מרכיבי הזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי בישראל
הזהות עצמה אינה מודרנית, אבל נושא הזהות, והעיסוק בו, הם תופעה מודרנית. הזהות המודרנית מסתמכת על אלמנטים עתיקי יומין, אבל נוצרת בכלים מודרניים על ידי אליטות מודרניות, תוך מאבק חברתי על עמדות הכוח בחברה המודרנית. הזהות היא הקניית משמעות לשיוך או לשייכות. תופעת העיסוק בזהות נוצרה אחרי שהתהווה היחיד כפרט בעל זהות עצמית.
זהות בני המיעוט הערבי לא נחקרה בשני העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל בגלל הבלבול שנוצר בקרב המיעוט הערבי במדינה. המחקרים הראשונים שחקרו את זהותם של בני המיעוט הערבי היו ערב מלחמת 1967 ואחרי הסרת הממשל הצבאי. במחקרים שנעשו על הזהות הקולקטיבית של קבוצת בני המיעוט הערבי במדינת ישראל בלטו ארבעה מרכיבים, שהם לפי הסדר היורד, מבחינת הגודל המספרי של השייכים לכל קבוצה; המרכיב הדתי-מוסלמי, הלאומי-ערבי, האתני-פלסטיני והאזרחי-ישראלי. בנוסף לארבעת מרכיבי הזהות הקבוצתית האלה קיימים מרכיבים כמו הזהות החמולתית, המקומית (עיר או כפר), המשפחתית ואחרים.
1. המרכיב המוסלמי-תת הזהות הדתית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי לשלושת מעגלי דת; מוסלמי, נוצרי ודרוזי. המיעוט הערבי בישראל שייך בפועל מבחינה דתית לשלושת המעגלים אבל היות הרוב המכריע מבניו שייכים לעולם המוסלמי (80% בשנת 1994) והיות המעגל המוסלמי הוא הרחב בין מעגלי הזהות של בני המיעוט הערבי, הביא להתייחסות אל תת הזהות הזאת כתת זהות מוסלמית.
רוב המחקרים מראים כי תת הזהות הדתית היא תת זהות חשובה ביחס לשאר תת הזהויות. במחקר שערך סמוחה בשנת 1984 נמצא כי 30% מהנחקרים הדגישו את חשיבות ההשתייכות הדתית עבורם וכך גם 70% מהנחקרים במחקר שערך מיעארי בשנת 1988 ו- 74.2% מהנחקרים במחקר של סמוחה משנת 1995. לצד תת הזהות הדתית החשובה עבור אחוז נחקרים אלה הובלטו גם חשיבותן של תת הזהויות המסורתיות; החמולתית והמקומית. תת הזהות הדתית קשורה קשר חיובי עם הזהות הישראלית, החמולתית והמקומית וקשר שלילי עם הזהות הלאומית והפלסטינית. הזהות הדתית חזקה ומודגשת יותר בין המוסלמים יותר מהנוצרים ובין הבנות יותר מהבנים.
2. המרכיב הערבי-תת הזהות הלאומית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי ללאום הערבי על בסיס תרבות, היסטוריה, דת ולשון. תחושת ההשתייכות ללאום הערבי עברה גלגולים רבים. מיד אחרי קום מדינת ישראל ואכזבת הפלסטינים ממדינות ערב נחלשה ההזדהות עם הלאום הערבי והתגברה הנטייה להשתלב במדינה היהודית-ציונית. אבל אי קבלת בני המיעוט הערבי כאזרחים שווים והיות מדינת ישראל בעיניהם כסמל לאידיאולוגיה מערבית קפיטליסטית שכל העולם הערבי מתנגד אליה, הגביר את נטייתם שוב להשתייך ללאום הערבי.
התגבשות תחושת הלאומיות של בני המיעוט הערבי משמשת רקע לבחינת כל בעיה בחייהם מנקודת ראות לאומיות ופוליטית. הזהות הלאומית ניזונה מאכזבות וקשיים במשך עשרות שנים. היות הפלסטינים קבוצה אתנית שייכת מבחינה לאומית לעולם הערבי, הביאה להתייחסות החוקרים לזהות האתנית והלאומית כאחת. השתייכות בני המיעוט הערבי ללאום הערבי היא תת הזהות החשובה ביותר בשבילם. בעולם המודרני הזהות הלאומית היא בין החשובות ביותר לכל בני מיעוט כלשהו. הגדרת הסוציולוגים הפלסטינים לזהות הלאומית של בני המיעוט הערבי בנויה על בסיס שפה, דת, היסטוריה, אתניות, תרבות ומולדת, בנוסף למודעות הפלסטינים עצמם לשייכותם ללאום הערבי. בני המיעוט הערבי כקבוצה לאומית מתנהגים כקבוצה חברתית מאותו מוצא וביניהם יחסי קרבה, לכן נהפכת השייכות לשייכות רגשית קבועה.
הזהות הלאומית הייתה המודגשת ביותר בין תת הזהויות השונות של בני המיעוט הערבי במחקרים שנערכו אחרי 1967. הזהות הלאומית קשורה קשר שלילי לזהות הישראלית אצל בני המיעוט הערבי בעידן המודרניזציה כי בתהליך הזה יגבר הצורך בערכים לאומיים כסמלי זהות אלטרנטיביים כמו: תלבושת מסורתית, מצוות האסלאם וקשרי משפחה.
הניגוד בין שתי הזהויות הביא לבעיות ההשתייכות של בני המיעוט הערבי, לכן נוצר מידור בזהות בין הרגש הלאומי לבין ההסתגלות המעשית וטופחה זהות חדשה משולבת: ערבית-ישראלית או זהויות ייחודיות. הופמן ודביני מצאו כי הזהות הלאומית הערבית זהה לזהות דתית אצל נחקרים מוסלמים.
3. המרכיב הפלסטיני-תת הזהות האתנית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי לעם הפלסטיני (הקבוצה האתנית הפלסטינית-קבוצה שהייתה מזוהה על ידי טריטוריה מיוחדת, צורת דיבור ורצף היסטורי. ההשתייכות בנויה על בסיס גורל משותף. הזהות הפלסטינית נחלשה בעשרים השנים הראשונות של קום מדינת ישראל, וזה הביא להתחזקות הזהות החמולתית ובמקביל הזהות הישראלית. הזהות הפלסטינית התחזקה אחרי 1967, בגלל חידוש הקשר עם הערבים בשטחים. סוציולוגים ישראליים קראו להתחזקות הזהות הפלסטינית תהליך פלסטיניזציה.
ביטוי ההזדהות עם הפלסטינים בשטחים מאז 1987 היה, לרוב, בדרכים חוקיות וזה בסיס ההנחה שלמרות התגברות הזהות הפלסטינית עדיין קיים המרכיב הישראלי בזהות של בני המיעוט הערבי, אבל כנראה קיימת אבחנה בין המישור האידיאולוגי רגשי וההצהרתי לבין הפרגמאטי. הזהות הפלסטינית הייתה תת הזהות השנייה מבחינת דירוג תת הזהויות על ידי מדגם מחקרי מבני המיעוט הערבי וזה מצביע על חשיבותה בהשוואה למרכיב הישראלי בזהותם שהיה בסוף סולם ההזדהויות וקשורה קשר שלילי עם המרכיב הזה ועם הזהות המשולבת ערבית-ישראלית.
הזהות הפלסטינית היא אחד המרכיבים החשובים בזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי ביחד עם הלאומית, חמולתית ודתית. המינון היחסי של תת הזהויות משתנה והבלטתן משתנה בהתאם להקשר היסטורי חברתי כמו שאר בני העם הפלסטיני. היו גורמים כמו המודרניזציה, הקולוניאליזם הבריטי והשפעת היהודים שפעלו להחלשת תת הזהות הזאת.
4. המרכיב הישראלי-תת הזהות האזרחית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי מבחינה חוקית למדינת ישראל; מדינה שמוגדרת כיהודית-ציונית ובעימות עם שכניה ושאינה מאפשרת להם להיטמע בתוכה ונוקטת כלפיהם מדיניות דוחה וחשדנית וזה שגרם לחידוד גבולות המיעוט במישור הפורמלי והעממי.
המרכיב הזה קשור קשר חיובי בהתחזקות הזהויות המקומיות (זהות עדתית, חמולתית, מקומית (עיר או כפר). לכן התחזק הממד הזה עקב התחזקות הזהות החמולתית בין השנים 1948-1967. המרכיב הזה היה הראשון בין מרכיבי הזהות לפי מחקרם של פרס ודייויס שנערך ערב מלחמת 1967. אבל המרכיב הזה התחיל בירידה אחרי ביטול הממשל הצבאי בשנת 1966. החלשות המרכיב הזה התבטאה בהתנהגות בני המיעוט הערבי בבחירות לכנסת כי חלה ירידה משמעותית במספר מצביעים הערבים למפלגות ציוניות בין השנים 1969-1973. בשנת 1988, שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה הפך המרכיב הזה לאחרון בסדר הזהויות של בני המיעוט הערבי.
בתקופה בין 1993-2000-תהליך השלום- גברה בקשת בני המיעוט הערבי לשוויון זכויות אזרחי ולשינוי אופיה היהודי-ציוני של מדינת ישראל למדינה לכל אזרחיה וזאת עדות על כיוון התחזקות של הזהות האזרחית. התחזקות המרכיב הזה בשני העשורים הראשונים הביא להחלשת הזהות הפלסטינית ולכן רוב הסוציולוגים הישראליים דברו על מאבק בין שני מרכיבי הזהות; הישראלי והפלסטיני.
חוקרים ישראליים תפסו את התחזקות המימד הישראלי בזהותם של בני המיעוט הערבי כתהליך ישראליזציה של הזהות. סמוחה, למשל, מדגיש שהשתלבות בני המיעוט הערבי בזהות ובפוליטיקה הישראלית הולכת וגוברת ומתרחקים מהזהות ומהפוליטיקה הפלסטינית מאז שנות השמונים. במחקריו מצא כי הזהות הישראלית היא הזהות החזקה ביותר עבור למעלה ממחצית בני המיעוט הערבי. הזהות הפלסטינית הולכת ונחלשת, ומתגבשת זהות חדשה משולבת; פלסטינית-ישראלית.
ההבדלים במיקומו של המרכיב הזה בזהות של בני המיעוט הערבי בין מחקריו של סמוחה לבין מחקריהם של סוציולוגים פלסטיניים (מיעארי וחידר), מקורם טכני והוא בהגדרת תהליך הישראלזציה. מיעארי טוען שסמוחה מדבר על שייכות לתרבות בזמן שהוא מתאר השפעה תרבותית והוא (מיעארי) מונה גורמים למניעת ישראליזציה כמו הסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך, הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית או מדינת העם היהודי, אפליית בני המיעוט הערבי לרעה והאפליה הזאת מעוגנת בחוק. נדים רוחאנא, למשל, טוען שמקור ההבדל הוא בתפיסת בני המיעוט הערבי לישראליות שהיא באופן תיאורטי מתפרשת בשלושה מישורים; מישור חוקי-פורמלי, מישור ערכי: ערכי החברה הישראלית ומישור פסיכולוגי-רגשי; הזדהות עם מדינת ישראל, מטרותיה וסמליה, אבל בפועל הם מגדירים את זהותם רק במישור החוקי-פורמאלי.
לסיכום החלק הזה, בזהותם של בני המיעוט הערבי קיימים הרבה מרכיבים. המרכיבים החשובים בזהותם ושבלטו מאז 1948 ועד היום הם: הדתי-מוסלמי, הלאומי-ערבי, האתני-פלסטיני והאזרחי ?ישראלי. רוב המחקרים שעסקו בזהותם של בני המיעוט הערבי הדגישו את קיומן של שתי זהויות: הישראלית והפלסטינית. ההבדל בין התייחסות החוקרים לזהויות הוא הבדל ביחס לקשר בין הזהויות. פרס ויובל-דיווס וחבריהם, למשל, טענו שקיימות שתי זהויות: ישראלית ופלסטינית והן במאבק מתמשך ותחרות ביניהן. סמוחה וחבריו טענו שאכן קיימות שתי זהויות אבל הן קיימות זו בצד זו ולא סותרות זו את זו. הם הדגישו את התגברות הזהות הישראלית לעומת הפלסטינית. סמוחה, רכס ויפתחאל מדגישים את תהליך הישראליזציה שעובר על המיעוט הערבי.
הזהות עצמה אינה מודרנית, אבל נושא הזהות, והעיסוק בו, הם תופעה מודרנית. הזהות המודרנית מסתמכת על אלמנטים עתיקי יומין, אבל נוצרת בכלים מודרניים על ידי אליטות מודרניות, תוך מאבק חברתי על עמדות הכוח בחברה המודרנית. הזהות היא הקניית משמעות לשיוך או לשייכות. תופעת העיסוק בזהות נוצרה אחרי שהתהווה היחיד כפרט בעל זהות עצמית.
זהות בני המיעוט הערבי לא נחקרה בשני העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל בגלל הבלבול שנוצר בקרב המיעוט הערבי במדינה. המחקרים הראשונים שחקרו את זהותם של בני המיעוט הערבי היו ערב מלחמת 1967 ואחרי הסרת הממשל הצבאי. במחקרים שנעשו על הזהות הקולקטיבית של קבוצת בני המיעוט הערבי במדינת ישראל בלטו ארבעה מרכיבים, שהם לפי הסדר היורד, מבחינת הגודל המספרי של השייכים לכל קבוצה; המרכיב הדתי-מוסלמי, הלאומי-ערבי, האתני-פלסטיני והאזרחי-ישראלי. בנוסף לארבעת מרכיבי הזהות הקבוצתית האלה קיימים מרכיבים כמו הזהות החמולתית, המקומית (עיר או כפר), המשפחתית ואחרים.
1. המרכיב המוסלמי-תת הזהות הדתית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי לשלושת מעגלי דת; מוסלמי, נוצרי ודרוזי. המיעוט הערבי בישראל שייך בפועל מבחינה דתית לשלושת המעגלים אבל היות הרוב המכריע מבניו שייכים לעולם המוסלמי (80% בשנת 1994) והיות המעגל המוסלמי הוא הרחב בין מעגלי הזהות של בני המיעוט הערבי, הביא להתייחסות אל תת הזהות הזאת כתת זהות מוסלמית.
רוב המחקרים מראים כי תת הזהות הדתית היא תת זהות חשובה ביחס לשאר תת הזהויות. במחקר שערך סמוחה בשנת 1984 נמצא כי 30% מהנחקרים הדגישו את חשיבות ההשתייכות הדתית עבורם וכך גם 70% מהנחקרים במחקר שערך מיעארי בשנת 1988 ו- 74.2% מהנחקרים במחקר של סמוחה משנת 1995. לצד תת הזהות הדתית החשובה עבור אחוז נחקרים אלה הובלטו גם חשיבותן של תת הזהויות המסורתיות; החמולתית והמקומית. תת הזהות הדתית קשורה קשר חיובי עם הזהות הישראלית, החמולתית והמקומית וקשר שלילי עם הזהות הלאומית והפלסטינית. הזהות הדתית חזקה ומודגשת יותר בין המוסלמים יותר מהנוצרים ובין הבנות יותר מהבנים.
2. המרכיב הערבי-תת הזהות הלאומית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי ללאום הערבי על בסיס תרבות, היסטוריה, דת ולשון. תחושת ההשתייכות ללאום הערבי עברה גלגולים רבים. מיד אחרי קום מדינת ישראל ואכזבת הפלסטינים ממדינות ערב נחלשה ההזדהות עם הלאום הערבי והתגברה הנטייה להשתלב במדינה היהודית-ציונית. אבל אי קבלת בני המיעוט הערבי כאזרחים שווים והיות מדינת ישראל בעיניהם כסמל לאידיאולוגיה מערבית קפיטליסטית שכל העולם הערבי מתנגד אליה, הגביר את נטייתם שוב להשתייך ללאום הערבי.
התגבשות תחושת הלאומיות של בני המיעוט הערבי משמשת רקע לבחינת כל בעיה בחייהם מנקודת ראות לאומיות ופוליטית. הזהות הלאומית ניזונה מאכזבות וקשיים במשך עשרות שנים. היות הפלסטינים קבוצה אתנית שייכת מבחינה לאומית לעולם הערבי, הביאה להתייחסות החוקרים לזהות האתנית והלאומית כאחת. השתייכות בני המיעוט הערבי ללאום הערבי היא תת הזהות החשובה ביותר בשבילם. בעולם המודרני הזהות הלאומית היא בין החשובות ביותר לכל בני מיעוט כלשהו. הגדרת הסוציולוגים הפלסטינים לזהות הלאומית של בני המיעוט הערבי בנויה על בסיס שפה, דת, היסטוריה, אתניות, תרבות ומולדת, בנוסף למודעות הפלסטינים עצמם לשייכותם ללאום הערבי. בני המיעוט הערבי כקבוצה לאומית מתנהגים כקבוצה חברתית מאותו מוצא וביניהם יחסי קרבה, לכן נהפכת השייכות לשייכות רגשית קבועה.
הזהות הלאומית הייתה המודגשת ביותר בין תת הזהויות השונות של בני המיעוט הערבי במחקרים שנערכו אחרי 1967. הזהות הלאומית קשורה קשר שלילי לזהות הישראלית אצל בני המיעוט הערבי בעידן המודרניזציה כי בתהליך הזה יגבר הצורך בערכים לאומיים כסמלי זהות אלטרנטיביים כמו: תלבושת מסורתית, מצוות האסלאם וקשרי משפחה.
הניגוד בין שתי הזהויות הביא לבעיות ההשתייכות של בני המיעוט הערבי, לכן נוצר מידור בזהות בין הרגש הלאומי לבין ההסתגלות המעשית וטופחה זהות חדשה משולבת: ערבית-ישראלית או זהויות ייחודיות. הופמן ודביני מצאו כי הזהות הלאומית הערבית זהה לזהות דתית אצל נחקרים מוסלמים.
3. המרכיב הפלסטיני-תת הזהות האתנית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי לעם הפלסטיני (הקבוצה האתנית הפלסטינית-קבוצה שהייתה מזוהה על ידי טריטוריה מיוחדת, צורת דיבור ורצף היסטורי. ההשתייכות בנויה על בסיס גורל משותף. הזהות הפלסטינית נחלשה בעשרים השנים הראשונות של קום מדינת ישראל, וזה הביא להתחזקות הזהות החמולתית ובמקביל הזהות הישראלית. הזהות הפלסטינית התחזקה אחרי 1967, בגלל חידוש הקשר עם הערבים בשטחים. סוציולוגים ישראליים קראו להתחזקות הזהות הפלסטינית תהליך פלסטיניזציה.
ביטוי ההזדהות עם הפלסטינים בשטחים מאז 1987 היה, לרוב, בדרכים חוקיות וזה בסיס ההנחה שלמרות התגברות הזהות הפלסטינית עדיין קיים המרכיב הישראלי בזהות של בני המיעוט הערבי, אבל כנראה קיימת אבחנה בין המישור האידיאולוגי רגשי וההצהרתי לבין הפרגמאטי. הזהות הפלסטינית הייתה תת הזהות השנייה מבחינת דירוג תת הזהויות על ידי מדגם מחקרי מבני המיעוט הערבי וזה מצביע על חשיבותה בהשוואה למרכיב הישראלי בזהותם שהיה בסוף סולם ההזדהויות וקשורה קשר שלילי עם המרכיב הזה ועם הזהות המשולבת ערבית-ישראלית.
הזהות הפלסטינית היא אחד המרכיבים החשובים בזהות הקולקטיבית של בני המיעוט הערבי ביחד עם הלאומית, חמולתית ודתית. המינון היחסי של תת הזהויות משתנה והבלטתן משתנה בהתאם להקשר היסטורי חברתי כמו שאר בני העם הפלסטיני. היו גורמים כמו המודרניזציה, הקולוניאליזם הבריטי והשפעת היהודים שפעלו להחלשת תת הזהות הזאת.
4. המרכיב הישראלי-תת הזהות האזרחית: היא תחושת ההשתייכות של בני המיעוט הערבי מבחינה חוקית למדינת ישראל; מדינה שמוגדרת כיהודית-ציונית ובעימות עם שכניה ושאינה מאפשרת להם להיטמע בתוכה ונוקטת כלפיהם מדיניות דוחה וחשדנית וזה שגרם לחידוד גבולות המיעוט במישור הפורמלי והעממי.
המרכיב הזה קשור קשר חיובי בהתחזקות הזהויות המקומיות (זהות עדתית, חמולתית, מקומית (עיר או כפר). לכן התחזק הממד הזה עקב התחזקות הזהות החמולתית בין השנים 1948-1967. המרכיב הזה היה הראשון בין מרכיבי הזהות לפי מחקרם של פרס ודייויס שנערך ערב מלחמת 1967. אבל המרכיב הזה התחיל בירידה אחרי ביטול הממשל הצבאי בשנת 1966. החלשות המרכיב הזה התבטאה בהתנהגות בני המיעוט הערבי בבחירות לכנסת כי חלה ירידה משמעותית במספר מצביעים הערבים למפלגות ציוניות בין השנים 1969-1973. בשנת 1988, שנה אחרי פרוץ האינתיפאדה הפך המרכיב הזה לאחרון בסדר הזהויות של בני המיעוט הערבי.
בתקופה בין 1993-2000-תהליך השלום- גברה בקשת בני המיעוט הערבי לשוויון זכויות אזרחי ולשינוי אופיה היהודי-ציוני של מדינת ישראל למדינה לכל אזרחיה וזאת עדות על כיוון התחזקות של הזהות האזרחית. התחזקות המרכיב הזה בשני העשורים הראשונים הביא להחלשת הזהות הפלסטינית ולכן רוב הסוציולוגים הישראליים דברו על מאבק בין שני מרכיבי הזהות; הישראלי והפלסטיני.
חוקרים ישראליים תפסו את התחזקות המימד הישראלי בזהותם של בני המיעוט הערבי כתהליך ישראליזציה של הזהות. סמוחה, למשל, מדגיש שהשתלבות בני המיעוט הערבי בזהות ובפוליטיקה הישראלית הולכת וגוברת ומתרחקים מהזהות ומהפוליטיקה הפלסטינית מאז שנות השמונים. במחקריו מצא כי הזהות הישראלית היא הזהות החזקה ביותר עבור למעלה ממחצית בני המיעוט הערבי. הזהות הפלסטינית הולכת ונחלשת, ומתגבשת זהות חדשה משולבת; פלסטינית-ישראלית.
ההבדלים במיקומו של המרכיב הזה בזהות של בני המיעוט הערבי בין מחקריו של סמוחה לבין מחקריהם של סוציולוגים פלסטיניים (מיעארי וחידר), מקורם טכני והוא בהגדרת תהליך הישראלזציה. מיעארי טוען שסמוחה מדבר על שייכות לתרבות בזמן שהוא מתאר השפעה תרבותית והוא (מיעארי) מונה גורמים למניעת ישראליזציה כמו הסכסוך הערבי-ישראלי המתמשך, הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית או מדינת העם היהודי, אפליית בני המיעוט הערבי לרעה והאפליה הזאת מעוגנת בחוק. נדים רוחאנא, למשל, טוען שמקור ההבדל הוא בתפיסת בני המיעוט הערבי לישראליות שהיא באופן תיאורטי מתפרשת בשלושה מישורים; מישור חוקי-פורמלי, מישור ערכי: ערכי החברה הישראלית ומישור פסיכולוגי-רגשי; הזדהות עם מדינת ישראל, מטרותיה וסמליה, אבל בפועל הם מגדירים את זהותם רק במישור החוקי-פורמאלי.
לסיכום החלק הזה, בזהותם של בני המיעוט הערבי קיימים הרבה מרכיבים. המרכיבים החשובים בזהותם ושבלטו מאז 1948 ועד היום הם: הדתי-מוסלמי, הלאומי-ערבי, האתני-פלסטיני והאזרחי ?ישראלי. רוב המחקרים שעסקו בזהותם של בני המיעוט הערבי הדגישו את קיומן של שתי זהויות: הישראלית והפלסטינית. ההבדל בין התייחסות החוקרים לזהויות הוא הבדל ביחס לקשר בין הזהויות. פרס ויובל-דיווס וחבריהם, למשל, טענו שקיימות שתי זהויות: ישראלית ופלסטינית והן במאבק מתמשך ותחרות ביניהן. סמוחה וחבריו טענו שאכן קיימות שתי זהויות אבל הן קיימות זו בצד זו ולא סותרות זו את זו. הם הדגישו את התגברות הזהות הישראלית לעומת הפלסטינית. סמוחה, רכס ויפתחאל מדגישים את תהליך הישראליזציה שעובר על המיעוט הערבי.
ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
