"החזק בגבריות
אך שמר גם על הנשיות
ויפתחו בפניך אפיקי עולם"
(מתוך ספר הטאו)
שנים רבות אני עוסק בהנחיית קבוצות גברים, שמטרתם לסייע לגברים להפסיק את התנהגותם האלימה. במהלך שנים אלו למדתי להכיר בכאבם של הגברים המתנהגים באלימות במשפחה. ובעיני יש חשיבות להכיר ולהבין את כאבם ומאבקם של גברים אלו.
חשוב לציין כי תחושת האמפטיה אינה באה להצדיק את התנהגותם. הגבר הוא האחראי היחידי להתנהגותו האלימה, בני המשפחה החיים במחיצתו של גבר המתנהג באלימות הינם חיים של סבל ופחד מתמשך. אך בעיני, אמפטיה והבנה עמוקה של שורשי ההתנהגות האלימה אצל גברים, הינם אחד המפתחות המרכזיים לתחילתו של שינוי. וללא האמונה ביכולת הגברים להשתנות, לעבודתי לא הייתה כל משמעות.
אני מוצא שאחד הגורמים המתסכלים בעולמם של הגברים שפונים לקבלת עזרה, הינו מחד, הכמיהה לקרבה עם בת הזוג ומאידך, חוסר יכולתם ליצור אותה. החוויה האינטימית אינה מוחשית ונגישה עבורם. לעתים קרובות אני מוצא שמאחורי התפרצויות רבות של גברים , המניע המתסכל והלא מוצהר אצל הגבר נובע מתחושת הניכור הזוגי. הגבר חווה את המרחק בינו לבין זוגו, אך ראיית המרחק נחווית בתוך עולמו הפנימי של הגבר כפגיעה של האישה באינטימיות המשותפת ולא כפגיעתו שלו באותו מרחב.
חוסר היכולת של הגבר להתבונן באחריותו שלו על הפגיעה באינטימיות, נובע ממנגנוני הגנה המסייעים לגבר לא לקחת אחריות על הסיטואציה ולהשליך את האחריות על בת הזוג. הגבר מתרגם את המצב באופן סובייקטיבי ואגוצנטרי כפגיעה מכוונת של האישה בו, היא זאת שהורסת את הקשר.
גברים רבים מאמינים באמרה " אישה בונה אישה הורסת", אמרה המבטאת תפיסה חברתית שמשמעותה שהכוח והאחריות הבלעדית על המערכת הזוגית/משפחתית נמצא אצל האישה, ובכוחה לבנות את הבית ובכוחה להרוס אותו. בעיני הנקודה החשובה מאחורי תפיסה זאת היא תפיסת הגבר את עצמו כחסר יכולת להשפיע, להרוס ולבנות את אותו מרחב אותו הוא חולק עם האישה. משפט זה כמעט מייחס לאישה כוחות דמוניים של הרס ובניה, ומסתתר מאחוריו פחד מהכוח הנשי.
כך שלעתים קרובות בחוויה הפנימית הסובייקטיבית של הגבר התוקף, הוא לעתים קרובות חש עצמו כקורבן המותקף בכוחה ההרסני של בת הזוג, היא זו המאיימת בבליעתו היא זו התוקפת אותו בשלל רגשותיה, היא זו התוקפת אותו בכוח אהבתה, וכאשר הכרתו של הגבר מפרשת סיטואציה כהתקפה, רפרטואר התגובות שלו מצטמצם לתקיפה או לבריחה.
המילה 'אינטימיות' לקוחה מהמילה היוונית אינטימוס שמשמעותו פנימי. הגדרה לשונית פשוטה זאת מבהירה בעיני באופן מדויק את מהות החוויה האינטימית. היא מתחילה בקשר של האדם עם עצמו. כך שלמעשה איכות הקשר אותו יוצר הגבר בסביבה החיצונית היא בבחינת שיקוף של האיכות האינטימית של הקשר של גבר עם פנימיותו.
גבר שחש זרות וניכור בתוך עולמו הפנימי יצור את אותה חוויה של ניכור רגשי בסביבתו הקרובה. אני מוצא שגברים רבים מסרבים להתבונן בסביבה החיצונית כביטוי משקף של עולמם הפנימי, התבוננות זו תערער את מערכת האמונות שלהם על עצמם, ויותר מוגן מבחינות נרקיסיסטיות לראות באישה כגורם הפוגע באינטימיות ולא בגבר עצמו.
העדר היכולת ליצור מגע אינטימי של הגבר עם עצמו נוצרת בשלבים הראשונים של תהליך החברות אצל הבן. גברים רבים יכולים להיזכר בזיכרונות בילדותם ששם החלו את מסע התנכרות לחלקים נרחבים מעולמם הרגשי. תהליך ההתנכרות נובע בעיקר מחיזוקים שליליים מהסביבה הקרובה ( הורים, אחים) להתנהגויות המיוחסות כנשיות. (ביטוי רגשות , בכי, מצבים של חוסר פעולה)
גברים רבים יכולים להיזכר באותו זיכרון מכונן שהתחיל את תהליך הבריחה וההתנכרות מעולמם הרגשי. הם מספרים על משפטים שזכורים להם מהילדות שנאמרו להם על ידי הוריהם ודמויות משמעותיות נוספות, כגון, "מה אתה בוכה אתה מתנהג כמו בת" " אתה נעלב כמו נקבה" " תהיה גיבור" בנים לא בוכים". הבן המתקשר את פגיעותו, דרך ביטוי תגובה רגשית טבעית של פגיעות, עצבות לעתים קרובות ידחה על ידי אחד מבני משפחתו הקרובים לו.
אני מוצא את דחייה זו כאחת העוולות הקשות הנגרמות לבנים על ידי הוריהם, וכדרכם של עוולות הם נגרמים כתוצאה מחוסר מודעות ותום לב, אך יוצרים את תחילתו של הניכור הגברי.
הבן, שרפרטואר שלם מרגשותיו נמצא כבלתי הולם יחפש חלופות כדי לתקשר את עולמו הפנימי עם עצמו ועם הזולת , וכך מתחיל לעתים קרובות התהליך שבו הבן יאמץ את רגש הכעס כרגש מרכזי שדרכו הוא חווה את נוכחותו הרגשית.
תהליך ההתנכרות למערכת הרגשית, משפיע גם על האופן שבו הבן יאמץ בתהליך רכישת השפה מילים המבטאות את עולמו הרגשי.
במפגשי עם גברים אני מבקש מהם למנות את מילים המשמשות אותם בשפה היומיומית בכדי לתקשר את עולמם הרגשי, בדרך כלל הגברים יודעים לספר על חמשה רגשות שהם מכירים - כעס, אהבה, שנאה, קנאה, פחד. כלומר מרבית הגברים שמגיעים לטיפול חסרים את היכולת השפתית לדבר בניואנסים רגשיים. כך שהגברים חווים את העולם החיצוני והפנימי דרך פריזמה שפתית מצומצמת. העדר שפה רגשית הינו בבחינת שאלת הביצה והתרנגולת - אי הקבלה של כל קשת רגשותיו של הבן על ידי הסביבה הקרובה מובילה את הבן לא להפנים מילים רגשיות, מילים שנתפסות כלא לגיטימיות עבור מגדרו. שימוש במילים אלו מסכן את הבן בחוויות של דחייה. בגיל מבוגר יותר, כשהיכולת ליצירת אינטימיות עומדת במבחן מעשי, אי הכרה של השפה הרגשית לא תאפשר לגבר לחוות ולתקשר את רגשותיו. וחוסר היכולת לתקשר את רגשותיו לא מאפשרת יצירת קרבה אמיתית של הגבר עם עצמו ועם הזולת.
טרנס ריל בספרו ' אני לא רוצה לדבר על זה' מתייחס להתנהגות האלימה כהחצנה של הדיכאון הפנימי, אותו הוא מגדיר כדיכאון סמוי. הוא כותב ' קיימת קנוניה איומה בחברה שלנו:העלמה תרבותית של הדיכאון הגברי. גברים אינם אמורים להיות פגיעים, כאב הוא דבר מה שעלינו להתגבר עליו, בכל זאת אני סבור שהכאב הנסתר הזה הוא היסוד לקשיים רבים בחיי גברים'.
גברים שבטפולי לא יודו שהם סובלים מדיכאון, משום שהם שבויים בכבלי גבריותם שלא מאפשרת להם להודות בכאב וכל שכן את החופש לבקש עזרה. בשונה מהדיכאון הגלוי שבו האדם סובל מאלימות עצמית, מחשבות אובדניות, התבודדות, הלקאה עצמית, פגיעה פיזית. הדיכאון הסמוי מוביל לעשייה אינטנסיבית, למנגנוני DOING, לחיפוש ללא מנוחה אחר ריגושים. הגבר יסית וירחיק את הסבל הפנימי, הנובע מאובדן קשר עם רגשותיו, לגרימת סבל לאדם הקרוב ביותר עבורו - בת הזוג.
אחד המחירים של מנגנון תגובה זה, שהגבר לא מפתח מודעות לסבלו ולדיכאונו. חוסר היכולת של הגבר ליצור דיאלוג אינטימי עם סבלו מוביל אותו להרחיק את הסבל לזוגתו ואז בתהליך שלרוב אינו מודע, על ידי ההרחקה, הגבר כמו משתחרר לרגע מסבלו שלו. כלומר, ההתנהגות האלימה פועלת בעיקרון דומה - הגבר מרחיק את המתח הנפשי הנובע מאובדן הקשר עם המערכת הרגשית לגרימה של כאב לבת זוגו, הרחקה של הכאב הנפשי מאפשרת לרגע של מנוחה מפניו.
הדינאמיקה של ההתפרצות אלימה בתוך המרחב הזוגי, לעתים קרובות מתלקחת תוך שניות, והמרקם העדין של האינטימיות הזוגית שנבנה במהלך שבועות וחודשים נהרס כהרף עין. ההתנהגות האלימה משרתת את צרכיו של הגבר בטווח הקצר והינה הרסנית לטווח הארוך. האלימות יוצרת אשליה של פתרון קונפליקט, בת הזוג (בעיקר בשנים הראשונות של הקשר) לעתים קרובות לא תחזור על האירוע המוצהר שבעקבותיו הגבר התפרץ, ובכך הגבר מקבל חיזוק חיובי על התפרצותו.
מכיוון מעט שונה, מטופל שבעברו היה מכור לסמים, סיפר שבחוויות ההזרקה של ההרואין לגוף ישנה תחושה של אינטימיות של הפחתת הסבל הנובע מתחושת הניכור והריקנות. ההתפרצות האלימה פועלת בעיני במכניזם דומה. כאשר גבר משתמש באלימות הוא חווה הקלה, פורקן ורגיעה ממתח נפשי שהצטבר. הגבר כתוצאה ממרחב זוגי מנוכר, אינו יכול להשתחרר ממתחים על ידי שיתוף בת הזוג בקשייו, וכתוצאה מהעדר קשר אינטימי עם עצמו, הוא אינו יכול לזהות את הרגשות 'שזורמים' בתוך המערכת הרגשית, העדר ההמשגה הרגשית מובילה לתחושת ריקנות וניכור, והאלימות מהבחינה הזאת משמשת כמנגנון נפשי היוצר חיבור זמני בין הגבר לרגשותיו. בדומה לשימוש בסמים ההתפרצות משרתת את הגבר בטווח המיידי להשתחרר ממתח רגשי להשגת שינוי בדינאמיקה הזוגית. לאחר ההתפרצות, הגבר חווה קשת שלמה של רגשות שנפתחת בפני הגבר והוא מרגיש רגשות של אשמה, בושה, צער, חרטה, תשוקה, ואהבה. גברים מספרים בקבוצה על תחושתם לאחר התפרצות; הם מדברים על תחושה של שקט בתוכם, הם מרגישים אהבה כלפי בת הזוג, על רצון אמיתי לפצות את זוגתם, לעתים קרובות לאחר התפרצות גברים מצליחים לדבר עם בת הזוג בשפה רגשית, הם יבטאו את אהבתם, הם יעיזו לבכות, הם יפזרו הבטחות לשינוי התנהגותם, ובימים ובשבועות שלאחר ההתפרצות הם בדרך כלל יתנהגו בצורה מרצה ומפצה, כך שלעתים קרובות בשנים הראשונות בני הזוג שבויים ומתוגמלים מאשליית 'ירח הדבש'.
היום אני נוטה להבין את התנהגות האלימה כבעיית תקשורת בינאישית - ולא כבעיה מתחום הפסיכופתולוגיה. כלומר הגבר המכה את זוגתו מנסה ומעוניין לתקשר את רגשותיו, את הדיכאון את תחושת הניכור הפנימי, אבל כתוצאה מהעדר שפה רגשית נגישה והיותו שבוי בכבלי גבריותו הוא מבטא את עולמו הפנימי הרגשי דרך רגש הכעס (שמבוטא באמצעות ACTING OUT (. אני מוצא חיזוק לכך מהתנהגותם של תינוקות בשלב הטרום שפתי, כאשר התינוק חווה תסכול (פנימי או חיצוני) הוא יבטא את התסכול דרך התנהגות תוקפנית (זריקת חפצים, צרחות, הכאה פיזית של ההורה), התנהגות זו תלך ותעלם ככל שהתינוק לומד שפה מילולית להמשגת עולמו הפנימי. כשגבר זורק ושובר כוס ברגע של התפרצות, הוא מתקשר לבת זוגו את כעסו. לרוב, רגש הכעס מסתיר מאחוריו קשת רחבה של רגשות נוספים, שערפל הכעס לא מאפשר לגבר להתבונן בהם ולתקשר אותם.
רוב הגברים שבטיפולי מטפלים ברגש הכעס באופן לא אפקטיבי והרסני, או שהם דוחסים את הכעס דרך מנגנוני הפנמה או שהם 'בועטים' את הכעס החוצה דרך התפרצויות אימפולסיביות. הגבר הפאסיבי, הפוחד להתעמת, ישמור את הכעס בתוכו, הגבר המוחצן רגשית יבחר להתקיף, הדרך הראשונה גורמת לנזקים פסיכוסומאטיים ומובילה לאחר דחיסות ארוכות להתפרצויות קשות (בבחינת סכר שנפרץ) בעוד הדרך השנייה משחררת אומנם את האנרגיה הטמונה בכעס, אך כתוצאה משחרורו 'המהיר' והלא מווסת הוא 'חורך' ויוצר נזקים נלווים בתוך המערכת הרגשית של התוקף והנתקף (ההתפרצות האלימה כמו משאירה אחריה שובל של רגשות אשמה, בושה, וניכור כך שהיא יוצרת רק אשליה של השתחררות.)
בעיני אחת מהמטרות המרכזיות של העבודה עם גברים הסובלים מתקשורת אלימה היא ליצור חוזה מחודש עם רגש הכעס. לפרק את התפיסה שכעס הינו רגש שלילי, לפרק את הקשר התודעתי בין כעס ואלימות, להפחית את הפחד מפני הכעס, ולהפוך את הקבוצה למעין 'אולפן' המלמד את השפה האסרטיבית שמשמעותה ללמוד להתעמת בכאן ועכשיו בדרך לא אלימה.
בני הזוג במהלך שנות חייהם המשותפות צריכים להתמודד עם אינספור קונפליקטים הקשורים למרחב המשותף בדרך לאינטימיות. חלק מהקונפליקטים אוניברסאליים וחלק מהקונפליקטים ייחודיים לכל מערכת זוגית. בכדי להגיע לאינטימיות בני הזוג צרכים להגיע להסכמה לגבי אינספור סוגיות קונפליקטואליות (העברת ביקורת, התמודדות עם מצבים של אי הסכמה, חזק וחלש, נתינה, האופן שבו מנקזים מתחים, חלוקת תפקידים בבית, מהו גברי ומהו נשי, אופי גידול הילדים, כמה SPACE ביחד ובנפרד, התנהגויות מיניות, מוביל מובל ועוד ), התמודדות נכונה עם קונפליקטים יוצרת שינוי בדינאמיקה הזוגית.
אני מוצא שגברים הסובלים מבעיות אלימות הם בעלי יכולת נמוכה בפתרון קונפליקטים, והם נוטים לבחור בסגנון תקשורת אגרסיבי, פסיבי, או פאסיב- אגריסיב. גברים אלו חסרים את היכולת לתקשורת אסרטיבית. ההימנעות מפתרון הקונפליקט יוצרת אשליה של שקט כשלמעשה ההימנעות פוגעת ביחסים בין בני הזוג ויוצרת העדר תנועה בתוך המערכת הזוגית, הדפוס הנמנע (הפסיבי) יוצר הצטברות של עוינות ורגשות שליליים נוספים. ולמעשה בני הזוג צוברים מתח ומרחק מתמשך וההתפרצות היא בבחינת פצצת זמן. אני מוצא שגברים רבים יוצרים מסלולים עוקפי קונפליקט, הם מפזרים מעין 'מוקשי כעס' בלתי נראים, ( מיקום תליית המגבות, בזבוז חשמל, הורדת הפח ניקיון הכיור וכל דבר טריוויאלי אחר) , כאשר בת הזוג דורכת על 'מוקש כעס' שכזה, הגבר מגיב בתוקפנות שלא מותאמת לסיטואציה, והדבר לא יוצר הבנה של בני הזוג על מהותו העמוקה של הקונפליקט- על ליבת הקונפליקט, לדוגמא, זוגות יכולים לריב במשך חודשים על הסוגיה של מי יוריד את פח הזבל, מבלי להבין ולראות שמאחורי הטריוויאליות של 'ריב הפח' מסתתר משא ומתן מהותי על חלוקת התפקידים בתוך הבית.
לעתים קרובות , גבר הסובל מבעית אלימות נחשף וינק במשפחת המוצא שלו אווירה רגשית שמשפיעה על קשריו העתידיים, וגורמת שהזוגיות שלו תהיה בעלת אווירה רגשית דומה. אני מוצא שכמעט כל הגברים שסובלים מבעית אלימות נחשפו לתקשורת אלימה בין הוריהם. (לא בהכרח אלימות פיזית) , הגבר נחשף לדפוסי התקשורת של הוריו ולאופן שבו הוריו פתרו קונפליקטים זוגיים ביניהם. ולעתים קרובות הוריו של הגבר, 'ידברו' דרכו באופן שמזכיר תגובות אינסטינקטיביות חסרות מודעות, לדוג' גבר שכילד חווה את אביו מתפרץ ומתקיף את אימו לאחר שאימו מתחה ביקורת על אביו, יגיב במצבי בקורת בהווה באופן דומה. גבר שאביו התאפיין בדפוסי תקשורת פאסיביים, לעתים ימשיך את תהליך הוויתור על צרכיו שלו. גבר יכול לאמץ את דפוס ההתנהגות ההפוך במדויק מאחד מהוריו, לדוג' גבר שגדל בצילו של אב אימפולסיבי שמתקשה לשלוט בדחפיו , יאמץ את צידו האחר של אותו קונפליקט, ויחניק כל דחף שעובר בתוך מערכת רגשותיו.
יסעור בורוכוביץ (2004) מתארת את החוויה המרכזית של גברים אלימים במערכת היחסים בעיקר עם האב , היא של אלימות פיזית או דחייה והזנחה פיזיים כולל נטישה. זוהי ילדות שבה אין מקום לצרכיו של הילד שזהותו מותקפת ומושפלת במקום שאמור להיות הבטוח ביותר. הרגשות הדומיננטיים בבית הם פחד השפלה ובושה. האלימות וההזנחה הרגשית צובעות את עולמו הרגשי המוקדם של הגבר ברגשות אלו וגוזלות ממנו את תחושת החוזק והערך שלו, את הביטחון שגב רגשי מעניק וההרגשה החשובה ביותר לצמיחה תקינה של זהות. גברים אלו מצפים מנשותיהן למלא חסך זה ולהוות תיקון. הם מצפים לאהבה וחיבה ללא תנאי ומשנשותיהן מאכזבות אותם הם חווים את הרגשות הראשוניים ורגשות של תלות שעוברים טרנספורמציה לכעס וזעם.
לעתים קרובות, אני מוצא שגברים רבים מתקשים להיזכר בסיטואציות מתוך ילדותם, האופן שבו הם יספרו את הזיכרון יהיה דרך הבנה והצדקה של התנהגותו של האב "טוב זה מה שהם ידעו אז.." "לא הייתה לו ברירה שום דבר אחר לא עצר אותי"... " נו כתוב בתורה חוסך שבטו שונא בנו"... "אני לא יודע איפה הייתי נמצא היום מבלי המשמעת שהחדיר בי אבי"... "הייתי ילד בעיתי"... "זו לא הייתה אלימות זה היה כבוד, פעם היה כבוד כלפי ההורים". תהליך זה של הצדקת העוול שנגרם מאביהם בעבר, בא בעיני לשרת את הבחירות התנהגותיות שאותם גברים בוחרים בהווה. כלומר, דיאלוג ביקורתי על התנהגות אביהם, משמעותו ביקורת והתבוננות על עצמם כבני זוג ואבות.
מבחינה טיפולית ההנחה סביב הקשר בין העבר של הגברים כילדים לבין ההווה הזוגי עלולה להיות בעייתית, שכן הסכנה המרכזית הטמונה בה, שהיא עלולה לחזק את תחושת הקורבנות והרחמים העצמיים של הגבר ועלולה לסייע לגבר להסיר אחריות מהתנהגותו האלימה בהווה, הן בתוך הקבוצה והן בקשר עם בת זוגו וילדיו.
לסיכום, במאמר זה ניסיתי לסקור את עבודתי עם גברים המתנהגים באלימות במרחב הזוגי, התפיסה הבסיסית המנחה אותי , שההתנהגות האלימה באה ממקום של מצוקה וסבל, סבל הנובע מחוסר יכולת של הגבר ליצור קשר אינטימי עם עולמו הרגשי, דבר המוביל לתחושה של ניכור וזרות בתוך עולמו הפנימי של הגבר. המערכת הזוגית רק תשקף את איכות האינטימית האישית של כל אחד מבני הזוג. חוסר היכולת של הגבר להיות בדיאלוג עם רגשותיו הופך לסוג של נכות בתוך המערכת הזוגית.
הגבר כמה לאינטימיות אך אינו מסוגל ליצור מגע רגשי בתוך המערכת הזוגית כי הוא אינו יוצר מגע והקשבה עם צרכיו הרגשיים שלו.
מרגע היוולדנו כבנים ועד להפיכתנו לאבות, אנו עוברים תהליך מכאיב ואלים, שבו נחתכים מהכרתנו במעין 'ברית מילה' חברתי, חלקים שלמים מעולמנו הרגשי. לעתים אני שואל גברים כמה פעמים הם בכו במהלך חייכם. זיכרונם בדרך כלל מונה בין שלושה לחמשה מקרים של זיכרון של התפרצות של בכי במהלך חייהם , בדרך כלל אותם אירועים שהובילו את הגבר לבכי הינם אירועים דרמתיים, שיש בהם רמה מסוימת של הצדקה חברתית לבטא עצב (בעיקר סביב התמודדות עם מוות ולידה). דוגמה זו ממחישה היטב את מהותו של הסבל הגברי - להתפוצץ מצחוק ולהתפרץ בבכי מסמלים שני צדדים הפוכים של שלם אחד והיא מערכת רגשית חייה ופועמת.
אני מאמין שכולנו היינו משתהים ומתקוממים עם צו חברתי היה אוסר על אוכלוסייה מסוימת לבטא צחוק. כאשר בפועל רבים הם הגברים השבויים תחת אותו חוק חברתי נסתר האוסר על גברים מלבטא את חוויתם הרגשית המלאה. עובדה זו יוצרת מערכת יחסים תוך אישית המושתת על תחושת ניכור פנימי וכפי שטענתי בתחילת המאמר , לא ניתן ליצור מערכת יחסים אינטימית עם בת הזוג כל עוד הגבר לא נמצא בקשר אינטימי עם עצמו.
רשימת מקורות
1. בורכוביץ יסעור ,ד. (2003). אלימות אינטימית, עולמם הרגשי של גברים מכים.רסלינג.
2. גרטש, א. (2004). אילו יכלו גברים לדבר. זמורה ביתן, הוצאת ד
3. ריל, ט. (1997). אני לא רוצה לדבר על זה. עם עובד
אך שמר גם על הנשיות
ויפתחו בפניך אפיקי עולם"
(מתוך ספר הטאו)
שנים רבות אני עוסק בהנחיית קבוצות גברים, שמטרתם לסייע לגברים להפסיק את התנהגותם האלימה. במהלך שנים אלו למדתי להכיר בכאבם של הגברים המתנהגים באלימות במשפחה. ובעיני יש חשיבות להכיר ולהבין את כאבם ומאבקם של גברים אלו.
חשוב לציין כי תחושת האמפטיה אינה באה להצדיק את התנהגותם. הגבר הוא האחראי היחידי להתנהגותו האלימה, בני המשפחה החיים במחיצתו של גבר המתנהג באלימות הינם חיים של סבל ופחד מתמשך. אך בעיני, אמפטיה והבנה עמוקה של שורשי ההתנהגות האלימה אצל גברים, הינם אחד המפתחות המרכזיים לתחילתו של שינוי. וללא האמונה ביכולת הגברים להשתנות, לעבודתי לא הייתה כל משמעות.
אני מוצא שאחד הגורמים המתסכלים בעולמם של הגברים שפונים לקבלת עזרה, הינו מחד, הכמיהה לקרבה עם בת הזוג ומאידך, חוסר יכולתם ליצור אותה. החוויה האינטימית אינה מוחשית ונגישה עבורם. לעתים קרובות אני מוצא שמאחורי התפרצויות רבות של גברים , המניע המתסכל והלא מוצהר אצל הגבר נובע מתחושת הניכור הזוגי. הגבר חווה את המרחק בינו לבין זוגו, אך ראיית המרחק נחווית בתוך עולמו הפנימי של הגבר כפגיעה של האישה באינטימיות המשותפת ולא כפגיעתו שלו באותו מרחב.
חוסר היכולת של הגבר להתבונן באחריותו שלו על הפגיעה באינטימיות, נובע ממנגנוני הגנה המסייעים לגבר לא לקחת אחריות על הסיטואציה ולהשליך את האחריות על בת הזוג. הגבר מתרגם את המצב באופן סובייקטיבי ואגוצנטרי כפגיעה מכוונת של האישה בו, היא זאת שהורסת את הקשר.
גברים רבים מאמינים באמרה " אישה בונה אישה הורסת", אמרה המבטאת תפיסה חברתית שמשמעותה שהכוח והאחריות הבלעדית על המערכת הזוגית/משפחתית נמצא אצל האישה, ובכוחה לבנות את הבית ובכוחה להרוס אותו. בעיני הנקודה החשובה מאחורי תפיסה זאת היא תפיסת הגבר את עצמו כחסר יכולת להשפיע, להרוס ולבנות את אותו מרחב אותו הוא חולק עם האישה. משפט זה כמעט מייחס לאישה כוחות דמוניים של הרס ובניה, ומסתתר מאחוריו פחד מהכוח הנשי.
כך שלעתים קרובות בחוויה הפנימית הסובייקטיבית של הגבר התוקף, הוא לעתים קרובות חש עצמו כקורבן המותקף בכוחה ההרסני של בת הזוג, היא זו המאיימת בבליעתו היא זו התוקפת אותו בשלל רגשותיה, היא זו התוקפת אותו בכוח אהבתה, וכאשר הכרתו של הגבר מפרשת סיטואציה כהתקפה, רפרטואר התגובות שלו מצטמצם לתקיפה או לבריחה.
המילה 'אינטימיות' לקוחה מהמילה היוונית אינטימוס שמשמעותו פנימי. הגדרה לשונית פשוטה זאת מבהירה בעיני באופן מדויק את מהות החוויה האינטימית. היא מתחילה בקשר של האדם עם עצמו. כך שלמעשה איכות הקשר אותו יוצר הגבר בסביבה החיצונית היא בבחינת שיקוף של האיכות האינטימית של הקשר של גבר עם פנימיותו.
גבר שחש זרות וניכור בתוך עולמו הפנימי יצור את אותה חוויה של ניכור רגשי בסביבתו הקרובה. אני מוצא שגברים רבים מסרבים להתבונן בסביבה החיצונית כביטוי משקף של עולמם הפנימי, התבוננות זו תערער את מערכת האמונות שלהם על עצמם, ויותר מוגן מבחינות נרקיסיסטיות לראות באישה כגורם הפוגע באינטימיות ולא בגבר עצמו.
העדר היכולת ליצור מגע אינטימי של הגבר עם עצמו נוצרת בשלבים הראשונים של תהליך החברות אצל הבן. גברים רבים יכולים להיזכר בזיכרונות בילדותם ששם החלו את מסע התנכרות לחלקים נרחבים מעולמם הרגשי. תהליך ההתנכרות נובע בעיקר מחיזוקים שליליים מהסביבה הקרובה ( הורים, אחים) להתנהגויות המיוחסות כנשיות. (ביטוי רגשות , בכי, מצבים של חוסר פעולה)
גברים רבים יכולים להיזכר באותו זיכרון מכונן שהתחיל את תהליך הבריחה וההתנכרות מעולמם הרגשי. הם מספרים על משפטים שזכורים להם מהילדות שנאמרו להם על ידי הוריהם ודמויות משמעותיות נוספות, כגון, "מה אתה בוכה אתה מתנהג כמו בת" " אתה נעלב כמו נקבה" " תהיה גיבור" בנים לא בוכים". הבן המתקשר את פגיעותו, דרך ביטוי תגובה רגשית טבעית של פגיעות, עצבות לעתים קרובות ידחה על ידי אחד מבני משפחתו הקרובים לו.
אני מוצא את דחייה זו כאחת העוולות הקשות הנגרמות לבנים על ידי הוריהם, וכדרכם של עוולות הם נגרמים כתוצאה מחוסר מודעות ותום לב, אך יוצרים את תחילתו של הניכור הגברי.
הבן, שרפרטואר שלם מרגשותיו נמצא כבלתי הולם יחפש חלופות כדי לתקשר את עולמו הפנימי עם עצמו ועם הזולת , וכך מתחיל לעתים קרובות התהליך שבו הבן יאמץ את רגש הכעס כרגש מרכזי שדרכו הוא חווה את נוכחותו הרגשית.
תהליך ההתנכרות למערכת הרגשית, משפיע גם על האופן שבו הבן יאמץ בתהליך רכישת השפה מילים המבטאות את עולמו הרגשי.
במפגשי עם גברים אני מבקש מהם למנות את מילים המשמשות אותם בשפה היומיומית בכדי לתקשר את עולמם הרגשי, בדרך כלל הגברים יודעים לספר על חמשה רגשות שהם מכירים - כעס, אהבה, שנאה, קנאה, פחד. כלומר מרבית הגברים שמגיעים לטיפול חסרים את היכולת השפתית לדבר בניואנסים רגשיים. כך שהגברים חווים את העולם החיצוני והפנימי דרך פריזמה שפתית מצומצמת. העדר שפה רגשית הינו בבחינת שאלת הביצה והתרנגולת - אי הקבלה של כל קשת רגשותיו של הבן על ידי הסביבה הקרובה מובילה את הבן לא להפנים מילים רגשיות, מילים שנתפסות כלא לגיטימיות עבור מגדרו. שימוש במילים אלו מסכן את הבן בחוויות של דחייה. בגיל מבוגר יותר, כשהיכולת ליצירת אינטימיות עומדת במבחן מעשי, אי הכרה של השפה הרגשית לא תאפשר לגבר לחוות ולתקשר את רגשותיו. וחוסר היכולת לתקשר את רגשותיו לא מאפשרת יצירת קרבה אמיתית של הגבר עם עצמו ועם הזולת.
טרנס ריל בספרו ' אני לא רוצה לדבר על זה' מתייחס להתנהגות האלימה כהחצנה של הדיכאון הפנימי, אותו הוא מגדיר כדיכאון סמוי. הוא כותב ' קיימת קנוניה איומה בחברה שלנו:העלמה תרבותית של הדיכאון הגברי. גברים אינם אמורים להיות פגיעים, כאב הוא דבר מה שעלינו להתגבר עליו, בכל זאת אני סבור שהכאב הנסתר הזה הוא היסוד לקשיים רבים בחיי גברים'.
גברים שבטפולי לא יודו שהם סובלים מדיכאון, משום שהם שבויים בכבלי גבריותם שלא מאפשרת להם להודות בכאב וכל שכן את החופש לבקש עזרה. בשונה מהדיכאון הגלוי שבו האדם סובל מאלימות עצמית, מחשבות אובדניות, התבודדות, הלקאה עצמית, פגיעה פיזית. הדיכאון הסמוי מוביל לעשייה אינטנסיבית, למנגנוני DOING, לחיפוש ללא מנוחה אחר ריגושים. הגבר יסית וירחיק את הסבל הפנימי, הנובע מאובדן קשר עם רגשותיו, לגרימת סבל לאדם הקרוב ביותר עבורו - בת הזוג.
אחד המחירים של מנגנון תגובה זה, שהגבר לא מפתח מודעות לסבלו ולדיכאונו. חוסר היכולת של הגבר ליצור דיאלוג אינטימי עם סבלו מוביל אותו להרחיק את הסבל לזוגתו ואז בתהליך שלרוב אינו מודע, על ידי ההרחקה, הגבר כמו משתחרר לרגע מסבלו שלו. כלומר, ההתנהגות האלימה פועלת בעיקרון דומה - הגבר מרחיק את המתח הנפשי הנובע מאובדן הקשר עם המערכת הרגשית לגרימה של כאב לבת זוגו, הרחקה של הכאב הנפשי מאפשרת לרגע של מנוחה מפניו.
הדינאמיקה של ההתפרצות אלימה בתוך המרחב הזוגי, לעתים קרובות מתלקחת תוך שניות, והמרקם העדין של האינטימיות הזוגית שנבנה במהלך שבועות וחודשים נהרס כהרף עין. ההתנהגות האלימה משרתת את צרכיו של הגבר בטווח הקצר והינה הרסנית לטווח הארוך. האלימות יוצרת אשליה של פתרון קונפליקט, בת הזוג (בעיקר בשנים הראשונות של הקשר) לעתים קרובות לא תחזור על האירוע המוצהר שבעקבותיו הגבר התפרץ, ובכך הגבר מקבל חיזוק חיובי על התפרצותו.
מכיוון מעט שונה, מטופל שבעברו היה מכור לסמים, סיפר שבחוויות ההזרקה של ההרואין לגוף ישנה תחושה של אינטימיות של הפחתת הסבל הנובע מתחושת הניכור והריקנות. ההתפרצות האלימה פועלת בעיני במכניזם דומה. כאשר גבר משתמש באלימות הוא חווה הקלה, פורקן ורגיעה ממתח נפשי שהצטבר. הגבר כתוצאה ממרחב זוגי מנוכר, אינו יכול להשתחרר ממתחים על ידי שיתוף בת הזוג בקשייו, וכתוצאה מהעדר קשר אינטימי עם עצמו, הוא אינו יכול לזהות את הרגשות 'שזורמים' בתוך המערכת הרגשית, העדר ההמשגה הרגשית מובילה לתחושת ריקנות וניכור, והאלימות מהבחינה הזאת משמשת כמנגנון נפשי היוצר חיבור זמני בין הגבר לרגשותיו. בדומה לשימוש בסמים ההתפרצות משרתת את הגבר בטווח המיידי להשתחרר ממתח רגשי להשגת שינוי בדינאמיקה הזוגית. לאחר ההתפרצות, הגבר חווה קשת שלמה של רגשות שנפתחת בפני הגבר והוא מרגיש רגשות של אשמה, בושה, צער, חרטה, תשוקה, ואהבה. גברים מספרים בקבוצה על תחושתם לאחר התפרצות; הם מדברים על תחושה של שקט בתוכם, הם מרגישים אהבה כלפי בת הזוג, על רצון אמיתי לפצות את זוגתם, לעתים קרובות לאחר התפרצות גברים מצליחים לדבר עם בת הזוג בשפה רגשית, הם יבטאו את אהבתם, הם יעיזו לבכות, הם יפזרו הבטחות לשינוי התנהגותם, ובימים ובשבועות שלאחר ההתפרצות הם בדרך כלל יתנהגו בצורה מרצה ומפצה, כך שלעתים קרובות בשנים הראשונות בני הזוג שבויים ומתוגמלים מאשליית 'ירח הדבש'.
היום אני נוטה להבין את התנהגות האלימה כבעיית תקשורת בינאישית - ולא כבעיה מתחום הפסיכופתולוגיה. כלומר הגבר המכה את זוגתו מנסה ומעוניין לתקשר את רגשותיו, את הדיכאון את תחושת הניכור הפנימי, אבל כתוצאה מהעדר שפה רגשית נגישה והיותו שבוי בכבלי גבריותו הוא מבטא את עולמו הפנימי הרגשי דרך רגש הכעס (שמבוטא באמצעות ACTING OUT (. אני מוצא חיזוק לכך מהתנהגותם של תינוקות בשלב הטרום שפתי, כאשר התינוק חווה תסכול (פנימי או חיצוני) הוא יבטא את התסכול דרך התנהגות תוקפנית (זריקת חפצים, צרחות, הכאה פיזית של ההורה), התנהגות זו תלך ותעלם ככל שהתינוק לומד שפה מילולית להמשגת עולמו הפנימי. כשגבר זורק ושובר כוס ברגע של התפרצות, הוא מתקשר לבת זוגו את כעסו. לרוב, רגש הכעס מסתיר מאחוריו קשת רחבה של רגשות נוספים, שערפל הכעס לא מאפשר לגבר להתבונן בהם ולתקשר אותם.
רוב הגברים שבטיפולי מטפלים ברגש הכעס באופן לא אפקטיבי והרסני, או שהם דוחסים את הכעס דרך מנגנוני הפנמה או שהם 'בועטים' את הכעס החוצה דרך התפרצויות אימפולסיביות. הגבר הפאסיבי, הפוחד להתעמת, ישמור את הכעס בתוכו, הגבר המוחצן רגשית יבחר להתקיף, הדרך הראשונה גורמת לנזקים פסיכוסומאטיים ומובילה לאחר דחיסות ארוכות להתפרצויות קשות (בבחינת סכר שנפרץ) בעוד הדרך השנייה משחררת אומנם את האנרגיה הטמונה בכעס, אך כתוצאה משחרורו 'המהיר' והלא מווסת הוא 'חורך' ויוצר נזקים נלווים בתוך המערכת הרגשית של התוקף והנתקף (ההתפרצות האלימה כמו משאירה אחריה שובל של רגשות אשמה, בושה, וניכור כך שהיא יוצרת רק אשליה של השתחררות.)
בעיני אחת מהמטרות המרכזיות של העבודה עם גברים הסובלים מתקשורת אלימה היא ליצור חוזה מחודש עם רגש הכעס. לפרק את התפיסה שכעס הינו רגש שלילי, לפרק את הקשר התודעתי בין כעס ואלימות, להפחית את הפחד מפני הכעס, ולהפוך את הקבוצה למעין 'אולפן' המלמד את השפה האסרטיבית שמשמעותה ללמוד להתעמת בכאן ועכשיו בדרך לא אלימה.
בני הזוג במהלך שנות חייהם המשותפות צריכים להתמודד עם אינספור קונפליקטים הקשורים למרחב המשותף בדרך לאינטימיות. חלק מהקונפליקטים אוניברסאליים וחלק מהקונפליקטים ייחודיים לכל מערכת זוגית. בכדי להגיע לאינטימיות בני הזוג צרכים להגיע להסכמה לגבי אינספור סוגיות קונפליקטואליות (העברת ביקורת, התמודדות עם מצבים של אי הסכמה, חזק וחלש, נתינה, האופן שבו מנקזים מתחים, חלוקת תפקידים בבית, מהו גברי ומהו נשי, אופי גידול הילדים, כמה SPACE ביחד ובנפרד, התנהגויות מיניות, מוביל מובל ועוד ), התמודדות נכונה עם קונפליקטים יוצרת שינוי בדינאמיקה הזוגית.
אני מוצא שגברים הסובלים מבעיות אלימות הם בעלי יכולת נמוכה בפתרון קונפליקטים, והם נוטים לבחור בסגנון תקשורת אגרסיבי, פסיבי, או פאסיב- אגריסיב. גברים אלו חסרים את היכולת לתקשורת אסרטיבית. ההימנעות מפתרון הקונפליקט יוצרת אשליה של שקט כשלמעשה ההימנעות פוגעת ביחסים בין בני הזוג ויוצרת העדר תנועה בתוך המערכת הזוגית, הדפוס הנמנע (הפסיבי) יוצר הצטברות של עוינות ורגשות שליליים נוספים. ולמעשה בני הזוג צוברים מתח ומרחק מתמשך וההתפרצות היא בבחינת פצצת זמן. אני מוצא שגברים רבים יוצרים מסלולים עוקפי קונפליקט, הם מפזרים מעין 'מוקשי כעס' בלתי נראים, ( מיקום תליית המגבות, בזבוז חשמל, הורדת הפח ניקיון הכיור וכל דבר טריוויאלי אחר) , כאשר בת הזוג דורכת על 'מוקש כעס' שכזה, הגבר מגיב בתוקפנות שלא מותאמת לסיטואציה, והדבר לא יוצר הבנה של בני הזוג על מהותו העמוקה של הקונפליקט- על ליבת הקונפליקט, לדוגמא, זוגות יכולים לריב במשך חודשים על הסוגיה של מי יוריד את פח הזבל, מבלי להבין ולראות שמאחורי הטריוויאליות של 'ריב הפח' מסתתר משא ומתן מהותי על חלוקת התפקידים בתוך הבית.
לעתים קרובות , גבר הסובל מבעית אלימות נחשף וינק במשפחת המוצא שלו אווירה רגשית שמשפיעה על קשריו העתידיים, וגורמת שהזוגיות שלו תהיה בעלת אווירה רגשית דומה. אני מוצא שכמעט כל הגברים שסובלים מבעית אלימות נחשפו לתקשורת אלימה בין הוריהם. (לא בהכרח אלימות פיזית) , הגבר נחשף לדפוסי התקשורת של הוריו ולאופן שבו הוריו פתרו קונפליקטים זוגיים ביניהם. ולעתים קרובות הוריו של הגבר, 'ידברו' דרכו באופן שמזכיר תגובות אינסטינקטיביות חסרות מודעות, לדוג' גבר שכילד חווה את אביו מתפרץ ומתקיף את אימו לאחר שאימו מתחה ביקורת על אביו, יגיב במצבי בקורת בהווה באופן דומה. גבר שאביו התאפיין בדפוסי תקשורת פאסיביים, לעתים ימשיך את תהליך הוויתור על צרכיו שלו. גבר יכול לאמץ את דפוס ההתנהגות ההפוך במדויק מאחד מהוריו, לדוג' גבר שגדל בצילו של אב אימפולסיבי שמתקשה לשלוט בדחפיו , יאמץ את צידו האחר של אותו קונפליקט, ויחניק כל דחף שעובר בתוך מערכת רגשותיו.
יסעור בורוכוביץ (2004) מתארת את החוויה המרכזית של גברים אלימים במערכת היחסים בעיקר עם האב , היא של אלימות פיזית או דחייה והזנחה פיזיים כולל נטישה. זוהי ילדות שבה אין מקום לצרכיו של הילד שזהותו מותקפת ומושפלת במקום שאמור להיות הבטוח ביותר. הרגשות הדומיננטיים בבית הם פחד השפלה ובושה. האלימות וההזנחה הרגשית צובעות את עולמו הרגשי המוקדם של הגבר ברגשות אלו וגוזלות ממנו את תחושת החוזק והערך שלו, את הביטחון שגב רגשי מעניק וההרגשה החשובה ביותר לצמיחה תקינה של זהות. גברים אלו מצפים מנשותיהן למלא חסך זה ולהוות תיקון. הם מצפים לאהבה וחיבה ללא תנאי ומשנשותיהן מאכזבות אותם הם חווים את הרגשות הראשוניים ורגשות של תלות שעוברים טרנספורמציה לכעס וזעם.
לעתים קרובות, אני מוצא שגברים רבים מתקשים להיזכר בסיטואציות מתוך ילדותם, האופן שבו הם יספרו את הזיכרון יהיה דרך הבנה והצדקה של התנהגותו של האב "טוב זה מה שהם ידעו אז.." "לא הייתה לו ברירה שום דבר אחר לא עצר אותי"... " נו כתוב בתורה חוסך שבטו שונא בנו"... "אני לא יודע איפה הייתי נמצא היום מבלי המשמעת שהחדיר בי אבי"... "הייתי ילד בעיתי"... "זו לא הייתה אלימות זה היה כבוד, פעם היה כבוד כלפי ההורים". תהליך זה של הצדקת העוול שנגרם מאביהם בעבר, בא בעיני לשרת את הבחירות התנהגותיות שאותם גברים בוחרים בהווה. כלומר, דיאלוג ביקורתי על התנהגות אביהם, משמעותו ביקורת והתבוננות על עצמם כבני זוג ואבות.
מבחינה טיפולית ההנחה סביב הקשר בין העבר של הגברים כילדים לבין ההווה הזוגי עלולה להיות בעייתית, שכן הסכנה המרכזית הטמונה בה, שהיא עלולה לחזק את תחושת הקורבנות והרחמים העצמיים של הגבר ועלולה לסייע לגבר להסיר אחריות מהתנהגותו האלימה בהווה, הן בתוך הקבוצה והן בקשר עם בת זוגו וילדיו.
לסיכום, במאמר זה ניסיתי לסקור את עבודתי עם גברים המתנהגים באלימות במרחב הזוגי, התפיסה הבסיסית המנחה אותי , שההתנהגות האלימה באה ממקום של מצוקה וסבל, סבל הנובע מחוסר יכולת של הגבר ליצור קשר אינטימי עם עולמו הרגשי, דבר המוביל לתחושה של ניכור וזרות בתוך עולמו הפנימי של הגבר. המערכת הזוגית רק תשקף את איכות האינטימית האישית של כל אחד מבני הזוג. חוסר היכולת של הגבר להיות בדיאלוג עם רגשותיו הופך לסוג של נכות בתוך המערכת הזוגית.
הגבר כמה לאינטימיות אך אינו מסוגל ליצור מגע רגשי בתוך המערכת הזוגית כי הוא אינו יוצר מגע והקשבה עם צרכיו הרגשיים שלו.
מרגע היוולדנו כבנים ועד להפיכתנו לאבות, אנו עוברים תהליך מכאיב ואלים, שבו נחתכים מהכרתנו במעין 'ברית מילה' חברתי, חלקים שלמים מעולמנו הרגשי. לעתים אני שואל גברים כמה פעמים הם בכו במהלך חייכם. זיכרונם בדרך כלל מונה בין שלושה לחמשה מקרים של זיכרון של התפרצות של בכי במהלך חייהם , בדרך כלל אותם אירועים שהובילו את הגבר לבכי הינם אירועים דרמתיים, שיש בהם רמה מסוימת של הצדקה חברתית לבטא עצב (בעיקר סביב התמודדות עם מוות ולידה). דוגמה זו ממחישה היטב את מהותו של הסבל הגברי - להתפוצץ מצחוק ולהתפרץ בבכי מסמלים שני צדדים הפוכים של שלם אחד והיא מערכת רגשית חייה ופועמת.
אני מאמין שכולנו היינו משתהים ומתקוממים עם צו חברתי היה אוסר על אוכלוסייה מסוימת לבטא צחוק. כאשר בפועל רבים הם הגברים השבויים תחת אותו חוק חברתי נסתר האוסר על גברים מלבטא את חוויתם הרגשית המלאה. עובדה זו יוצרת מערכת יחסים תוך אישית המושתת על תחושת ניכור פנימי וכפי שטענתי בתחילת המאמר , לא ניתן ליצור מערכת יחסים אינטימית עם בת הזוג כל עוד הגבר לא נמצא בקשר אינטימי עם עצמו.
רשימת מקורות
1. בורכוביץ יסעור ,ד. (2003). אלימות אינטימית, עולמם הרגשי של גברים מכים.רסלינג.
2. גרטש, א. (2004). אילו יכלו גברים לדבר. זמורה ביתן, הוצאת ד
3. ריל, ט. (1997). אני לא רוצה לדבר על זה. עם עובד
תמיר אשמן(msw), מטפל אישי זוגי וקבוצתי. ב20 שנה האחרונות גר בת"א. מגדל יחד עם מאיה שתי בנות ובן. מלמד טיפול קבוצתי והנחיית קבוצות באוניברסיטת ת"א, סמינר הקיבוצים, ובבית הספר לעובדים סוציאלים.
מומחה לטיפול באלימות במשפחה ומנחה קבוצות גברים במרכז גליקמן בת"א. מנהל קליניקה לטיפול בנושאים הקשורים ליחסים.
לתגובות ופרטים נוספים - tamirashman@bezeqint.net
או באתר שלי - www.tamirashman.co.il
מומחה לטיפול באלימות במשפחה ומנחה קבוצות גברים במרכז גליקמן בת"א. מנהל קליניקה לטיפול בנושאים הקשורים ליחסים.
לתגובות ופרטים נוספים - tamirashman@bezeqint.net
או באתר שלי - www.tamirashman.co.il
