקר הזהות הפלסטינית שבנו הופמן ועמיתיו נקרא מודל הקונפלקט.
מודל הקונפלקט מתבסס על הנחת היסוד שבני המיעוט הערבי חיים בלחץ פסיכולוגי מתמשך, ושבזהותם יש שני מרכיבים; מרכיב אזרחי-ישראלי ומרכיב לאומי (פלסטיני או ערבי) וששני המרכיבים נמצאים במאבק מבחינת המהות שלהם. הופמן וחבריו טענו שבני המיעוט הערבי מפנימים זהות ישראלית, שהיא פרי הזדהות בני המיעוט הערבי עם מדינת ישראל. על פי הופמן הזהות החברתית של בני המיעוט הערבי היא גורם המתווך את הקשרים בין הערבים וקבוצת הרוב היהודי. לכן הערבים מגלים יותר נכונות לקשרים חברתיים עם הרוב היהודי מאשר היהודים מגלים נכונות לקשרים חברתיים עם המיעוט הערבי. הופמן הגדיר נכונות זאת כישראליזציה של הפלסטינים. הסכסוך הערבי ישראלי משפיע על בני המיעוט הערבי בכך שהם שוקלים כל נושא חברתי או פוליטי ב"מה זה אומר להם כחברים בקבוצת המיעוט". המצבים הפוליטיים החברתיים של הקונפלקט יוצרים מצבים פסיכולוגיים שבהם הזהות של בני המיעוט הערבי מתערערת וגובר המתח והקונפלקט בין שתי הזהויות האזרחית-ישראלית והלאומית-פלסטינית. על פי הופמן וחבריו בני המיעוט הערבי ערים לקונפלקט בזהותם לכן דאגו תמיד לשמור על איזון בין שתי המגמות הסותרות זו את זו, כך, טוען, גם גבאי.

מודל ההסתגלות
סוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים אחרים בנו את מודל ההסתגלות שסמי סמוחה הוא המייצג הראשי שלו ולפעמים מיוחס אליו בספרות המחקרית. חוקרים אלה אמצו, גם הם את המודל של מילר (Miller) ועסקו בזהויות המרובות של בני המיעוט הערבי. אבל הם לא ראו את הזהויות כרצף אלא כמשתנים נבדלים. הם התמקדו במידת הבולטות של כל זהות, בקשר שבין הזהויות ובסדר חשיבותן. גם הם כמו הופמן וחבריו עסקו בזהויות האזרחית-ישראלית והלאומית-פלסטינית. אבל בניגוד לקבוצה של הופמן לא הניחו שהזהויות בהכרח בקונפלקט. הם טענו ששתי הזהויות של בני המיעוט הערבי נבדלות זו מזו. אבל בעוד שפרס ויובל-דיווס טענו ששתי הזהויות מנותקות זו מזו במובן של אי-תלות, הדגיש סמוחה את התלות בין שתיהן. לדעתו המצב של היחס בין הזהויות נזיל ולא ניתן לדבר על גיבוש סופי של זהויות אלה. לכן, לדעתו כשמדברים על זהות צריך לשאול על המינון היחסי ומידת האיזון הסביר בין שני המרכיבים האלה. לטענתו, אין קשר הכרחי בין הדינמיקה של שני המרכיבים והתגברות אחד מהם לא מביאה בהכרח להיחלשות האחר, למרות שזה קיים אצל קבוצות מסוימות ובתקופות מסוימות. סמוחה מוסיף כי על בני המיעוט הערבי עוברים שני תהליכים מקבילים ומתפתחים זה בצד זה בו זמנית; פלסטיניזציה שהתחילה אחרי מלחמת 1967, וישראליזציה. סמוחה מצביע על היווצרות זהות חדשה לבני המיעוט הערבי במדינת ישראל והיא: פלסטיני בישראל או ישראלי-פלסטיני. הזהות הזאת משולבת ומשלבת את שני המרכיבים הישראלי והפלסטיני. המרכיב הישראלי, לדעתו, בולט יותר מהפלסטיני.

מודל הזהות המודגשת
רוחאנא למרות שהיה שותף בחלק מהמחקרים על הזהות של בני המיעוט הערבי עם הופמן ולזרוביץ', דחה את שני המודלים לחקר הזהות; הקונפלקט וההסתגלות, שהוזכרו קודם והציע מודל חדש-הזהות המודגשת. רוחאנא גורס כי כדי להבין את הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי צריך להעריך איך המורכבויות בזהות משקפות את הפרדוקסים שבהם הם חיים. המודל שלו לקח בחשבון את ההדגשה על הזהות הפלסטינית והסביר איך הפכה לא רק כמרכיב ממרכיבי הזהות הקולקטיבית אלא המרכיב העיקרי עם המטען הרגשי חיובי. הזהות הישראלית היא זהות אזרחית שמצטמצמת למישור הפורמלי-ליגאלי נטול כל רגש חיובי. בני המיעוט הערבי לא הפנימו את המרכיב הישראלי בזהותם משום שהמדינה לא מציעה להם זהות ישראלית שיוכלו להזדהות איתה ברמה הרגשית, הערכית או האידיאולוגית. הזהות הפלסטינית היא המודגשת ואליה קיים קשר רגשי, ערכי ואידיאולוגי. הדגשת הזהות הפלסטינית היא תוצאה של הכחשתה כביטוי לאומי על ידי שלטונות המדינה, והרגשת האפליה של הפלסטינים ביחס לחוקי יסוד הכנסת. כך, הישראליות הפכה לחסרת משמעות בעיני בני המיעוט הערבי ולכן קשרו את עצמם רגשית במרכיב הפלסטיני בזהותם. רוחאנא מבסס את טענתו שהזהות הפלסטינית מודגשת על כך שהיא:
1. שולטת בחיים התרבותיים, החברתיים, האנטלקטואליים והפוליטיים של בני המיעוט הערבי.
2. סכימה קוגנטיבית שדרכה קוראים היסטוריה, מפרשים מאורעות פוליטיים, שואלים איך ולמה קמה מדינת ישראל ומה קרה לעם הפלסטיני.
3. קבועה אצלם וקיימת עבורם.
הבלטת המרכיב הפלסטיני בזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי מוצגת על ידי:
1. הרגשת ה"אנחנו", הקשורה לערבים בישראל כקבוצת הפנים, אבל יכולה להתקשר לכלל הפלסטינים בעולם.
2. סמלים קולקטיביים, מאורעות פוליטיים וחגים לאומיים. יום האדמה, למשל, הוא היום הלאומי היחיד אצל בני המיעוט והוא משותף להם ולפלסטינים בשטחים. לצד זה הם עורכים ימי זיכרון למנהיגים פלסטינים, אחמ"ים או משוררים.
3. גאווה אישית כמרכיב רגשי בזהות הפרט. הגאווה והאכזבה הלאומית נגררות מהישגים וכישלונות של העם הפלסטיני.
4. קשרי תרבות, אומנות וספרות עם הפלסטינים מחוץ לקו-הירוק גם הם מדד לזהות. בני המיעוט הערבי אינם רק מושפעים מהתרבות הפלסטינית של הפלסטינים בשטחים, אלא הם חלק אנטגרלי בהבנייתה.
5. במישור הפוליטי הזהות באה לידי ביטוי בדרישה לזכויות מלאות לערבים בישראל והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
ריבוי המודלים לחקר הזהות של בני המיעוט הערבי, השונות בהגדרת המושגים והמדגמים השונים ולעתים מצומצמים מעוררים תהיות בקשר ליכולת הכללה. המשותף לכל המודלים האלה שהם חוקרים את הזהות מנקודת מבט מצומצמת של קטגוריזציה עצמית, וזו תלויה בהנחה מוקדמת. מפני שכאשר הנבדק מתבקש לבחור באחת הזהויות, והמכשירים לא מאפשרים לבדוק קיום בו זמני של מספר זהויות. כמו כן קיימת התעלמות מזהויות חשובות בנוסף לישראלית והפלסטינית יש המוסלמית והערבית.