פלוני נעצר בחשד לביצוע עבירה חמורה והובא בפני שופט. בית המשפט סבר, כי חרף חומרת העבירה אין מקום להורות על מעצרו של פלוני ויש לשחררו בתנאים מגבילים שונים. פלוני עומד בתנאי שיחרורו אך רשויות האכיפה והתביעה סבורות, כי פלוני הוא אדם מסוכן אשר שיחרורו ממעצר יסכן את שלום הציבור.
רשויות האכיפה מבקשות להביא את עניינו של פלוני בפני ערכאת ערעור בעוד פלוני נתון במעצר וחרף החלטת השיחרור שניתנה בעניינו.
האם רשאיות רשויות האכיפה למנוע את שיחרורו של פלוני הנתפס בעיניהם כאדם מסוכן עד לקיום דיון בערר המדינה או שמא פעולה כזו תחשב ל"עשיית דין עצמי" שיש להימנע ממנה מכל וכל -
בשני מקרים שהגיעו לפתחו של בית המשפט העליון בהם יוצגו העצורים על ידי כותב המאמר, קבע בית המשפט נחרצות, כי המשך החזקתו של אדם במעצר מבלי שיש נגדו צו מעצר תקף היא בבחינת מעשה חמור, נעדר אחיזה חוקית שיש להימנע ממנו מכל וכל. באופן נדיר, בית המשפט העליון אף נתן לכך נפקות ממשית בכך שהורה על שיחרורם של העצורים ממעצר חרף המעשים החמורים שיוחסו להם וחרף מסוכנותם לציבור.
במקרה הראשון (בש"פ 1145/06 מזרחי נגד מ"י) נעצר מזרחי בחשד לנשיאת נשק (אקדח) שלא כדין. בעקבות זאת הובא מזרחי לפני בית משפט השלום ולאחר דיון שבו הושמעה גירסתו של מזרחי לפיה מצא את האקדח, ומנגד הודעת המשטרה, שלוותה בחומר שהוצג, כי עליה להמשיך לחקור וכי לעורר עבר פלילי ורפואי היוצר מסוכנות, החליט בית משפט השלום לשחררו בתנאים מגבילים.
בית המשפט קבע בהחלטתו כי פעולות החקירה הנדרשות אינן מצריכות מעצר, כי מזרחי עומד לפני טיפול גמילה, ולפיכך ישוחרר למעצר בית בבית הוריו ל-5 ימים תוך התחייבות כספית שלו וערבות צד ג' של אחיו; הותרה יציאה רק לטיפול בנושא תחליף סם. בית המשפט סירב לבקשה לעיכוב ביצוע, בנימוק שלא הושמעה על-ידי תובע כנדרש, וכן שמזרחי יוכל להגיע לדיון ערעורי גם שלא מן המעצר.
המשטרה לא השלימה עם החלטת השיחרור ולא איפשרה למזרחי לקיים את תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום על אף שאלו היו קלים ביותר (חתימת על התחייבות וערבות שניתן היה לבצע, במזכירות בית המשפט או בפני קצין משטרה).
ממר מזרחי נמנעה האפשרות לעמוד בתנאי שיחרורו והוא הובל בניידת משטרה לבית המשפט המחוזי לדיון שהתקיים בעניינו בערר שהגישה המדינה על החלטת בית משפט השלום.
בית המשפט המחוזי החליט להורות על מעצרו של מזרחי נוכח חומרת העבירה, גירסתו התמוהה של מזרחי בדבר מציאת האקדח, קיומה של מסוכנות נוכח רקעו הפלילי בעבירות רכוש ואלימות ורקעו הנפשי. בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש להשאיר את מזרחי במעצר אף נוכח המסוכנות הנבחנת לשלב זה, וכן נוכח חשש לשיבוש הליכי משפט.
בבית המשפט העליון התהפכו היוצרות. בית המשפט קיבל את עמדת כותב המאמר כי אין מדובר במקרה בודד כי אם בתופעה הרווחת בקרב גורמי אכיפת החוק והורה על שיחרורו של מזרחי ממעצר תוך שהוא מטיח ביקורת חריפה באופן פעולתם של גורמי אכיפת החוק
:"ואולם, משאמרנו זאת, התוצאה הנקיה של החלטתו של בית משפט השלום היתה כי על העורר להשתחרר בחתימת התחייבות וערבות צד ג'. משנפלה החלטה זו ולא ניתן עיכוב הביצוע, אין אופציה למשטרה או לכל גורם שלטוני שלא לכבדה. זה טיבה של מדינת חוק; זה טיבו של כבוד האדם. חשודים, נאשמים, עצורים, אסירים, בחלקם משכבות כלכליות וחברתיות קשות יום, עומדים לעתים קרובות לבדם אל מול ממסד חזק, וההגנות החוקתיות והדיוניות צריכות להיות מבטחם (כמו הייצוג, שקוים במקרה דנא). הם זכאים להן גם אם חטאו. ההגנות נובעות מערכיה של שיטת המשפט הישראלית, מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ומחוק המעצרים. הן נובעות מחוש הגינות בסיסי של "דעלך סני לחברך לא תעביד" (בבלי, שבת ל"א א' כדברי התנא הלל - מה שעליך שנוא לחברך אל תעשה). הן נובעות מן ההכרח למלא אחר החלטות שיפוטיות "מוראה של מלכות", שאם לא כן "איש את רעהו חיים בלעו" (משנה אבות, ג' ד', מפי התנא ר' חנינא סגן הכהנים).
כמסתבר, אין זו הפעם הראשונה שנושא זה עולה על הפרק (ראו ב"ש (י-ם) 1023/02 מדינת ישראל נ' דהאן (סגן הנשיא עזרא קמא) (לא פורסם)): "אין קשר בין זכות הערעור לבין מצבו של נאשם - אם עצור ואם משוחרר, ואם בית משפט בערכאה דיונית הורה על שחרורו, היה צריך לשחררו וניתן היה לדון בבקשה למעצרו, אף כשהוא משוחרר...".
לימים נדרש לכך גם בית משפט זה; בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל הנזכרת, מפי השופט לוי, בערר בתיק ממחוז ירושלים: "במהלך הדיון לפני לא היה ברור אם עד למתן החלטתו המשלימה של בית משפט השלום הספיק העורר למלא אחר תנאי השחרור. אם כך הוא עשה, ולחלופין, אם לא נתנו לו השוטרים הזדמנות לעשות זאת ועקב כך נותר במעצר, יש לראות בכך הפרה בוטה של החלטת בית המשפט.
לענין זה לא אסתיר, כי התרשמתי שגורמי המשיבה לא יצאו מגדרם כדי לאפשר את שחרורו של העורר, וגם אם נהגו כך משום השקפתם כי החלטתו של בית משפט השלום שגויה ועקב הרצון להביא את השגותיהם בפני בית המשפט המחוזי, נותרת התנהגותם התנהגות לא ראויה".
דברים אלה, בשינויים מעטים, לקוחים כמו מענייננו, וגם אם נבעו כדברים מ"התלהבות מקצועית" ודבקות כנה במשימה, לא נכון היה כל עיקר שלא לאפשר לעורר להשתחרר כפי שקבע בית משפט השלום, והערר יישמע בהמשך כשאינו עצור. עיכובו והבאתו לבית המשפט המחוזי על-ידי המשטרה שלא ברצונו לא היו במקומם. כן ראו ב"ש 4/04 מדינת ישראל נ' ג'ודה (טרם פורסם) (סגן הנשיא חשין). חשוב כי נושא זה יופנם על-ידי החוקרים והממונים עליהם ועל התביעה".
במקרה השני (בש"פ 10212/07 מ"י נ' פלונים) דובר בשלושה נאשמים - שהואשמו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בביצוע מעשה סדום בקטין בן 10 בשתי הזדמנויות שונות ובאיומים על הקטין שבגינם, לטענת המדינה, נעברה גם עבירה של הדחה בחקירה. באותו מקרה הוגש נגד הנאשמים כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים לבית המשפט המחוזי, אך הנאשמים לא הובאו ממעצרם לדיון שנקבע בבקשת המעצר עד תום ההליכים שהגישה התביעה. במצב שנוצר החליט שופט בית המשפט המחוזי, לשחררם ללא תנאים מגבילים וקבע את הדיון מס' ימים לאחר מכן. חרף החלטת השיחרור לא מצאה המשטרה לנכון לשחרר את העצורים בשעה שבה פקע צו המעצר שהוצא נגדם (בשעה 13:00) והם שוחררו לביתם רק מס' שעות לאחר מכן. הנאשמים אף הובאו לדיון בבית המשפט העליון באמצעות ניידת משטרה ולא הוסבר להם לשם מה הוסעו בניידת מביתם, ואף לא נמסר להוריהם כי זומנו להתייצב בדיון בערר על שחרורם ממעצר. כב' נשיאת בית המשפט העליון השופטת ד' בייניש ציינה בהחלטתה כי השתלשלות העובדות הנוגעות להליכים בעניין מעצרם של הנאשמים היתה רצופה תקלות ופגמים חמורים. כב' הנשיאה אף לא קיבלה את בקשה המדינה להורות על מעצרם של הנאשמים והותירה את החלטת השיחרור על כנה תוך שהיא מטיחה דברי ביקורת בדרך פעולתן של רשויות האכיפה:
"שיטה זו בה נקטו התביעה והמשטרה אינה ראויה ואין צורך להרחיב דברים על כך. נאמנים עלי דברי הפרקליט שטיפל בזימונם של המשיבים כי פעל בתום לב וכי נפלה אי הבנה באופן בו בוצע הזימון. מכל מקום, קשה להתעלם מכך שלאחרונה קורות תקלות רבות בכל הנוגע להבאת עצורים לדיון במעצר"........
שאלה אחרת ששבה ומטרידה נעוצה בכך שהמשטרה אינה מקפידה לשחרר עצורים עם פקיעת צו המעצר כאשר יש בכוונתה לערור על השחרור. כבר נאמר בהחלטותינו פעמים רבות כי יש לשחרר לאלתר נאשם במועד פקיעת צו המעצר שהוצא נגדו, בהיעדר החלטה חדשה לעצרו או לדחות את שחרורו, שניתנת על ידי בית משפט מוסמך. רשויות האכיפה - המשטרה והתביעה המבקשות להאריך מעצר חייבות לנקוט מראש בכל האמצעים לקבלת צו כדין מבית המשפט ואל להן לעשות דין לעצמן בעיכוב השחרור. למותר לשוב ולהזכיר כי החזקת אדם במעצר שלא על פי דין היא פגיעה בזכות היסוד לחירות ובעקרון החוקיות".
בשולי החלטתה אף הורתה כב' הנשיאה להעביר ההחלטה "לידיעת פרקליט המדינה אשר יפעל לבדיקת סידורי הבאת העצורים, ולקביעת נוהלים בתיאום עם המשטרה והשב"ס, להבטחת התייצבותם של עצורים במועד בבית המשפט וכן כי יוקפד על שחרורם במועד". לסיכום, המסקנה המתקבלת משני המקרים המוצגים לעיל היא ברורה. על רשויות האכיפה מוטלת החובה המוחלטת לכבד החלטות שיפוטיות אף אם אלו אינן מוצאות חן בעיניהן. לכאורה נראה כי מדובר בעניין טריווילי למדי אך מתברר כי במבחן המציאות רשויות האכיפה נהגו כראות עינם ולא אחת החזיקו אדם במעצר שווא בניגוד להחלטה שיפוטית ומבלי שיש בידם צווי מעצר תקפים. חשיבות ההחלטות המוצגות לעיל נעוצה בכך, שפעולתן הקלוקלת של המשטרה והפרקליטות קיבלו תרגום מיידי ואופרטיבי במובן זה, שעצורים ונאשמים שוחררו ממעצר חרף המעשים החמורים שיוחסו להם. בשורה התחתונה, אל למשטרה לעשות מעשים בלתי חוקיים בחסות החוק. עלול להיות לכך מחיר .
מתן יעוץ בשלבי חקירה שונים וייצוג בהליכי מעצר בכל הערכאות
