איש ואישה נחש ביניהם 

הם היו הזוג הידוע והמדובר ביותר בהיסטוריה. כמויות בלתי נדלות של דיו וצבע נשפכו על ידי טובי היוצרים והסופרים בניסיון לתאר את מערכת היחסים המסתורית ביניהם.

היא, המפתה, הבוגדנית, קלת הדעת, שלכאורה מסיתה את הגבר למעשים שלא יעשו. הוא, "אבי האנושות", הקרבן המוסרי, הנאור, שלא הצליח לרסן את אשתו הסוררת, והתפתה לחטוא. או בגרסא מודרנית יותר: היא, החסודה והמתנזרת, טהורה וזכה, מלאת ייסורי חרטה על מה שעשתה לאדם. והוא, גס הרוח וחסר המצפון, מעניש ונוקם על שהופל בפח באותו יום ארור.

אם לרגע טעיתם וחשבתם שמדובר בעוד זוג סלבריטאים שמצאו את עצמם על מדרגות הרבנות בדרך לפרידה אופנתית נוספת, אנו שמחים לבשר לכם שהפעם החלטנו להרחיק עד לשורש, להתחלה של ההתחלות, לסיפור המפורסם שכל ילד לומד את גרסתו העממית בבית הספר, ומאז הוא נותר מבולבל...

אז, קבלו אותם: אדם, חוה והנחש שביניהם - המשולש הרומנטי הראשון בהיסטוריה.

אז מה באמת התרחש מאחורי הקלעים של סיפור האהבה המפורסם ביותר בהיסטוריה, והאם הוא רלוונטי, ולו במקצת, לחיים בעידן המודרני, שבו היחסים בין המינים מידרדרים מדי שנה לשפל המדרגה?

הקבלה גורסת שכן, ואף מסבירה שסיפורם של אדם וחוה יכול לסייע לנו להבין זה את זו, ולשפוך אור על הקרע שבין המינים. אבל כדי ללמוד איך לאחות את הקרעים הללו, צריך לחדור עמוק פנימה, אל רזי הסיפור המפורסם.

סיפור אדם וחוה, כמו כל סיפור תנ"כי אחר, כתוב בשפה סימבולית, ותוכנו יכול להתפענח רק על ידי קוראים ה"מבינים מדעתם". כל מילה ואות בספרי הקודש רומזת על תהליכים המתרחשים ברובד גבוה יותר של המציאות, הנעלם מתפיסתנו כרגע.

באופן דומה, גם את היחסים בין הגברים לנשים בעולמנו ניתן להבין לעומקם, רק אם נכיר את התפקיד והשורש הרוחני שתופס כל אחד מהם על פי הסיפור התנ"כי-קבלי.

חכמת הקבלה מסבירה, שבמציאות פועל כוח אחד בלבד שנקרא "בורא". לכוח המופשט הזה יש מטרה ותכלית אחת - להיטיב, כלומר, להעניק שפע ולהסב הנאה.

כדי לממש את רצונו, הוא ברא נברא, נשמה כללית שתוכל לקבל את כל שפעו. לנשמה הזו קוראים המקובלים נשמת "אדם הראשון", או בקיצור "אדם". מהסיפור המקראי עולה שאותה נשמה "פיזזה" בנחת בגן עדן, עד שבשלב מסוים, החליט הבורא לעשות מעשה.

"ויאמר ה' אל-הים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו." (בראשית, ב', ה')

על אף אינספור הפרשנויות לפסוק זה, משמעותו הקבלית שונה מן המקובל. במצב הראשוני שבו נבראה, היתה הנשמה הכללית א-מינית, זכר ונקבה כאחד. בשלב זה, היא מזכירה תינוק שנולד לאוויר העולם. הוא מקבל את ההזנה המינימלית הנחוצה לו כדי להתקיים, אך רצונותיו עדיין קטנים מאוד, והוא לחלוטין אינו מודע לתהליכים שעוברים עליו.

כל עוד לנשמה יש רק רצון קטן ובלתי מפותח לקבל את השפע, הבורא אינו יכול להרעיף עליה את כל התענוגים שהוא תכנן עבורה. כדי לגדל את רצונה של הנשמה, מחליט הבורא להעביר אותה מסלול התבגרות מיוחד בבית המלך, וללמדה איך ליהנות באמת.

כאמור, בראשיתה של מערכת היחסים בין הבורא לנברא, הבורא הוא טוב ומיטיב וכל רצונו הוא להעניק לנברא, ואילו הנברא מתרכז סביב רצונו לקבל את ההטבה הזו.

כדי לממש את מטרת הבריאה ולהתמלא בתענוג אינסופי, צריך הנברא ללמוד איך לשלב בין הקבלה לבין הנתינה. לשם כך מפצל הבורא את הנשמה הכללית לשני חצאים נפרדים - "חצי זכרי", שמאפיינת אותו תכונת הנתינה, ו"חצי נקבי", שמאפיינת אותו תכונת הקבלה. מעתה ואילך, ממונה החלק הנקבי על קבלת השפע מהבורא, ואילו החלק הזכרי ממונה על המאמץ להידמות לבורא - להיות אוהב ונותן כמוהו. רק במידה ששני החלקים ישתפו פעולה ויתחברו ביניהם, הם ייצרו כלי משותף ומושלם שבו יוכל האור העליון לשרות.

גם משמעותו של "עץ הדעת" אינה כפי שהורגלנו לחשוב. "העץ" מסמל את רצונם של אדם וחוה לקבל את התענוג שהם עדיין לא רשאים לקבל בשלב זה (בקבלה משמעות המונח "לאכול" היא לקבל אור, תענוג). מכיוון שהם טרם סיימו את תהליך הכשרתם הרוחנית, החשש הוא שקבלת התענוג האסור תפיל אותם שוב לדרגה שבה הם יהיו נשלטים על ידי האגו. לכן "נאסר" עליהם לאכול מן "העץ".

בשלב הראשון, נשמר האיסור בהצלחה. אדם וחוה מתחזקים זוגיות נוחה בגן עדן, ואדם חולף על פני העץ בקלות בלי לאכול ממנו. אלא שהבורא לא מניח להם. הוא מעוניין לקדם אותם בתהליך הרוחני ומגייס לשם כך את ה"ערום מכול" - את "הנחש".

בנקודה זו חשוב להבין, כי "הנחש המקראי" איננו בעל החיים מעורר הפחד והחלחלה המוכר לנו ממשפחת הזוחלים. במושג "נחש" הכוונה היא לאגו הערמומי ששולט בכל אחד מאיתנו. אולם אם אדם וחוה עדיין אינם יכולים לקבל את האור מהבורא, מה כבר יכול הנחש לעשות?

מתוך היכרותו את תפקיד החלק הנקבי בנשמה הכללית, משדל הנחש (לא בעל החיים, אלא האגו שבאדם) את חוה (לא האישה, אלא החלק הנקבי שבאדם), לגרום לחלק הזכרי שבאדם לטעום מהפרי האסור (לקבל את כל האור - התענוג האסור), על אף שהוא עדיין אינו מוכן לכך.

כמו יועץ נישואין ערמומי, מנצל הנחש את רצונה של חוה להתאחד עם אדם, ומשכנע אותה שיש דרך לקבל את כל התענוג ללא גבול כבר עכשיו, גם לפני שמסלול ההכשרה הרוחני הסתיים.

הסוף מוכר... חוה פונה לאדם ומשכנעת אותו לקבל את השפע. אדם מנסה לקבל את כל התענוג ללא הגבלה, אך מאחר שהם לא היו בשלים לכך, ברגע שהוא עושה זאת הם מתמלאים לרגע בתענוג הגדול, נסחפים אחריו, ומעדיפים אותו על פני הקשר עם הבורא. כתוצאה מכך, יחסם לבורא מתהפך, והם מאבדים את הקשר עמו. בעקבות "החטא" הם מגורשים מגן העדן - מאבדים את דרגתם הרוחנית, ומידרדרים עד לדרגה הגשמית שנקראת "העולם שלנו". זהו "חטא אדם הראשון" הקבלי.

שתי הנשמות המקוריות שנשברו לרסיסים מהוות את השורש הרוחני למציאות הנוכחית, כפי שאנו תופסים אותה. במציאות זו אנו נבדלים לגברים ולנשים, מנותקים ולא מבינים זה את זו.

"הדבר הכי יציב בחיים המודרניים הוא חוסר היציבות", אמר לאחרונה הסוציולוג, פרופ' עוז אלמוג, בראיון לעיתון מעריב, "אנו מצווים להחליף כל דבר - החל מריהוט וכלה בבן זוג, כך שאנחנו מתרגלים לא לשמור אמונים. דבר זה נותן את אותותיו גם בחיי הנישואים. השלב הראשון של חיי הנישואים הוא שלב האופוריה, ולאחר שנה-שנתיים מתחילה עייפות החומר ומגיע השעמום. אצל הדור הצעיר זה מתחיל מוקדם יותר, ואז הם עושים 'זאפינג לזוגיות'. מזפזפים את בן הזוג כשנמאס". אכן, אחד משלושה זוגות בישראל מתגרש, ומינה צמח, שאמונה על בדיקות מסוג זה, קובעת שאחוז אחד בלבד מנשות ישראל מאמין שייעוץ נישואים יוכל להצליח.

להלן מספר עצות מעשיות:

בשלב הראשון - על בני הזוג להכיר בקיומו של "הנחש" ביניהם. להבין שהאגו ההרסני הוא שמוביל אותם מדחי לדחי והורס את מערכת היחסים. הבעיה היא שההכרה בנחש שבינינו כשורש כל רע נשכחת מיד מהלב, והרגשת הניכור משתלטת על היחסים. לכן על שני בני הזוג מוטלת האחריות לשמור על ערנות מתמדת ולהתמודד באופן קבוע עם האגו הערמומי.

בשלב השני - על בני הזוג להבין שחיי הנישואים הם חלק מתהליך רוחני כולל שמטרתו לחבר שניים נפרדים לאחד שלם. בני הזוג צריכים לשאוף לגלות את האהבה, את הוויתור ואת השיתוף ביניהם. עלינו להבין כי אנו רסיסים ממערכות שונות, ולכן כל עוד נתאמץ לגשר על הפערים בינינו רק במישור העולם הזה, ניכשל.

אנו מתוכננים להשלים זה את זו, וזו את זה. בדיוק בשל כך כינו אותנו חז"ל "פלג גופא" (חצי גוף) - כדי לרמוז לנו שרק יחד נוכל ליצור בינינו כלי רוחני משותף. את הכלי הרוחני הזה מסמל המשפט המפורסם "איש ואישה שכינה ביניהם". דווקא איחוד רוחני בין יסודות נפרדים וקוטביים, הוא שיוצר הרמוניה. וכשהם מתאחדים, מתגלה ביניהם הכוח העליון.

בני זוג שפועלים יחד כלפי מטרה רוחנית משותפת, בונים ביניהם קשר בדרגה נעלה יותר מרמת הקיום בעולם שלנו. הם מבינים כי המתנה הנפלאה ביותר שהם יכולים להעניק זה לזה, היא אותה השלמה שתוביל להתפתחות רוחנית משותפת. תהליך נפלא זה מקנה לזוגיות שלהם משמעות עמוקה ואמיתית.