הסוסה שהיתה לנשיאה 

השנה היא שנת 2056. קבוצת ילדים כבני עשר הצטופפה לפני פתח הכניסה של "מוזיאון מורשת הציבור במשפט". בזה אחר זה הם השתטחו כשידיהם פשוטות קדימה מול ציור הקיר המפורסם של שופטי בית המשפט העליון משנת 2005, והמתקן עם הנעל הדף אותם פנימה מבעד לפתח הכניסה הנמוך.

היו אלה תלמידי כיתה ד' במגמת משפטים בבית הספר העממי "יצחק זמיר" בירושלים. מורתם הקפדנית לכאורה, עורכת-דין כמובן, מנתה את הנכנסים לכאורה ואימתה את מיקום השובבים באמצעות מכ"מ הנקודות הזעירות שעל שעונה. פה המקום להזכיר שלא היה זה ביקורם הראשון במוזיאון, אלא שהפעם, הם באו להקשיב לסיפור הסוחף אודות הסוסה שהתמנתה לנשיאת בית המשפט העליון.

על המושבים מסביב לזירת ההולוגרמה העגולה שבמרכז האולם הצטופפו בחרדת קודש כמאה ילדים ומלוויהם. אף הגה לא הושמע. אפשר היה לחתוך את האווירה הדרוכה בלייזר. ואז, הוא נכנס. היה זה "המספר" בכבודו ובעצמו. איש ישיש שמזכיר את הקוסם מהסרט הניצחי שר הטבעות, מזוקן, גלימה צחורה, שיער לבן ארוך וגולש ומבע של חוכמה בעיניים.

קול פתח וביקש מהנוכחים לנתק את החשיבה מהטלפונים הטלפטיים כדי שלא להפריע למופע, ו"המספר" החל בקולו המחשמל.

"ובכן ילדים והורים, נספר לכם היום כיצד התמנתה הסוסה גרציה בתיה, לנשיאה של בית המשפט העליון", אמר המספר והניף את שרביטו. בבת אחת, הולוגרמה מרהיבה הפכה את חלל האולם לנוף קדומים של יער וירטואלי, ומבינות לעצים הוירטואליים הגיחו שני רוכבי סוסים לכאורה, שקועים בשיחה לכאורה.

"בשנות התשעים של המאה הקודמת", נשמע קולו המחשמל של המספר, "ומעט לאחר התמנותו של אהרן ברק האגדי לנשיא, הוא ארח בישראל את עמיתו, ג'ון סמית, נשיא בית המשפט העליון האמריקני, ונעבור לצפות בשיחזור ההתרחשות". ההולוגרמה התמקדה בשני האישים הדגולים ובחלל האולם הדהדו קולותיהם.

"שמע מר ברק", אמר סמית, "בכל העולם מקנאים בכם על שיטתכם המופלאה לבחירת שופטים. האם זה נכון מה ששמעתי, שאתם מסוגלים למנות את מי שבא לכם? ככה? בלי תחקירים, בלי שאלונים מיותרים ומפרכים? ועוד לאחר מכן כולם מהללים את הבחירה ואפילו תהיה הבלתי מתקבלת על הדעת ביותר?"

ברק, לא אמר מילה ורק הנהן בראשו הסכמה. "איני מאמין" אמר סמית. "את מי שאתה רוצה?" ברק, הביט בו בסלחנות משועשעת והעלה הצעה שהותירה את אמא הסטוריה עתוקת נשימה: "שמע", אמר, "בשבוע הבא מתכנסת הוועדה לבחירת שופטים לבית משפט עליון. למה שלא נתערב שאני ממנה לשופטת עליונה את הסוסה הלבנה, הנפלאה והאצילה שלי?"

סמית כמעט נפל מסוסו. "את הסוסה שלך?" שאל כמעט בצריחה, "את גרציה בתיה?" ברק בחיוך משועשע אמר, "בוודאי, אתה חושב שמישהו מעז לחלוק אחר הרשימות שאני מגיש?" סמית, עדיין המום המשיך והקשה: "כן שמעתי על שיטתכם הנשגבת, אך האם היא לא צריכה להיות לפחות שופטת? עורכת דין?" שאל סמית.

"נכון" השיב ברק, "אך במקרה שלה אני אפעיל את הסעיף של משפטאית מובהקת". בתיה, כאילו הבינה שהיא משתתפת במעשה משובה, צנפה בהתלהבות והניעה ראשה מעלה מטה לאות הסכמה.

את המשך הסיפור, אפשר לתמצת באופן הבא: למחרת הדיון, יצא ברק אל ההמונים הממתינים ברחבת בית המשפט, להציג את הנבחרת המצויינת של השופטים החדשים. כשהוצגה בתיה, השתררה לרגע דממה בקרב ההמונים. נער צעיר, בנו של עורך דין ידוע, הזדקף לפתע בגימגום מתלעלע, אך למרבה המזל, אביו סתם בעוצמה את פיו לפני שתפרוץ שערוריה והוא יימחק מחברותו בלישכה.

הראשון לפרוץ במחיאות כפיים, היה עיתונאי בשם טומי לפיד ואחריו, כצונאמי אדיר, פרצו התשואות. ההמשך הזכיר מכונה משומנת ומתורגלת היטב. עיתונאי החצר (חברי להקת זמר בשם מקהלת אברמוביץ') היללו את הבחירה, וכמוהם גם כל אנשי האקדמיה למשפטים, הנשיא, חברי הכנסת, כל עורכי הדין ללא יוצא מהכלל, וכמובן גם הציבור שידע שהבג"ץ הוא ידידו הטוב ביותר של האזרח.

ובעניין אחר, ידיעה סתמית דיווחה שבהדסה עין-כרם, אושפז אדם אלמוני, שבהיותו אמריקני הוצמד לו הכינוי "סמית", לאחר שנמצא על ידי עוברים ושבים כשהוא מטיח ראשו ללא הרף על גזע עץ וממלמל. אבל זה באמת לא עניין איש.

וכך הגיעה בתיה, או מדוייק יותר לומר, כבוד השופטת גרציה, אל כס השיפוט בבית המשפט העליון. זה גם לא מדוייק לומר "כס", כי סוסים הרי לא יושבים, מה שדרש ביצוע התאמות בכל האולמות לסוסים עומדים (הולוגרמה של נגרים עובדים).

כבוד השופטת גרציה, הצטיינה במהלך השנים במזג שיפוטי נוח. היא הרבתה בכתיבת פסקי דין (בסיוע עוזריה) שתוארו כנוקבים, מתוחכמים ומעשירים את עולם המשפט. במהלך הדיונים, היא נהגה מעת לעת להביע את דעתה באמצעות צניפות הסכמה. למען הדיוק, רק לאחר שנים, הנשיא ברק סיפר לעיתונאית בשם גרביצקי שזה היה בתגובה לנפנוף שקית שקדי מרק שהוא החזיק מתחת לשולחן.

רק פעם אחת יצאה בתיה משלוותה. זה היה כשהוכנסה בטעות וללא ידיעת ברק להרכב עם שופט בשם מישאל חשין, לדיון בבג"ץ כלשהו כנגד מערכת המשפט.

בדרך כלל, חשין טיפל בעניינים אלה ביעילות מדהימה. גם הפעם, כאשר חשין שמע את טיעוני העותר, הוא לפתע האדים, התפרץ עליו ועל בא-כוחו ועל אבות אבותיהם בקולי קולות ודפק בעוז על השולחן.

ניכר היה שבתיה נכנסת ללחץ, אך חשין לא הבחין בכך. בעודו שואג הוא הניף כהרגלו את ידיו לצדדים ופגע באגרופו בפניה של בתיה (הולוגרמה של WWF וצליל של פעמון).

בתיה איבדה את עשתונותיה, הזדקפה על רגליה האחוריות, נפנפה ברגליה הקידמיות, ואז בבת אחת זינקה מעל דוכן השופטים ופרצה בדהרת אמוק במסדרונות בית המשפט.

איש לא ידע מה לעשות. למרבה המזל, חושיה הסוסיים הינחו אותה ללישכה של ברק ושם הוא הרגיע אותה באמצעות ופלים שהיו על שולחנו. מאז כמובן נלמד הלקח והיא לא שובצה עוד לדיונים עם חשין.

כך המשיכה לכהן במשך שנים והכל היללו את חוכמה ואצילותה, ואף את חינניות הליכתה. בשנת 2006, כאשר ברק פרש לגימלאות, התברר שהיא השופטת בעלת הוותק הגדול ביותר, ועל פי הנוהג שאין לסטות ממנו, מינו אותה לנשיאה.

שאר עלילותיה כשופטת וכנשיאה, עוד יסופרו בהמשך. רק כדאי להוסיף, שלאחר פרישתה לגימלאות, התפנתה בדיוק משרת מבקר המדינה. באותם ימים, מקובל היה שאת התפקיד מוסרים בידי שופט עליון בדימוס, ולא כל שכן בידי נשיאה עליונה בדימוס.

"וזהו ילדים, הסיפור בשלמותו" סיים המספר וכיבה את ההולוגרף בשרביטו.

הילדים התמתחו אחוזי שרעפים מהסיפור המופלא שהמחיש יותר מכל את עוצמת המערכת. אט אט, התכנסו הילדים לכאורה אל מול פתח היציאה. זה אחר זה רכנו מתורגלים קדימה ללא אומר, והמתקן עם הנעל גלגל אותם מכל המדרגות. בענן שמעליהם השתקפה הולוגרמה של קאליגולה המחייך.