חילון פוסטמודרני 

"חילון" בעידן הפוסטמודרני
על מנת שאפשר יהיה לעמוד על סוגיית ה"חילון" הפוסטמודרני נדרשים אנו לסקור תחילה חלק מההגדרות היותר נפוצות המתאימות לתיאור תופעת החילון. לאחר סקירה קצרה נבקש לבחור בהגדרה התקפה ביותר, זו שתשרת את מטרת חיבורנו. לאחר מכן, נעמוד על תופעת החילון החל מהתפתחותה בעידן המודרני, וכלה במצבה הנוכחי - ה"חילון" הפוסטמודרני. לאחר שנדון בתופעת החילון נעבור ונעמוד על אסטרטגיות להתמודדות עם תמורות ערכיות.

סוגי הגדרות למונח "חילון"
במאמרו המקיף של Shiner (1967) מוצגות מספר קטגוריות למושג "חילון", להלן העיקריות שבהן:

1. שקיעת הדת - Yinger (1957) מגדיר את המושג "חילון" כתהליך שבו צורות וסמלים מסורתיים של הדת מאבדים את עוצמתם ומשיכתם.Wilson (1966) מגדיר מושג זה כתהליך שבו השקפות, נוהגים ומוסדות דתיים מאבדים את חשיבותם החברתית. לפיו, מבחינה עובדתית, הדת המסורתית הולכת ונעלמת בכל ארצות המערב.

2. קונפורמיות עם "העולם הזה" - לדעתו של Pfautz (1956) ה"חילון" הינו תהליך טבעי, זהו חלק אינטגראלי השייך להתפתחות "העולם הזה". Berger (1963) מתייחס לתופעת ה"חילון" בדומה לתופעה כלכלית המתקיימת בעולם, תופעה של תחרות בין יחידות רבות בתנאי "שוק חופשי". Hill (1973) גורס, שהשקפת Weber(1930) על הפעילות הכלכלית של הקפיטליזם המונחית עפ"י שיקולים פורמאליים רציונאליים - מתאימה גם היא להגדרת "חילון" כקונפורמיות עם ה"עולם הזה".

3. "שחרור החברה מהדת" - בטיפוס זה של הגדרה ניתן להבחין בין "חילון" מוסדי חברתי, לבין "חילון" אינטלקטואלי אקזיסטנציאלי. ה"חילון" המוסדי חברתי מתבטא בעליית כוחה של המדינה החילונית: סוכנויות המדינה אחראיות על החינוך, והן דוחקות לשוליים את מוסדות הדת המסורתיים, שבזמנו היו אחראים לפונקציות אלה. Arendt (1963) מגדירה "חילון" - כהפרדה בין דת לבין פוליטיקה. Mehl (1966) מתאר מושג זה כתהליך היסטורי הנוטה להתחרות בתפקיד הציבורי של הדת ונוטה לשים מקורות סמכות אחרים במקום הסמכות הדתית, ולבסוף לשלוח את הדת למגזר הפרטי של קיום האדם. לעומתם, Parsons (1970) טוען, כי מוסדות הדת רכזו בידיהם השפעות רבות בעיקר עקב המחויבות הערכית והמוטיבציונית של הפרטים, ולאו דווקא בגלל סמכותם החוקית והארגונית. הדיפרנציאציה מביאה להפרדה מבנית בין הארגונים הדתיים לבין הפרטים הדתיים, וכך הופכים הפרטים להיות חופשיים מפיקוח ארגוני. לפי Parsons , מודל הדיפרנציאציה אינו מונע את האפשרות של ירידה דתית, אבל מודל זה אינו כולל את הירידה הדתית כתהליך הכרחי.

4. טרנספורמציה של אמונות ומוסדות דתיים - Klempt (1960) מגדיר "חילון" כטרנספורמציה של מושגים ואורחות מחשבה, שבמקורם פותחו ע"י האמונה בישועה הנוצרית וע"י התיאולוגיה הנוצרית, ועברו לכאלה שראייתם מבוססת על העולם. כלומר, מערכות התנהגות והסדרים מוסדיים שנתפסו פעם כתלויים בכוחות אלוהיים, שינו צורתם ונתפסים כבעלי תוכן של אחריות אנושית.

הגדרת המונח "חילון"
לצורך מחקרנו אנו נשתמש בהגדרתו של Berger (1963) התופס את תהליך ה"חילון" כתהליך שבו סקטורים בחברה ובתרבות מוציאים משלטונם את מוסדות הדת וסמלם במבנם המסורתי; במקום המונופול המבני והתוכני של המוסדות והערכים הדתיים שבחברה המסורתית, מתגבש עתה מצב פלורליסטי המעמיד את הדת בחברה הפוסט-מודרנית ב"תנאי שוק חופשי", ומחייב אותה להתמודד עם צרכנים שנאמנותם ל"מוצר" אינה מובטחת מאליה. ובהקשר למחקרנו זה, הישיבה התיכונית נאלצת כיום להתמודד עם "ספקי סחורות" נוספים המציעים חוויה דתית אחרת לתלמיד הישיבה. זאת ועוד, הישיבה נאלצת להתמודד עם הדרישות הסותרות של תלמידי הישיבה התיכונית: יש המבקשים הקלה דתית, יש המבקשים החמרה דתית ויש המבקשים להישאר באותו סטאטוס ללא כל שינוי.

לדעת ברגר במצב של "שוק חופשי" גדלה חשיבותם של סוכני הדת ומנהיגיה. הסוכנים אשר מצטיינים ב"מכירת" הדת והכנסייה, ואשר ביכולתם למשוך את הנוער לפולחן הדתי; סוכנים היודעים לגייס לצדם בעלי-יכולת כלכלית, פוליטית ואו חברתית. בדומה לתפיסתו של Berger גם מחקר זה מצדד בתזה שמוסדות הדת פועלים בתנאי תחרות של שוק חופשי. בעידן הפוסטמודרני ההיצע הדתי גובר וישנה חשיפה גדלה והולכת לדתות המזרח. בנוסף, טעמי הצרכן משתנים; הצבת האדם במרכז ומעבר לחיפוש העצמי. היות וכך, על סוכני הדת להתמודד ביתר שאת על ליבו של הלקוח הפוטנציאלי.

מתוך כך, אנו מבקשים לבחון את הפעילות ההרמנויטית והנרטיבית של סוכני הדת: ראשי הישיבות התיכוניות והרמי"ם, וזאת כאשר מתחוללות תמורות של "חילון"; כאשר גוברת התחרות על ליבו של הלקוח הפוטנציאלי - תלמיד הישיבה התיכונית.

תופעת החילון בעידן המודרני
עד להתגבשותה של החברה המודרנית היו לערכים הדתיים עמדה מכרעת. בחברה המסורתית נהנו מוסדות הדת מעמדת מונופול. האמונה וערכי הדת השפיעו על כל תחומי החיים, הן של הכלל והן של הפרט. ברם, עמדת הבכורה של הערכים הדתיים בחברה המסורתית הולכת ומתערערת מאז הופעת ההומניזם, הרנסאנס באיטליה במאה ה- ט"ו וכמובן העידן החדש - העידן הפוסט מודרני..

תהליכי מודרניזציה ראשונים שהחלו במאה ה- ט"ז בגרמניה מאפשרים את התפשטותם של מאפיינים חילוניים בתרבות אירופה. פריחתה של תנועת ההשכלה מביאה להחלשה נוספת של המונופול הכנסייתי, ומאפשרת את חיזוקו של ה"חילון". התנועה הסוציאליסטית במאה ה- י"ט דורשת את הפרדת הדת מהמדינה, מהכלכלה, מהחינוך ומשאר מוסדות החברה. קולדוואל (תשט"ז) כותב: המהפכה הרוחנית דחתה את קידוש המסורת והסמכות בעיקר על תבונתם. המהפכה התבטאה בספרות, באומנות, בבניה, במדעים, ברפואה ובמתמטיקה. עם התגבשותה של החברה המודרנית, מוסדות הדת מאבדים בהדרגה את מעמדם. השפעתם הולכת ומצטמצמת לתחומים דתיים נקודתיים. המדע ומערכות אידיאולוגיות חילוניות, באים במקום הערכים והמוסדות הדתיים, וממלאים את המסד הערכי ואת השקפת העולם הכוללת של בני-האדם.

בדומה למתרחש בעולם גם החברה בישראל עוברת תהליך של שינוי ערכי; הזהות הלאומית והאתנית הולכת וכובשת את מקומה של הזהות הדתית. בר-לב (1994) במאמרו "השפעת העולם המודרני על גילויי חילון בנוער הדתי" מציג את מאפייני החילון בעידן מודרני: ראשון, בחלק מן המדינות מגיעים להסדרי הפרדה של דת מן המדינה; במדינת ישראל הופך בהדרגה החזון של הציונות הדתית אודות מדינת תורה - להיות פחות ריאלי, והמדינה הופכת להיות חילונית יותר ויותר. שני, הטכנולוגיה, מדעי הטבע והשפות הזרות, ערכם וחשיבותם של אלו עולים בחברה המודרנית. החשיבות של המרכיבים הללו מביאה לזניחתם של מקצועות לימודי הקודש. שלישי, בעולם המודרני צומחת ומתגבשת תרבות אוטונומית של נערים, וזאת בנפרד מתרבות המבוגרים. דבר זה פוגע במיוחד בהעברה שיטתית של מסורת הספרים ושל מסורת החברה הדתית. רביעי, בעידן הפנאי, משקלם של הערכים והמוסדות הדתיים הפך להיות שולי עד אפסי. בנוסף, השפעתם של ערכי הפנאי ומוסדותיו טוטאלית וסוחפת, הדגש המסחרי וההפגתי של תרבות הפנאי עומדת בניגוד לתובענות הנורמטיבית של התפיסה ההלכתית היהודית. חמישי, התיוג השלילי של מוסדות וממסדים דתיים באמצעי התקשורת, ההולכים ומתעצמים, משקפים לא פעם את כיעורם של פוליטיקאים דתיים. בכך, לא רק שהם תורמים להשנאת הדת על הציבור החילוני, אלא גם משליכים על הדימוי העצמי, האישי והקולקטיבי, של הנוער הדתי. שישי, ה"כפר הגלובלי", המחזק ערכים ומגמות אוניברסאליים, שפוגעים בתשתית של הציונות הדתית.

תופעת החילון בעידן הפוסט-מודרני
כאמור, בעידן המודרני ערכי הדת, מוסדותיה והגרעין המשפחתי במובנם המסורתי - דועכים, ובמקומם באים ערכים וסגנון חיים שונים משידענו בעבר. לעומת זאת, לחילון הפוסטמודרני יש אופי שונה במקצת.

הסוציולוג של הדת Hervieu-Leger ( 1998) מציין, כי הצעיר תר אחר זהות דתית חדשה. הוא מתרחק מהסמכות המוסרית-דתית במובנה המסורתי, ומבקש פעילות סמלית יצירתית המהולה בחוויה אישית וקבוצתית. כמו-כן, הצעיר הדתי הפוסט-מודרני תובע לבחור את ערכיו החדשים, ואף זוכה ללגיטימציה לתביעה זו.

בנוסף, Hervieu-Leger (2000), בספר "Religion as a Chain of Memory כותב כי "על מנת להתמודד עם דרישת הצעיר הפוסטמודרני, מוסדות דת ידרשו להתאים את עצמם לערכים ולרעיונות התקופה; עליהם להיות קשובים לרצונות החברה; להיות פלורליסטים, אקלקטיים וגמישים מבעבר. מוסדות הדת מאבדים את מעמדם המונופוליסטי; ולכן, נדרשים להתמודד עם מצב חדש המעמיד את הדת ב"תנאי שוק חופשי".

לוי (1993) שחקרה את תופעת החילון בישראל מציינת כי קיים מתח, לעיתים סלידה, בין קבוצות השומרות במידה שונה על המסורת הדתית. לדבריה, בכל הנוגע לשמירת מצוות, קיים רצף מהמקפידים לשמור מצוות ועד כלל לא שומרים מצוות. כחלק אינטגראלי מהחברה בישראל, גם החברה הציונית-דתית נכנסת למשבר ערכי עמוק. שטרן וקדם (1993) אשר בדקו את המשתנים האישיותיים כמנבאים את תופעת החילון קובעים, כי המשתנים האישיותיים: "גיבוש זהות אני", "סבילות לעמימות קוגניטיבית" ו- "תפיסת אב ואם", נמצאו מובהקים ומנבאים פניה לכיוון אורח חיים חילוני. הלינגר (2000) מציין, כי מבחינה רעיונית, ובמצבה העכשווי, אין בכוחה של התנועה הציונית לתת מענה לחילון הפוסטמודרני, ולכן התנועה הופכת פחות ופחות רלוונטית.

דגן (1990) שעסק שנים רבות בתחום החינוך הדתי מציין כי בני הישיבות נמצאים במתח ערכי תמידי, בין העולם התורני ובין העולם החילוני המתירני. לדבריו, הבוגר מתמודד עם עולם ערכים מתירני שמתרחק והולך אפילו מהבסיס המוסרי בעולם הכללי. איש שלום (1999) שהתמקד בישיבות התיכוניות כותב: " ...פוקד משבר חינוכי קשה את הישיבות התיכוניות...". בהשוואת ממצאי סקר בין השנים תשנ"ט ל-תש"ן מצאו החוקרים לסלוי וריץ (1999) כי בישיבה התיכונית ירד שיעור התלמידים המגדיר עצמו "דתי" או "דתי מאוד". בישיבה התיכונית נמצאה ירידה בהקפדה על קיום מצוות כגון: "פחות תלמידים מקפידים להניח תפילין בכל יום, להתפלל תפילת ערבית, או להתפלל תפילת שחרית...". בכל הנוגע לדתיות ההורים עם דתיות בניהם נמצא כי "כאשר מפקחים על הרמה הדתית של האבות, חלה בתשנ"ט ירידה מסוימת ברמה הדתית של תלמידי הישיבה תיכונית."

שרמר (2002) במאמרו "המחנך הדתי לנוכח חוויית החופש הפוסט-מודרנית" מנתח מגוון תופעות המייצגות את "החילון" בעידן החדש. להלן עיקרי דבריו: הפוסטמודרנה מבליטה את ההיתר להפר ולהמשיך להשתנות בחופשיות. כיום, הנוער חותר באופן תמידי לסטנדרטים גבוהים יותר ומופלגים מבעבר. בעבור צעירים רבים החופש התמצה בחירות אישית מהכפייה להחזיק במערכת ערכים ובנורמות היונקות ממנה את תוקפן. כלומר, הצעירים מנערים עצמם מרעיונות המטילים עומס על התודעה ומחייבים לפעולה. תלמידים רבים בוחרים את ערכיהם מחדש בהתאם לנסיבות מצבם המשתנות. לדידם, כללי המשחק אינם קבועים ועומדים, אלא מתפתחים והולכים. מבחינת הצעיר הפוסטמודרני הזהות היא מחווה פתוחה, זמנית ומשתנה. התלמידים דוחים את סמכות המשפחה ובית הספר, ואת כפייתם עליהם. הם מבקשים את החופש משיפוט דתיותם ורמתה בידי זולתם. כיום, יותר מבעבר, מתעורר הצורך בחופש לחוות את המתרחש באורח ישיר, בלי תיווך פרשני ובלי תלות בסמכות פרשנית. התלמידים מבקשים שיניחו אותם לנפשם ויניחו בידם לבחור כרצונם בצורות, סגנונות ודפוסים של התבטאויות והופעה המועדפת עליהם. החופש שחווה הנוער קשור בכמיהתו של היחיד לחוש את סגולותיו האישיות כסגולות המבטאות את יכולתו האישית ואת העוצמה היחסית שיש בו.
מכל האמור, להלן מעקרי השפעות העולם הפוסטמודרני על גילוי "חילון" בנוער בכלל, ובנוער הדתי בפרטי:

1. בעידן הפוסט-מודרני ישנה לגיטימציה חברתית גוברת והולכת לממש עצמי אינדבידואלי. הפרט מבקש לקבל ולהכיר את תרבות "האחר", להתוודע אליה ולהרחיב את טווח האפשרויות שלו. דפוסי הבילוי הפופולאריים הם: פסטיבלים, פאבים, ריקודי עם ומסעות לחו"ל. במסגרת תרבות הפנאי הנוער מתוודע לתרבויות מיסטיות שלא הכיר בעבר, תרבויות המציעות חוויות רוחניות, ריטואל טקסי, מוסיקה ממכרת וסמים. הכל בהישג יד וללא כל מאמץ רוחני או גופני.

2. בעידן החדש השפעתה הטוטאלית של הטלקומוניקציה ניכרת על הצעיר הפוסטמודרני, אשר מפנים ומשתעבד לערכים החדשים. במצב זה הצעיר הופך לשבוי של תעשיית התרבות; שלטי החוצות, הפרסומות ועטיפות המוצרים, הפכו לכלי מכריע בקבלת החלטות אצל הנוער.

3. ההתפתחות המואצת של תעשיית האינטרנט, המחשבים ומחקר הגנטי - הם חלק אינטגראלי מהמציאות הפוסטמודרנית. ידיעת הנושאים האלה קרדינאלית לכל תלמיד המבקש לממש את עצמו דרך ההשכלה הגבוהה, ולמצוא מקצוע מבוקש. מיקוד בנושאים אלה מחייב את התלמיד הדתי לזנוח את המקצועות ההומניסטיים ולימודי הקודש, ולתגבר ביתר שאת את לימודי החול.

4. העידן הפוסט-מודרני טומן בחובו ניגודיות - הרצון להישגיות ורצון לחופש ולמימוש עצמי. מערכות החינוך הפורמאליות הפכו להיות כעין "תעשיית חינוך" לשם סוציאליזציה הישגית. רביצקי (1999) כותב "אנו מגדלים כיום ילדים חד ממדיים ומסתכנים ברידודה של הזהות היהודית בחברה החילונית, ושל הזהות ההומניסטית בחברה הדתית". הכמות הגדולה של תלמידים בכיתה, של כיתות בבית הספר, והדגש על מצוינות בבחינות הבגרות, פוגעים בתשומת הלב האישית הנדרשת לכל חניך; דווקא בעידן החדש, ובתקופה הקשה והמבולבלת בחייו (גיל ההתבגרות), הנוער הדתי נותר ללא הדרכה מתאימה, וללא כל מענה לגבי ספקותיו ותמיהותיו.
5. התלמיד הפוסטמודרני מבקש להיות מעורב יותר בגלובליות, ולא במקומיות. החשיפה לריבוי מקורות ותחומים, מפחיתים בעיני התלמידים את המקצועות הנתפסים כלא רלוונטיים להמשך חייהם. תלמידים טוענים כי מקצועות הקודש הנלמדים משעממים ביותר. התחום נתפס בעיניהם כלימוד שכלתני, המנוכר לחיים ולמצוקות הקיומיות של האדם.

6. בעידן הפוסט-מודרני מתעצם הדור החושק לשלב מדע ורוחניות. הנוער מבקש להתמקצע בתחום התקשורתי - להפוך לכוכב, להתעשר ולחוות את הזוהר המופיע על מסכי הקולנוע והטלוויזיה. הדבר בא לידי ביטוי בעליית הביקוש למגמות קולנוע, תקשורת ואומנות, ולירידת הביקוש בלימודי הרוח והיהדות בבתי הספר.

7. הנוער בעידן החדש שולט בידע ובמדע. שליטתו באמצעי התקשורת, מעלה את קרנו ביחס לדור המיילדים. מצב זה מעלה על נס את בעיית "פער הדורות" ההולכת וגדלה. בעידן החדש צומחת ומתגבשת תרבות אוטונומית של נערים ושל עלמים צעירים, בנפרד מתרבות המבוגרים. הפרדה שפוגעת בהעברה שיטתית של מסורת הספרים ושל מסורת המשפחה הדתית- מסורות שהועברו בעבר ע"י המבוגרים.

8. השפעת אמצעי הטלקומוניקציה; החושפים בפני בני נוער רבים את תעשיית הסקס המשפיעה לא מעט על צורכיהם המיניים של הצעיר והצעירה. היצר המיני דוחק בהם ומלחיץ אותם, ומכאן קצרה הדרך למתירנות מינית ההולכת וגדלה; להיחשפות למגוון אפשרויות ולסיטואציות בעייתיות.

לסיכום, בהשוואת ממצאיהם של בר-לב (1997) ובין שרמר (2002) ניתן ללמוד כי החילון בעידן המודרני שונה בתכלית מהחילון הפוסטמודרני. אם החילון בעידן המודרני יצא כנגד הפרדיגמה התיאולוגית, וביקש לתת תחתה פרדיגמה חלופית כזו - הטוענת לאמת יחידה, הרי החילון הפוסטמודרני יוצא כנגד האמת היחידה באופן כולל. לעידן הפוסטמודרני אין אמת מוחלטת, יש ריבוי אמיתות - הכול אמת ואפשרי.
התחדשותם של מבנים אורתודוקסים כריאקציה לתופעת החילון
העידן הפוסט-מודרני טומן בחובו שתי ריאקציות מנוגדות. האחת - תופעת החילון שבה נגענו בפרק הקודם. השנייה - התחזקותם של נטיות דתיות, החל מתופעת ה"חומרות" ועד לפונדמנטליזם דתי. ראשית נעמוד על תופעת ה"חומרות", ולאחר מכן נעמוד על תופעת הפונדמנטליזם הדתי.


3.5.1 - תופעת החומרות
כתוצאה מההשפעות הפוסט-מודרניות גובר הצורך להקפיד על קיום המצוות לא רק בקרב קבוצות דתיות אליטיסטיות, אלה גם בקרב אורתודוקסים מודרניים; התחזקות דתית בקרב היהדות האורתודוקסית המודרנית מחד-גיסא, והתחזקות נטיות ניאו-מסורתיות מאידך-גיסא, מהוות את ההתפתחות הדרמטית של ההקצנה הדתית. כיום, ניתן להבחין בשתי קטגוריות לתופעת ה"חומרות". הקטגוריה הראשונה - החמרה דתית רוחנית, אשר עוסקת בכל הנוגע לענייני צניעות, גיור, קיום מצוות, הפרדה בין המינים, שקידה ולימוד תורה. קטגוריה שנייה - מהפכנית דתית, הדורשת את חידוש הלאומיות היהודית המקורית כפי שהתהוותה בימי קדם, דהיינו: בית מקדש, סנהדרין ומלוכה. לעניות דעתי, הקטגוריה השנייה מכילה את הקטגוריה הראשונה. ברם, לא מחויב המציאות כי הקטגוריה הראשונה מכילה את הקטגוריה השנייה.

הנטייה ל"חומרה" באה לידי ביטוי בארבעה מרכיבים עיקריים: ראשונה, הנטייה הגוברת להקפדה על המצוות בכל הנוגע לשמירת כשרות, שחייה מעורבת, צניעות וגיור. שנייה, דרישה לאחידות טוטאלית בפרוש ההלכה ויישום. שלישית, בקשה להכלת התפיסה הדתית על כל תחומי החיים כגון: פוליטיקה, אומנות, ספרות. רביעית, התלהבות דתית המנתקת את הדתי מנורמות החיים להן הורגל כאורתודוקס מודרני. התלהבות הדוגלת בפרישות מ"הבלי העולם הזה".

פרידמן (1991) מצביע על מספר סיבות לתופעת ה"חומרות" בעידן החדש: ראשונה, עולמם הדתי של הצעירים אינו נובע ממסורת חיה העוברת מאב לבן, אלא מזיקה בלתי אמצעית אל ספרות ההלכה והפסיקה ממנה היא שואבת, בדרך כלל, את האלטרנטיבות המחמירות. שנייה, דה-לגיטימציה לאורח החיים של ההורים מהווה רקע נוח להעדפת הפסיקה המחמירה. שלישית, הרקע החברתי-כלכלי של מדינת הרווחה המודרנית והעלייה ברמת החיים, מקלים מאוד על חברי הקהילה לקבל על עצמם כללים מחמירים וכל זאת מבלי לשלם את המחיר הכלכלי הכרוך בכך. רביעית, המודרניות: תהליכי העיור, התיעוש, ההשכלה, הגלובליזציה והחילון שבא בעקבותיהם, הביאו את הנוער לעודד את הפסיקה המחמירה. זאת משום החשש שהפסיקה ל"קולא" תעודד מגמות של זניחת עולם ההלכה. כלומר, הפסיקה המחמירה נחשבת לתריס בפני הסחף אל העולם החילוני.

3.5.2 - פונדמנטליזם דתי
האמונה בציווי האלוהי, הכמיהה לבואו של משיח והערגה לגאולה, כל אלה חושפים את האופי הדואלי במהותה של הדת. מחד-גיסא, בדת טמון הפן המסייע, המרגיע והמאחד. ומאידך גיסא, בדת טמון הפן המפריד, המתסיס והמכלה. לידתה של המודרניות, ולאחר מכן, הפוסטמודרניות המשתקפת בעיני הדתי כתופעת "חילון" או "כפירה"; הצורך בשינוי, ריבוי רעיונות ופלורליזם רוחני מערער את הסמכות של הדת, ונראה כיוצא חוצץ כנגד אמונות ומנהגים דתיים. כל אלה הביאו קבוצות להקצנה דתית ואף לפונדמנטליזם דתי.

הפונדמנטליזם הדתי צמח לראשונה בארצות הברית כבר במאה ה-18 כראקציה לדמוקרטיה ולרציונאליזם, אולם פריחתו העכשווית חוצה גבולות. קתולים, פרוטסטנטים, מוסלמים, יהודים, בודהיסטים - כולם עוברים גלי התעוררות פונדמנטליסטית. המרי נגד מחיר המודרנה: מתירנות, פירוק התא המשפחתי, אלימות, ניכור אורבני, סמים וכו' - כולם מובילים לכמיהה לעולם טהור ופשוט. במקום התחכום המערבי הרציונאלי, פונים רבים לניסיון להחיות את המסרים הישנים והנצחיים. פלג (1997) מציין כי במקום להתמודד עם הווה מתחדש ולא-צפוי, מעדיפים רבים לסגת אל חיקה החמים והמוכר של האמונה. מצוות והלכות מבוצעות ביתר שאת ובקפדנות מדוקדקת יותר מאשר מלכתחילה. כך הולך ומשגשג לו הפונדמנטליזם הדתי.

חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא גם בדבריו של שאול (1997) הקובע כי המונח פונדמנטליזם מבטא את תופעת הדביקות בעיקריה של האמונה הדתית, ובדרך החיים הנובעת ממנו. הוא מכיל בהוראתו את מלוא גילוייה, ואימוצם של סמלי הדת בחיי היום-יום. מטרתו לשמר את ערכי הדת ולהפיצם בחברה. הלינגר (2000) מציין, כי הלגיטימציה הפוסטמודרנית לייחודי ולשונה, ביטול ההבחנה בין תרבותי ונאור לבין פרימיטיבי, החזרה לשיח קהילתי - כל אלה מסייעים לפונדמנטליזם. לדידו:

"יתרונו הגדול של הפונדמנטליזם הדתי הוא החיוניות וההתלהבות שהוא גורם לקהל מרעיו. הפונדמנטליזם, בניגוד לדעה השכיחה, אינו פונה רק לחלכאים ולנדכאים שלהם הוא מביא "אופיום להמונים". ניכור בחברת השפע הקפיטליסטית החד-מימדית, יכול להיות רוחני, תרבותי, ומעל לכל - קיומי".

איזנשטדט (2002) מבקש לסמן את הפונדמנטליסטים כפרשנים קיצוניים של הדת. לדעתו, הפונדמנטליסטים שומרי מסורת הממלאים בקפדנות רבה אחר מצוות הדת לפי פרשנותם, אולם אין הם תופסים את המסורת כחוויה מתפתחת המשתנה עם הזמן, אלא כאידיאולוגיה הרמטית בעלת גבולות מוגדרים, כישות קבועה, מקורית ומהותית. החוקרים שוייצר ושאול (2002), אשר ניתחו את תופעת הפונדמנטליסטים בעידן הפוסטמודרני מציינים כי הפונדמנטליסטים מייצגים אידיאולוגיה רדיקאלית, השוללת את הסדר הקיים ומבטאת כמיהה לחברה צודקת יותר. לדעתם, זהו מאבק לשינוי מצב חברתי-כלכלי כחלק ממאבק כולל למען שיבה אל התרבות האוטנטית.