תודה 

תודה

הייתי בן 22 כמדומני. הלכתי לבדיקת דם שגרתית כשלפתע ראיתי מלמעלה את עצמי, את האחות, את חברתי שנכנסת לפאניקה, הבטתי על המתרחש, על סטירות הלחי שקיבלתי על לא עוול בכפי בכדי שאתעורר ופתאום - בום, תוך שנייה חזרתי למציאות, אל תוך גופי.
כן, זה קרה לי שהייתי בן 22 (איך שהזמן עובר לו...) עדיין בחיתולי העולם הזה, עדיין ללא מושג מי אני או מה אני רוצה מחיי . 22 שנים לפני זה כמעט שנחנקתי בבטן אימי, חבל הטבור נכרך סביב צווארי ואך בנס יילדו אותי בניתוח קיסרי.
אני מאמין, אנשים יקרים, שכל אחד מאיתנו עבר אירוע או תסריט לא נעים כלשהו שלבסוף הוא ניצל ממשהו. מישהו דאג לו, מישהו עזר לו, איזו יד נעלמה...

יש סיפור על איש שהגיע למעלה לשמים ושאל את אלוהים מדוע ברגעים הכי קשים שלו, הוא לא עזר לו. הוא רואה רק את צעדיו שלו ברגעים קשים אלו, רק את הטביעות של כפות רגליו. ענה לו אלוהים ואמר: בני, יקר שלי, אתה לא רואה את טביעות כפות רגליי לצידך משום שברגעים קשים אלו של חייך, נשאתי אותך בשתי זרועותיי, הרמתי אותך בשתי כפות ידיי...

חשבתי על ה"תודה" הזו שעליה אני מדבר, למה בכלל לומר "תודה על חיי"? הרי לא שכנעתי אף אחד להיות פה, לא "לקחתי מספר" והמתנתי בתור... לא הייתי צריך להיבחן כדי להגיע לעולם הזה, לא עבדתי קשה כדי להשיג מקום ב"טיסה" הזו, במסע הזה של החיים, ובכלל, לכאורה נראה כי אף אחד לא ממש פנה אליי ושאל אותי: "ישי צארום, האם אתה רוצה להגיע לכדור הארץ?" או, "ישי צארום מתי אתה רוצה להגיע לכדור ארץ?"
סוד הזוהר והקבלה היהודית מלמדים אותנו (תחזיקו חזק...) שאנו בחרנו מתי ואל מי להגיע. כלומר, אנו בחרנו את המשפחה שלנו. אסביר את החלק החשוב הזה: לפני שהגעת לכדור הארץ, לעולם הזה, אתה/את בחרת את ההורים שלך ואת האחים/יות שלך. אתם ולא אף אחד אחר! אני יודע שכמה מכם עכשיו עצובים "מבואסים", שמחים או בכל מצב רוח אחר, אבל כעת, אולי סוף סוף תוכלו להבין מדוע מערכות היחסים האלו עם המשפחה, עם ההורים, עם האחים/יות הם מורכבים ולא פשוטים כלל וכלל.
אם בחרת במערכות יחסים אלו - בהורים שלך, באחים/אחיות שלך, אז למי בדיוק אתה בא בטענות? ואם אתה כבר נמצא במשפחה הזו, אז למה לנסות לברוח ולא להתמודד ולהבין שכנראה אם בחרת בה, יש לך סיבות טובות ומצוינות לעשות כך. גם אם אתה לא מאמין שאתה בחרת את הוריך/משפחתך לפני "שהגעת" לעולם הזה, הרי שאלה הן העובדות. לא אתה בחרת - אבל אתם משפחה. משפחה היא לנצח, לכל החיים! אולי זה כך בכדי לאפשר לנו להיות בסוג של "מראה תמידית", סוג של פידבק על מעשינו והתנהגותנו אחד כלפי השני (נכון שלפעמים המראה הזו לא נעימה), כך נוכל לראות (והלוואי שגם להבין) טוב יותר את עצמנו ואת השאר.
במערכות יחסים עם אנשים אחרים (לא מהמשפחה), תמיד אפשר לסגור את הדלת ולומר להתראות, אבל כאשר אתה נולד לתוך משפחה מסוימת ולהורים מסוימים וזה לכל החיים, איך אפשר "לברוח", איך אפשר לסגור את הדלת ולומר...להתראות. מי שמע על דבר כזה? (לצערי זה קורה). הכי חכם שאפשר לעשות זה...לנצח עם מה שיש והניצחון הזה שאני מדבר עליו כרוך ב"עבודה", עבודה פנימית שנמשכת שנים, וייתכן אף שלא נגמרת לעולם, מול ההורים ומול האחים/יות...כל החיים!
(כל החיים זו "עבודה" פנימית אחת גדולה, עם עצמנו ועם הסובבים אותנו, וכן, כולנו "מראות"
אחד כלפי השני, על כך אדבר במאמר הבא).
נכון, אף אחד לא מושלם, או בואו נדייק ונאמר: אף אחד מאיתנו לא מושלם. כן, גם אנחנו לא מושלמים ולכל אחד מאיתנו יש צדדים יפים יותר ויפים פחות (ולפעמים ממש לא יפים).
כל אחד חושב ש"הדשא של השכן ירוק יותר", אבל אף אחד לא חושב ש"איזה יופי שיש לנו בכלל דשא". ישנם כאלה שאין להם דשא, אבל בטוח יש להם משהו אחר, שאולי לנו אין.
לפעמים אני שוכח מה שיש לי, את כל מה שיש לי. אני לא מאמין שלך, קורא יקר, אין משהו חיובי וטוב בחייך (תיזכר, תיזכר, תוציא, תוציא, יש לך המון דברים טובים וחיוביים... בחייך, כמו זוג עינייך שקוראות עכשיו שורות אלו). כנראה, שהכול עניין של תשומת לב בחיים. היכן שאתה בוחר לכוון ולמקד את רצונותיך ושאיפותיך, היכן שאתה בוחר לכוון ולמקד את האור הזה, את הזרקור הזה של החיים, שם יתגלה לך הדבר, שם יתגלה לך מה שאתה רוצה לראות, שם יגדל מה שתבחר לשתול, ואם אתה עסוק בלכוון את האור רק לחצי הכוס הריקה, ברור לגמרי מדוע תבוא בטענות שיש רק חצי כוס מים. אם תכוון שוב את הזרקור הזה של החיים אל עבר חצי הכוס המלאה, תגלה שיש לך מים לשתות בכדי להרוות את צימאונך. אם כך תעשה, לא תהיה עסוק ב"כמה יש לי", אלא "במה שיש לי", במה שיש לך: "איזה כיף שיש לי מים", תאמר לעצמך, "תודה על המים", תמשיך לומר ולהודות.
בחיים, אם נתמקד רק בנקודה השחורה, לא נראה את כל הדף ולא נבחין שיש עוד הרבה שטח מסביב לנקודה הזו, לא נוכל באמת לראות את כל מה שיש לנו, לא נוכל להעריך את מה שיש לנו ואת מה שהשגנו עד כה. כי מה שווה כל המאמץ הזה והריצה הזו בחיים, אם אתה לא יודע לעצור וליהנות ממה שהשגת, לברך על כל מה שקיים, על כל מה שיש לך ועל כל מה שיש בך...זה כל כך פשוט לומר... תודה!
הדלאי לאמה, מנהיגו הרוחני של העם הטיבטי אומר בספרו "אומנות האושר" שאם לאדם יש בעיה... אז מה הבעיה? אם הבעיה ניתנת לפיתרון, תמשיך הלאה ואם הבעיה אינה ניתנת לפיתרון, גם כן תמשיך הלאה.
כאשר חזרתי לארץ מהודו ביוני 2003, לאחר מסע ארוך, מרתק ומעשיר של 9 חודשים, אל ארצות אסיה, הייתי מופתע איך זה שלא ראיתי את מה שעיניי רואות עכשיו. רק נחו כפות רגליי בשדה התעופה, הרגשתי "אמריקה", הרגשתי שיש לנו פה בארץ הכול, לא חסר לנו דבר. "הכול פה חדש ונקי" מלמלתי לעצמי. יש פה המון אוכל, רפואה מודרנית ומתקדמת, כבישים טובים, מכוניות חדשות ובעצם כל דבר שרק תרצה תוכל להשיג!
אני זוכר שלקחתי רכבת מת"א לכפר-ורדים, ישבתי ברכבת והרגשתי "מיליון דולר".
בהודו נסעתי ברכבות ישנות ומיושנות משנות ה-50 נסיעות שארכו 45 שעות, כאשר בכל ספסל יושבים שישה אנשים דחוסים עם מטעניהם, עם בעלי חיים, עם לכלוך וזוהמה (יש רכבות נקיות יותר ורכבות מלוכלכות, תלוי באזורים) ופה בארץ הרכבות חדישות וחדשות, נקיות, נעימות ומרווחות.
כל כך התרגשתי ולא הבנתי איך לא ראיתי את זה קודם. איך לא הערכתי את כל מה שהיה לי כשהייתי בארץ עוד לפני המסע הארוך הזה.
תודה, תודה על כל מה שיש לי בחיי!

אסיים עם משפט מדהים של אנה פרנק על החיים, מתוך היומן שניהלה מדירת המסתור בהולנד בהיחבא מהנאצים: "אני לא חושבת על כל הסבל, אלא, על כל היופי שעוד קיים".