ברברת 2006. 2. 23
פעם אחת מאז שנוצר היקום, או יותר נכון לומר לפני שהיקום נוצר, זה עבד.
"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (בראשית א' 3 ).
מה אגיד לכם, הוקוס פוקוס, אמר ונהיה.
"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים?ויהי כן" (שם א' 6. 7.)
אמר והיה.
אמר "תדשא הארץ?" (שם א' 11-12 )
לקח לילה אחד וצמחו כל העשבים והעצים.
אמר שיהיו מאורות. לקח לילה ובבוקר כבר זרחה השמש וכנראה שבמשך הלילה נוצרו גם הירח והכוכבים.
אחר כך המציא את מאכלי הים ואת העופות וחיות ותנינים ובהמות וביום השישי ברא את האדם, והלך לנוח.
אך, אלה היו ימים. מילה היתה מילה ולא סתם מילה, מילה של אלהים. אמר, והכל נעשה בדברו.
אחר כך, אחרי שנח שבת, אולי בשבוע השני, "ויטע יהוה אלהים גן עדן מקדם? ויצמח אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (שם ב' 8-9 ). לקח את האדם והניח אותו בגן ןאמר לו: תפדל יא חביבי. בלי משרד הרווחה ובלי הקצבות. הכל בשבילך. תפוס כפי יכולתך, אבל מה! "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב' 17 ). כלומר, כל זמן שתשאר טמבל ולא תדע להבדיל בין מה שטוב ורע, יהיה לך טוב. אינטליגנטים-- לא אצלנו!.
זהו, זו היתה הפעם האחרונה שמילה היתה מילה. תתארו לכם שזה היה עובד. איזה חיים לא נורמליים. אדם היה נשאר חנון, בלי צרות פרנסה, בלי צרות עם אלהים ובעיקר בלי צרות עם האשה. אבל כמו שאומרים: "כל המוסיף גורע". מי ביקש? מי היה צריך את זה? בשביל מה זה היה טוב? "ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (שם ב' 18 )
"והנחש היה ערום מכל חית השדה" (שם ג' 1 )
אמר הנחש אל האשה: "? אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן"
אמרה האשה אל הנחש: "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תנגעו בו פן תמתון"
אמר הנחש אל האשה: יללה יללה! "לא תמתון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ודעו טוב ורע".
הסתכלה האשה וראתה שזה לא סתם עץ "וכי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל?" קטפה ולקחה ביס.
אמרה האשה לאדם: "בא חמודי, תראה תראה, אחלה של עץ. קח פרי טרי. זה בחינם".
ובאמת היה זה אחלה של פרי. רק אכלו ונפתחו להם העינים. אנחנו ידענו. זה לא סתם עץ. ידענו! זה עץ הדעת לדעת טוב ורע. מה הם ראו אנחנו לא יודעים. אנחנו רק יודעים שנפתחו להם העינים? "וידעו כי ערומים הם?". כנראה שזה לא היה מראה כל כך מלבב כי מהר מהר תפרו להם חגורות, כי אוי לאותה הבושה שלא ידעו מקודם וגם לא רצו שאלהים יראה להם.
שמעו אותו מסתובב בגן? "ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן".
"ויקרא יהוה אלהים אל האדם ויאמר לו איכה"
ויאמר האדם: "את קולך שמעתי?"
ויאמר אלהים: "מי הגיד לך?"
ויאמר האדם: "האשה אשר נתת עימדי?"
ויאמר יהוה אלהים אל האשה: "? מה זאת עשית?"
ותאמר האשה: "הנחש הישיאני ואכל"
ויאמר יהוה אלהים אל הנחש: "כי עשית זאת ארור אתה? ועפר תאכל כל ימי חייך"
ואל האשה אמר אלהים: "?בצער תלדי בנים?"
ואל האדם אמר אלהים: "ארורה האדמה בעבורך? בזעת אפיך תאכל לחם? כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
אחר כך עשה יהוה אלהים לאדם ולחוה בגדי עור ואמר להם "תצאו בחוץ!" ושלח את האדם לעבוד בחקלאות.
מאז האדם קורע את התחת ומזיע דם וכל היום חופר בורות ומוציא לחמים מהאדמה. והאשה מסכנה יושבת ומצטערת על כל ילד שנולד לה ואחרי הילד השני מחליטה שדי , מספיק, באמת למי יש זמן לזה, ומה יהיה עם הקריירה. אני לא יודע איך זה עבד בתנאים האלה, אבל אולי מה שנכון היום היה נכון גם אז, ומי בכלל היתה צריכה גבר. ועובדה, מן הון להון נולדו צאצאים. אולי מפני שאז כל אחד חי כמה מאות שנים ובמשך זמן כזה ארוך מצאו הגברים והנשים הזדמניות להיפגש.
שנבין, מה יכול לקרות כשנחש אחד אומר דיבור אחד קטן.
חשבנו שכך, אבל טעינו, ככה זה היה רק בהתחלה. ואחר כך?
"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם ו' 1-2 ). זה אולי מסביר משהו על אופי בני האדם ועד כמה חזקה היא התורשה שזה עבר גם את המבול דרך משפחה מיוחסת אחת, כי עד היום בני האדם בטוחים שגם אם הם לא ממש אלהים אז הם לפחות צאצאים שלו וכולם הם משפחה אלהית אחת ו"כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (שם יא' ו ).
זה כבר היה יותר מדי בשביל אלהים והוא ראה בזה ממש סכנה לייחודו. תתארו לכם "? עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (שם יא' 6 ). לא כתוב את מי אלהים לקח איתו כי מדובר בלשון רבים "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" ויהוה הפיץ את יושבי בבל, כך הוא קרא לעיר עם המגדל, על פני כל הארץ: "כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ ומשם הפיצם יהוה על פני כל הארץ" (שם יא' 9 ).
נו, זהו. מאז ועד היום כולם חכמים ומדברים בכל העולם בכל מיני שפות, רק שלא מצליחים להבין האחד את השני.
הארכתי במובאות מראשית בריאת העולם רק על מנת להמחיש כי הברברת היא כאן ואיתנו מאז שעוד לא היינו ועד שגם לא נהיה.
אז תגידו לי? לומר ולדבר זה אותו הדבר?
אז תאמרו לי? לדבר ולהגיד זה אותו הדבר?
אז דברו אלי? להגיד ולומר זה אותו הדבר?
כאמור, תמיד היו מי שאמרו והיו כאלה שדברו או הגידו והיו אפילו כאלה ששוחחו שזה משהו אחר, כי זה אמור להיות משהו הדדי. דבר אחד צריך שיהיה ברור. ברוב המקרים זה לא היה יותר מאשר "דיבורים" או אם תרצו "בירבורים".
יש כאלה החושבים שדווקא עכשיו אנחנו צריכים לדבר עם הערבים. אולי לא רק עכשיו, אולי במיוחד עכשיו. אז למה? על מה אנחנו צריכים לדבר ומה יש לנו להגיד להם ומה יש להם לומר לנו? הרי אנחנו לא מכירים בנציגיהם הנבחרים והם לא מכירים בנו הבוחרים את נציגינו. נו מילא, לא מכירים, הרי הם אומרים להיסטוריה ולכל העולם בקול רם וברעמי פיצוצים שהם רוצים ומנסים לחסל אותנו, אולי לא אישית, אבל בהחלט מדינית. נכון, אנחנו יכולים לומר שאלה רק דיבורים ולמה אנחנו והם בכלל מתרגשים מזה. מי שרוצה שידבר. הרי לפני הכל ואחרי הכל זה לא ממש מחייב אף אחד. מה? לא דיברנו אף פעם? דיברנו גם דיברנו! זה לא התחיל עכשיו. אנחנו כבר מדברים עשרות שנים, הרבה עשרות, יותר ממאה שנים. מה שמאפיין את הדיבורים האלה, מה שמייחד אותם, זה שכמעט לאורך כל השנים , הדיבורים מגובים, מעורבים, משולבים במעשי איבה הדדיים, מה שהיום קוראים: לשוחח כאילו אין טרור ולהלחם בטרור כאילו אין דיבורים. תשאלו אם זה אפשרי? עובדה!
באיזה שפות לא דיברנו?! תורכית וגרמנית ואנגלית וצרפתית וערבית ועברית ויידיש ולדינו ו? תמצאו לי עוד מקום כזה קטן כמו ארץ ישראל שדיברו בו בכל כך הרבה שפות. לכאורה לא היתה צריכה להיות אפשרות שלא תהיה איזה קומבינציה של שפות שבה לא יוכלו הצדדים להבין האחד את השני. אבל לא הבינו? עובדה!
לפעמים אני חושב ואפילו בטוח שכן הבינו, והרבה פעמים העמידו פנים שגם הסכימו. הרבה פעמים אפילו חתמו על כל מיני ניירות. אבל הרבה פעמים לא עמדו בדיבורים ולא קיימו את ההסכמים. והניירות? הניירות נמצאים בארכיונים!
על מה דיברו?
עם ראשית הציונות דיברו עם התורכים ועם האפנדים הערבים. דיברו על אדמות ארץ ישראל (השלמה) שכללה גם את עבר הירדן המזרחי. האפנדים לקחו את הכסף. התורכים לקחו את המיסים. אבל האריסים, מסכנים ככל שהיו, לא תמיד הסכימו שינשלו אותם מעל האדמה. את מי התקיפו על זה? את היהודים. ואחרי זה שוב דיברו עד שהרוחות נרגעו.
אחרי זה דיברו עם התורכים ועם האנגלים ועם הערבים ועם הצרפתים. היו כאלה שתמכו בצד אחד והיו כאלה שתמכו בצד האחר. אחרי המלחמה האימפריה התורכית שוב לא היתה קיימת אבל הדבר רק נתן יותר נושאים לדבר עליהם. ובין הדיבורים על האימפריות החדשות דיברו גם על הבית הלאומי לעם היהודי, אבל מי שהבטיח את הדבר כנראה שכח, ונזכר כי יש לו גם הבטחות נוספות וחילק את ארץ ישראל בין מזרח ומערב לנהר הירדן. ולבית היהודי נשאר רק "מגרש" בעבר הירדן המערבי. אז שיהיה, גם זה יותר טוב מכלום. קנו אדמות והקימו ישובים והרגו ונהרגו. אבל המשיכו לדבר. הקימו חומות ומגדלים והיו "פרעות" והיו כנופיות והיו כוחות מגן. היו יריות והיו שרפות. אבל המשיכו לדבר.
אחר כך דיברו בכל השפות והלשונות והשמש כבר התחילה לשקוע על חלקים של האימפריה הבריטית וכל מיני מדינות, שחלקן אפילו לא ידעו בדיוק איפה זה ארץ ישראל, קיבלו את הזכות ואת הסמכות להחליט על איפה ואיך יחיו אלה שחיים בארץ הקטנה הזו, וכדי שהדבר יהיה אפשרי החליטו לחלק אותה שוב כדי שיהיה בה מקום לשתי מדינות קטנטנות. כולם הסכימו, אפילו היהודים שהיו רגילים מאז ומעולם שמישהו אחר קובע את גורלם הסכימו, כי כמו שכבר נאמר: שיהיה, גם זה יותר טוב מכלום. רק הערבים לא הסכימו, הם לא מתעסקים בקטנות, או הכל או הכל! וכמו תמיד באזורנו, כשלא מסכימים אז יש מלחמה. אבל המשיכו לדבר.
אחרי המלחמה, כשהיה הרבה דם ללקק והרבה פצעים לחבוש, היו כאלה שהאמינו שהפעם הולכים לדבר ברצינות וליישב את ההדורים אחת ולתמיד בהסכמי שלום. שוב לא יהיו אלה דיבורים בין "היישוב" לבין "הכנופיות". הפעם אלה דיבורים בין מדינות. החליטו לשבת ולדבר עד שיעלה עשן לבן. חשבו והאמינו. אז מה אם חשבו והאמינו?! שכחו עם מי יש להם עסק! אצלנו זה לא עובד ככה! על מה נדבר אם חס וחלילה נגיע לסיום הסכסוך. אז כבר ידענו, גם היהודים וגם הערבים, שהסכם סופי יהיה רק כאשר יהיה פתרון סופי, לוא דווקא פיסי של האנשים, אלא מדיני. או שלא תהיה מדינת יהודים בארץ ישראל שבין הירדן והים או שלא תהיה מדינה ערבית בארץ ישראל שבין הירדן והים. קשה היה לישראלים להעמיד פנים שלא רוצים איזה פשרה. היהודים הרי תמיד שמחים כשמישהו מוכן להתפשר איתם, אז מרבית מנהיגי ישראל הסכימו לחלוקה, אך מרביתם ומרבית העם האמינו, מי בגלוי ומי בנסתר, ב"ארץ ישראל השלמה" וכי זה רק פתרון זמני. גם מרבית מנהיגי העולם הערבי האמינו, מי בגלוי ומי בנסתר, שהפתרון הוא זמני ושלא יעבור הרבה זמן עד שיזרקו את היהודים לים ושהמזרח התיכון יהיה נקי מכופרים.
ישבו המשלחות בכל מיני מקומות. ישראל ומצרים בארמון השושנים שברודוס. ישבו כל משלחת בחדר אחר. לא דיברו האחד עם השני ושליח האו"ם ראלף באנץ' רץ מחדר לחדר ומעביר את דברי המשלחות ממשלחת אחת לשניה. קראו לזה "שיחות". נו, טוב שיהיה. עם המשלחת הירדנית ישבו בנהריים וגם במקומות אחרים. עם הלבנונים ישבו בראש הנקרה ובמקומות אחרים. עם הסורים כמעט ולא ישבו בכלל. ומה עשו בכל המקומות האלה? דיברו! אם היה מי שחשב בתחילה שיושגו הסכמים שיהיה איזה שלום, לא היה לו אלא להתאכזב. כל הדיבורים וכל הפגישות עם כל העולם ביחד ועם כל מדינה ומדינה בנפרד היו ל"שיחות שביתת הנשק" ול"הסכמי שביתת הנשק". לא שלום ולא שאיפה לשלום. לא הכרה במדינת ישראל ואפילו לא הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. לא צל צילו של השלום ולא צליל קולם של פעמי השלום. לא הסכמים על סיום הסיכסוך ואפילו לא משאלה לסיום הסיכסוך. רק הסכמים על שביתת נשק. הסכמים טקטיים שאפשר להפר אותם ואשר אכן הופרו פעם אחר פעם עוד לפני שדיו החתימה על המסמכים התייבש.
אולי מכיוון שאף צד לא היה מוכן לוותר על ה"דיבורים" צורפו מראש להסכמים נספחים והוקמו תת-אירגונים שכל תפקידם יהיחה לדבר על ההפרות שיהיו.
אין צורך להמשיך ולפרט את ההיסטוריה של ה"דיבורים" שבאו אחרי מלחמת העצמאות. הדברים ידועים והם לא שונים במהותם מאלה שהיו לפני שקמה מדינת ישראל ולפני שהיתה המלחמה. מדינת פלשתין לא קמה עד היום. במשך השנים היו פדאיון והיו פיגועים והיו פעולות תגמול. היה נאצר וקמה רע"מ שגם התפרקה. והיה נסיון להטיל מצור ימי על ישראל והיתה מלחמת סיני שגם היא לוותה בדיבורים והסכמים שהופרו עוד לפני שנכנסו לתוקפם. והיו עוד פיגועים ועוד פעולות תגמול והיתה מלחמת ההתשה שהיו לה את פעולות התגמול שלה. הייתה מלחמת ששת הימים שהיו שרצו להאמין כי בעקבותיה יבוא הקץ לסיכסוך, אבל הסתבר שתוצאותיה רק הוסיפו דברים נוספים לסיכסוך ונושאים חדשים שצריך לדבר עליהם. שוב היו הסכמים והסכמות וחתימה על כל מיני ניירות שאף אחד לא היה מוכן לתת את נפשו ליישם את הכתוב בהם אבל רבים וחדשים היו וישנם המוכנים לתת את נפשם כדי להכשיל אותם ולבטל את הכתוב בהם. במשך כל השנים שעברו היו מדינות ערב מדינות אויב שאסור לקיים איתן מגעים כל שהם ושפגישה עם אנשים מהן היתה עבירה על החוק. אז מה? לא נפגשו?! לא דיברו?! גם נפגשו וגם דיברו, בעיקר בסתר אבל גם בגלוי. מישהו נענש על זה? מה פתאום! היום יש הסכמי שלום בין ישראל לבין מצרים וירדן. אז מה? אין פיגועים משטחן? אין הפרות של סעיפים שונים מהסכמים אלה? יש גם יש ויש על מה לדבר.
והערבים הפלשתינים? אסור לדבר איתם. חד וחלק! אז מה, לא מדברים?!
לא/כן דיברו עם יאסר ערפאת ומה יצא מזה?
כן/לא מדברים עם מחמוד עבאס ומה יוצא מזה?
לא/כן ידברו עם מנהיגי החמאס, ומה ייצא מזה?
הרי כבר אמרתי לעיל: זה הכל "דיבורים". זה הכל "בירבורים". נכון, דיבורים ובירבורים עולים הרבה כסף. אבל אולי הם חוסכים חיי אדם וגם זה משהו.
ומורשת לדורות הבאים: אל תדאגו, גם לכם יהיה על מה לברבר. כי המילים היו עוד לפני היווצרות היקום, והיקום לא יגמר לפני שיגמרו המילים.
נספח
לא הזכרתי עוד "דיבורים"אפשריים:
דבר אל עצמך.
דבר אל העצים ואל האבנים.
דו-שיח של חרשים.
זיבולי שכל.
כאלאם פאדי.
בוקי סריקי.
רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע.
עוד שלושה קילומטר מעלש יא חבלן ואזי ידבר דינמיט.
לא ספרתי במדויק, אבל בספר התנ"ך מופיעות מילים הנגזרות מהשורשים: "אמר" "דבר" "נגד" למעלה מ-8000 פעמים.
לאור היקף ה"בירבורים" בזמן האחרון, אני חושב שמגיע להם הכבוד לככב בכתבה נפרדת.
פעם אחת מאז שנוצר היקום, או יותר נכון לומר לפני שהיקום נוצר, זה עבד.
"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" (בראשית א' 3 ).
מה אגיד לכם, הוקוס פוקוס, אמר ונהיה.
"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים?ויהי כן" (שם א' 6. 7.)
אמר והיה.
אמר "תדשא הארץ?" (שם א' 11-12 )
לקח לילה אחד וצמחו כל העשבים והעצים.
אמר שיהיו מאורות. לקח לילה ובבוקר כבר זרחה השמש וכנראה שבמשך הלילה נוצרו גם הירח והכוכבים.
אחר כך המציא את מאכלי הים ואת העופות וחיות ותנינים ובהמות וביום השישי ברא את האדם, והלך לנוח.
אך, אלה היו ימים. מילה היתה מילה ולא סתם מילה, מילה של אלהים. אמר, והכל נעשה בדברו.
אחר כך, אחרי שנח שבת, אולי בשבוע השני, "ויטע יהוה אלהים גן עדן מקדם? ויצמח אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (שם ב' 8-9 ). לקח את האדם והניח אותו בגן ןאמר לו: תפדל יא חביבי. בלי משרד הרווחה ובלי הקצבות. הכל בשבילך. תפוס כפי יכולתך, אבל מה! "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (שם ב' 17 ). כלומר, כל זמן שתשאר טמבל ולא תדע להבדיל בין מה שטוב ורע, יהיה לך טוב. אינטליגנטים-- לא אצלנו!.
זהו, זו היתה הפעם האחרונה שמילה היתה מילה. תתארו לכם שזה היה עובד. איזה חיים לא נורמליים. אדם היה נשאר חנון, בלי צרות פרנסה, בלי צרות עם אלהים ובעיקר בלי צרות עם האשה. אבל כמו שאומרים: "כל המוסיף גורע". מי ביקש? מי היה צריך את זה? בשביל מה זה היה טוב? "ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (שם ב' 18 )
"והנחש היה ערום מכל חית השדה" (שם ג' 1 )
אמר הנחש אל האשה: "? אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן"
אמרה האשה אל הנחש: "מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תנגעו בו פן תמתון"
אמר הנחש אל האשה: יללה יללה! "לא תמתון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ודעו טוב ורע".
הסתכלה האשה וראתה שזה לא סתם עץ "וכי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל?" קטפה ולקחה ביס.
אמרה האשה לאדם: "בא חמודי, תראה תראה, אחלה של עץ. קח פרי טרי. זה בחינם".
ובאמת היה זה אחלה של פרי. רק אכלו ונפתחו להם העינים. אנחנו ידענו. זה לא סתם עץ. ידענו! זה עץ הדעת לדעת טוב ורע. מה הם ראו אנחנו לא יודעים. אנחנו רק יודעים שנפתחו להם העינים? "וידעו כי ערומים הם?". כנראה שזה לא היה מראה כל כך מלבב כי מהר מהר תפרו להם חגורות, כי אוי לאותה הבושה שלא ידעו מקודם וגם לא רצו שאלהים יראה להם.
שמעו אותו מסתובב בגן? "ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן".
"ויקרא יהוה אלהים אל האדם ויאמר לו איכה"
ויאמר האדם: "את קולך שמעתי?"
ויאמר אלהים: "מי הגיד לך?"
ויאמר האדם: "האשה אשר נתת עימדי?"
ויאמר יהוה אלהים אל האשה: "? מה זאת עשית?"
ותאמר האשה: "הנחש הישיאני ואכל"
ויאמר יהוה אלהים אל הנחש: "כי עשית זאת ארור אתה? ועפר תאכל כל ימי חייך"
ואל האשה אמר אלהים: "?בצער תלדי בנים?"
ואל האדם אמר אלהים: "ארורה האדמה בעבורך? בזעת אפיך תאכל לחם? כי עפר אתה ואל עפר תשוב"
אחר כך עשה יהוה אלהים לאדם ולחוה בגדי עור ואמר להם "תצאו בחוץ!" ושלח את האדם לעבוד בחקלאות.
מאז האדם קורע את התחת ומזיע דם וכל היום חופר בורות ומוציא לחמים מהאדמה. והאשה מסכנה יושבת ומצטערת על כל ילד שנולד לה ואחרי הילד השני מחליטה שדי , מספיק, באמת למי יש זמן לזה, ומה יהיה עם הקריירה. אני לא יודע איך זה עבד בתנאים האלה, אבל אולי מה שנכון היום היה נכון גם אז, ומי בכלל היתה צריכה גבר. ועובדה, מן הון להון נולדו צאצאים. אולי מפני שאז כל אחד חי כמה מאות שנים ובמשך זמן כזה ארוך מצאו הגברים והנשים הזדמניות להיפגש.
שנבין, מה יכול לקרות כשנחש אחד אומר דיבור אחד קטן.
חשבנו שכך, אבל טעינו, ככה זה היה רק בהתחלה. ואחר כך?
"ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם ו' 1-2 ). זה אולי מסביר משהו על אופי בני האדם ועד כמה חזקה היא התורשה שזה עבר גם את המבול דרך משפחה מיוחסת אחת, כי עד היום בני האדם בטוחים שגם אם הם לא ממש אלהים אז הם לפחות צאצאים שלו וכולם הם משפחה אלהית אחת ו"כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (שם יא' ו ).
זה כבר היה יותר מדי בשביל אלהים והוא ראה בזה ממש סכנה לייחודו. תתארו לכם "? עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" (שם יא' 6 ). לא כתוב את מי אלהים לקח איתו כי מדובר בלשון רבים "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו" ויהוה הפיץ את יושבי בבל, כך הוא קרא לעיר עם המגדל, על פני כל הארץ: "כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ ומשם הפיצם יהוה על פני כל הארץ" (שם יא' 9 ).
נו, זהו. מאז ועד היום כולם חכמים ומדברים בכל העולם בכל מיני שפות, רק שלא מצליחים להבין האחד את השני.
הארכתי במובאות מראשית בריאת העולם רק על מנת להמחיש כי הברברת היא כאן ואיתנו מאז שעוד לא היינו ועד שגם לא נהיה.
אז תגידו לי? לומר ולדבר זה אותו הדבר?
אז תאמרו לי? לדבר ולהגיד זה אותו הדבר?
אז דברו אלי? להגיד ולומר זה אותו הדבר?
כאמור, תמיד היו מי שאמרו והיו כאלה שדברו או הגידו והיו אפילו כאלה ששוחחו שזה משהו אחר, כי זה אמור להיות משהו הדדי. דבר אחד צריך שיהיה ברור. ברוב המקרים זה לא היה יותר מאשר "דיבורים" או אם תרצו "בירבורים".
יש כאלה החושבים שדווקא עכשיו אנחנו צריכים לדבר עם הערבים. אולי לא רק עכשיו, אולי במיוחד עכשיו. אז למה? על מה אנחנו צריכים לדבר ומה יש לנו להגיד להם ומה יש להם לומר לנו? הרי אנחנו לא מכירים בנציגיהם הנבחרים והם לא מכירים בנו הבוחרים את נציגינו. נו מילא, לא מכירים, הרי הם אומרים להיסטוריה ולכל העולם בקול רם וברעמי פיצוצים שהם רוצים ומנסים לחסל אותנו, אולי לא אישית, אבל בהחלט מדינית. נכון, אנחנו יכולים לומר שאלה רק דיבורים ולמה אנחנו והם בכלל מתרגשים מזה. מי שרוצה שידבר. הרי לפני הכל ואחרי הכל זה לא ממש מחייב אף אחד. מה? לא דיברנו אף פעם? דיברנו גם דיברנו! זה לא התחיל עכשיו. אנחנו כבר מדברים עשרות שנים, הרבה עשרות, יותר ממאה שנים. מה שמאפיין את הדיבורים האלה, מה שמייחד אותם, זה שכמעט לאורך כל השנים , הדיבורים מגובים, מעורבים, משולבים במעשי איבה הדדיים, מה שהיום קוראים: לשוחח כאילו אין טרור ולהלחם בטרור כאילו אין דיבורים. תשאלו אם זה אפשרי? עובדה!
באיזה שפות לא דיברנו?! תורכית וגרמנית ואנגלית וצרפתית וערבית ועברית ויידיש ולדינו ו? תמצאו לי עוד מקום כזה קטן כמו ארץ ישראל שדיברו בו בכל כך הרבה שפות. לכאורה לא היתה צריכה להיות אפשרות שלא תהיה איזה קומבינציה של שפות שבה לא יוכלו הצדדים להבין האחד את השני. אבל לא הבינו? עובדה!
לפעמים אני חושב ואפילו בטוח שכן הבינו, והרבה פעמים העמידו פנים שגם הסכימו. הרבה פעמים אפילו חתמו על כל מיני ניירות. אבל הרבה פעמים לא עמדו בדיבורים ולא קיימו את ההסכמים. והניירות? הניירות נמצאים בארכיונים!
על מה דיברו?
עם ראשית הציונות דיברו עם התורכים ועם האפנדים הערבים. דיברו על אדמות ארץ ישראל (השלמה) שכללה גם את עבר הירדן המזרחי. האפנדים לקחו את הכסף. התורכים לקחו את המיסים. אבל האריסים, מסכנים ככל שהיו, לא תמיד הסכימו שינשלו אותם מעל האדמה. את מי התקיפו על זה? את היהודים. ואחרי זה שוב דיברו עד שהרוחות נרגעו.
אחרי זה דיברו עם התורכים ועם האנגלים ועם הערבים ועם הצרפתים. היו כאלה שתמכו בצד אחד והיו כאלה שתמכו בצד האחר. אחרי המלחמה האימפריה התורכית שוב לא היתה קיימת אבל הדבר רק נתן יותר נושאים לדבר עליהם. ובין הדיבורים על האימפריות החדשות דיברו גם על הבית הלאומי לעם היהודי, אבל מי שהבטיח את הדבר כנראה שכח, ונזכר כי יש לו גם הבטחות נוספות וחילק את ארץ ישראל בין מזרח ומערב לנהר הירדן. ולבית היהודי נשאר רק "מגרש" בעבר הירדן המערבי. אז שיהיה, גם זה יותר טוב מכלום. קנו אדמות והקימו ישובים והרגו ונהרגו. אבל המשיכו לדבר. הקימו חומות ומגדלים והיו "פרעות" והיו כנופיות והיו כוחות מגן. היו יריות והיו שרפות. אבל המשיכו לדבר.
אחר כך דיברו בכל השפות והלשונות והשמש כבר התחילה לשקוע על חלקים של האימפריה הבריטית וכל מיני מדינות, שחלקן אפילו לא ידעו בדיוק איפה זה ארץ ישראל, קיבלו את הזכות ואת הסמכות להחליט על איפה ואיך יחיו אלה שחיים בארץ הקטנה הזו, וכדי שהדבר יהיה אפשרי החליטו לחלק אותה שוב כדי שיהיה בה מקום לשתי מדינות קטנטנות. כולם הסכימו, אפילו היהודים שהיו רגילים מאז ומעולם שמישהו אחר קובע את גורלם הסכימו, כי כמו שכבר נאמר: שיהיה, גם זה יותר טוב מכלום. רק הערבים לא הסכימו, הם לא מתעסקים בקטנות, או הכל או הכל! וכמו תמיד באזורנו, כשלא מסכימים אז יש מלחמה. אבל המשיכו לדבר.
אחרי המלחמה, כשהיה הרבה דם ללקק והרבה פצעים לחבוש, היו כאלה שהאמינו שהפעם הולכים לדבר ברצינות וליישב את ההדורים אחת ולתמיד בהסכמי שלום. שוב לא יהיו אלה דיבורים בין "היישוב" לבין "הכנופיות". הפעם אלה דיבורים בין מדינות. החליטו לשבת ולדבר עד שיעלה עשן לבן. חשבו והאמינו. אז מה אם חשבו והאמינו?! שכחו עם מי יש להם עסק! אצלנו זה לא עובד ככה! על מה נדבר אם חס וחלילה נגיע לסיום הסכסוך. אז כבר ידענו, גם היהודים וגם הערבים, שהסכם סופי יהיה רק כאשר יהיה פתרון סופי, לוא דווקא פיסי של האנשים, אלא מדיני. או שלא תהיה מדינת יהודים בארץ ישראל שבין הירדן והים או שלא תהיה מדינה ערבית בארץ ישראל שבין הירדן והים. קשה היה לישראלים להעמיד פנים שלא רוצים איזה פשרה. היהודים הרי תמיד שמחים כשמישהו מוכן להתפשר איתם, אז מרבית מנהיגי ישראל הסכימו לחלוקה, אך מרביתם ומרבית העם האמינו, מי בגלוי ומי בנסתר, ב"ארץ ישראל השלמה" וכי זה רק פתרון זמני. גם מרבית מנהיגי העולם הערבי האמינו, מי בגלוי ומי בנסתר, שהפתרון הוא זמני ושלא יעבור הרבה זמן עד שיזרקו את היהודים לים ושהמזרח התיכון יהיה נקי מכופרים.
ישבו המשלחות בכל מיני מקומות. ישראל ומצרים בארמון השושנים שברודוס. ישבו כל משלחת בחדר אחר. לא דיברו האחד עם השני ושליח האו"ם ראלף באנץ' רץ מחדר לחדר ומעביר את דברי המשלחות ממשלחת אחת לשניה. קראו לזה "שיחות". נו, טוב שיהיה. עם המשלחת הירדנית ישבו בנהריים וגם במקומות אחרים. עם הלבנונים ישבו בראש הנקרה ובמקומות אחרים. עם הסורים כמעט ולא ישבו בכלל. ומה עשו בכל המקומות האלה? דיברו! אם היה מי שחשב בתחילה שיושגו הסכמים שיהיה איזה שלום, לא היה לו אלא להתאכזב. כל הדיבורים וכל הפגישות עם כל העולם ביחד ועם כל מדינה ומדינה בנפרד היו ל"שיחות שביתת הנשק" ול"הסכמי שביתת הנשק". לא שלום ולא שאיפה לשלום. לא הכרה במדינת ישראל ואפילו לא הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. לא צל צילו של השלום ולא צליל קולם של פעמי השלום. לא הסכמים על סיום הסיכסוך ואפילו לא משאלה לסיום הסיכסוך. רק הסכמים על שביתת נשק. הסכמים טקטיים שאפשר להפר אותם ואשר אכן הופרו פעם אחר פעם עוד לפני שדיו החתימה על המסמכים התייבש.
אולי מכיוון שאף צד לא היה מוכן לוותר על ה"דיבורים" צורפו מראש להסכמים נספחים והוקמו תת-אירגונים שכל תפקידם יהיחה לדבר על ההפרות שיהיו.
אין צורך להמשיך ולפרט את ההיסטוריה של ה"דיבורים" שבאו אחרי מלחמת העצמאות. הדברים ידועים והם לא שונים במהותם מאלה שהיו לפני שקמה מדינת ישראל ולפני שהיתה המלחמה. מדינת פלשתין לא קמה עד היום. במשך השנים היו פדאיון והיו פיגועים והיו פעולות תגמול. היה נאצר וקמה רע"מ שגם התפרקה. והיה נסיון להטיל מצור ימי על ישראל והיתה מלחמת סיני שגם היא לוותה בדיבורים והסכמים שהופרו עוד לפני שנכנסו לתוקפם. והיו עוד פיגועים ועוד פעולות תגמול והיתה מלחמת ההתשה שהיו לה את פעולות התגמול שלה. הייתה מלחמת ששת הימים שהיו שרצו להאמין כי בעקבותיה יבוא הקץ לסיכסוך, אבל הסתבר שתוצאותיה רק הוסיפו דברים נוספים לסיכסוך ונושאים חדשים שצריך לדבר עליהם. שוב היו הסכמים והסכמות וחתימה על כל מיני ניירות שאף אחד לא היה מוכן לתת את נפשו ליישם את הכתוב בהם אבל רבים וחדשים היו וישנם המוכנים לתת את נפשם כדי להכשיל אותם ולבטל את הכתוב בהם. במשך כל השנים שעברו היו מדינות ערב מדינות אויב שאסור לקיים איתן מגעים כל שהם ושפגישה עם אנשים מהן היתה עבירה על החוק. אז מה? לא נפגשו?! לא דיברו?! גם נפגשו וגם דיברו, בעיקר בסתר אבל גם בגלוי. מישהו נענש על זה? מה פתאום! היום יש הסכמי שלום בין ישראל לבין מצרים וירדן. אז מה? אין פיגועים משטחן? אין הפרות של סעיפים שונים מהסכמים אלה? יש גם יש ויש על מה לדבר.
והערבים הפלשתינים? אסור לדבר איתם. חד וחלק! אז מה, לא מדברים?!
לא/כן דיברו עם יאסר ערפאת ומה יצא מזה?
כן/לא מדברים עם מחמוד עבאס ומה יוצא מזה?
לא/כן ידברו עם מנהיגי החמאס, ומה ייצא מזה?
הרי כבר אמרתי לעיל: זה הכל "דיבורים". זה הכל "בירבורים". נכון, דיבורים ובירבורים עולים הרבה כסף. אבל אולי הם חוסכים חיי אדם וגם זה משהו.
ומורשת לדורות הבאים: אל תדאגו, גם לכם יהיה על מה לברבר. כי המילים היו עוד לפני היווצרות היקום, והיקום לא יגמר לפני שיגמרו המילים.
נספח
לא הזכרתי עוד "דיבורים"אפשריים:
דבר אל עצמך.
דבר אל העצים ואל האבנים.
דו-שיח של חרשים.
זיבולי שכל.
כאלאם פאדי.
בוקי סריקי.
רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת מקלע.
עוד שלושה קילומטר מעלש יא חבלן ואזי ידבר דינמיט.
לא ספרתי במדויק, אבל בספר התנ"ך מופיעות מילים הנגזרות מהשורשים: "אמר" "דבר" "נגד" למעלה מ-8000 פעמים.
לאור היקף ה"בירבורים" בזמן האחרון, אני חושב שמגיע להם הכבוד לככב בכתבה נפרדת.
