דיוק, לפני שרואים את הסרט הסוד 

"מעבר לעצמי הפיזי שלנו, מעבר למחשבותינו ולרגשותינו, שוכן לו בתוכנו מרחב שהוא פוטנציאל טהור. מהמקום הזה הכל אפשרי. אפילו ניסים, בעצם, בעיקר ניסים" (דיפאק צ'ופרה, כוחם של צירופי מקרים, הוצאת מודן)


המתנה של דיוק פנימי נמצאת בתוכינו מרגע שבאנו לעולם.

למעשה, היא מתנה שבאה לידי ביטוי דווקא בתחילת חיינו יותר מאשר בהמשכם. כשאנחנו ילדים, אנחנו נוטים לפעול על פי נטיות ליבנו, לפי האינטואיציה שלנו, הרבה יותר מאשר בבגרותינו. היום כמבוגרים, אנו חשים לעיתים שהקול המקורי שלנו אבד. התרגלנו להקשיב לאחרים, להתחשב במה יחשבו עלינו ולהעדיף את טובת הכלל על פני טובתינו אנו. כשעולה לפעמים קול מקורי של דמותינו האותנטית, קורה שאנחנו משתיקים אותו או מתנגדים לו באמתלות שונות. אני מציעה דרך אחרת. ניתן לדעתי להיות רגישים לסביבה, ועדיין, לפעול מתוך רגישות והקשבה לעצמנו.יתרה מכך, יישום שיטת אמנות הדיוק הפנימי מביאה לתחושת שלמות עצמית, עוצמה ויצירתיות - שחסרים לרבים מאיתנו, על מנת להרגיש מאושרים.


רק על עצמי לספר ידעתי, כתבה המשוררת (המדויקת) רחל, והנה הסיפור שלי.

עד לא מזמן האמנתי שהאושר שלי הוא יעד רחוק. דמיינתי את הדרך אליו כדרך פתלתלה, העוברת בהתנסויות חווייתיות, בלימודים פורמליים, במפגשים עם אנשים ואיכויות. בשנים האחרונות העמקתי ופיתחתי את המודעות שלי יותר מבעבר, בזכות היכרות עם כלי שלמדתי מניסיוני ותובנותי האישיות, כלי ששמו "אמנות הדיוק הפנימי". בזכותו אני חווה, מעבר למודעות מתרחבת, גם אושר, בדמות סיפוק, הגשמה ואהבה.


הקשר המודע שלי עם דיוק פנימי החל לפני כעשור, כשהתחלתי את עבודתי כעיתונאית. עבדתי ככתבת רדיו ואחר-כך גם טלוויזיה; שני תפקידים הדורשים כתיבת טקסטים מוקפדים, שכן המילים העוברות דרך המיקרופון הן חד-פעמיות ואין אפשרות לחזור לעיין בהן שוב, כמו שניתן לעשות בטקסט כתוב - בעיתון, ברשת האינטרנט, בכתוביות תרגום. מצאתי את עצמי מחדדת את קו החשיבה שלי בכתיבה יותר ויותר, הרגל שגלש גם למחשבות האישיות שלי. שאלות חדשות נקרו במוחי: מי אני רוצה להיות בדיוק? מה אני באמת רוצה לעשות? מהמקום הזה התחלתי מסע חדש ומרתק.


מפני שלא היה לי מושג איך לעשות, פשוט ניסיתי. הלכתי בעקבות בת קול פנימית, שהיתה שם תמיד. בתחילה עלה רצון לומר משהו מתוך עצמי המקורית, הכי פנימית; מתוך הנשמה, הגרעין. נזכרתי בניסיון הלא-מוצלח לדבר את עצמי האותנטית, ניסיון שנקרה על דרכי כשלמדתי בבית-ספר לתקשורת ברמת-אביב. זה היה תרגיל שהעביר המורה לרדיו זיו יונתן. ישבנו באולפן של בית הספר ודימינו הגשת תכנית רדיו אישית. כל אחד בתורו עבר לשבת מול המיקרופון ודיבר אל הכיתה, כאילו הוא עכשיו בשידור חי.

היה לי קשה להביא את עצמי. לא ידעתי מהו הקול שלי.

בזריזות בחרתי דמות דמיונית, שחשבתי שהיא הדמות שיונתן מתכוון אליה; וניסיתי לשחק את הדמות הזו.

התוצאה היתה עלובה. זה נשמע לי "לא אני": מלאכותי, לא נאמן-למקור. הניסיון לבטא את עצמי הפנימית ארך זמן. הייתי צריכה להירגע. להרפות. בכל פעם קצת. הבנתי שכדי לדבר מתוך תוכי בנאמנות, עלי פשוט להיות. המצב הכי קרוב לזה הוא ההוויה התמימה של ימי הילדות. להביא את עצמי נקיה בכל סיטואציה ומול כל אדם.

התמסרתי. נתתי לעצמי להיות מובלת מתוך האין-מחשבה, מתוך הקשבה לרגש ולקול פנימי. במקומות בהם זיהיתי בעצמי שמחה, מרץ, אהבה, נשארתי. במקומות לא נעימים, ויתרתי. גם כשהיה לי רצון חזק להתאים את עצמי לסביבה, נמנעתי כמה שאפשר מלהעמיד פנים, לשאת חן, או לחוש שליטה. הסייג היחיד היה כשבחרתי להיות במקומות קשים; כשזה שירת את האחרים או אותי, ונעשה במודעות, עם אפשרות לפרוק אחר-כך את המתח, אם היה כזה.

כשהיה לי קשה בתהליך, נתתי לקושי לשטוף אותי; לעבור דרכי מבלי שאנסה לדכא אותו. כששמעתי קולות לא-מעצימים, חיפשתי את הקול האחד שכן תמך. ממנו נבניתי הלאה. עם הזמן, הצעדים הקטנים, המהוססים, של ההתחלה, התחלפו בהליכה בוטחת וגאה. הרגשתי טוב במסע החדש לארץ 'אני' והמשכתי להתבונן. עכשיו בא מתוכי רצון לדייק. לומר מה אני רוצה בדיוק.


אימצתי את ההצעה של שירה חברתי הטובה והתחלתי לחשוב על היקום כעל מסעדה, ועלי כעל לקוחה בעלת תיאבון בריא: אני נכנסת, בוחרת מנה ומזמינה אותה. בלי חששות, עכבות, התנצלויות. "אני רוצה לעבוד מהבית", העזתי לומר. "אני רוצה להכיר נשים שיעניקו לי השראה בדרכי החדש", החלטתי יום אחד. הייתי צריכה רק לבקש. היקום זיהה שהבקשות שלי מדויקות לי ושהן נכונות לעוד גורמים מעבר אלי, והעניק לי. כך קרה בעוד מקרים בחיי ובחיי אחרות. חשתי חוכמה עתיקה עולה בתוכי, מסר משושלת אימהות שלא הכרתי, שאמרה לי שאני בדרך הנכונה.

קיבלתי מסר ברור ללמוד לפעול מתוך רגישות וחמלה - לאחרים ולעצמי; מתוך רוך ואהבה אינסופית, לצד ביטוי העוצמה שלי והיצירתיות. כל אלה נקשרו להיותי אשה ונדרשתי לשחרר בתוך עצמי את התדר הנשי, שהיה חסום ומדוכא.


נבוכה, מבולבלת ומופתעת משפע הרעיונות שעלו בי, חיפשתי עוד נשים שיחוו אתי את התהליך, מתוך שיתוף ותמיכה. לא הכרתי את תחום מעגלי הנשים, אבל הזמנתי באחד מימי ההולדת שלי את החברות הקרובות שלי, ל"ערב נשים". ישבנו באור נרות על מחצלות ודיברנו לפי תור על דברים, שבדרך-כלל לא דיברנו עליהם. הקבוצה הגדולה יחסית (היינו עשר או שתים-עשרה) והאווירה האינטימית, אפשרו הצצה אל מעבר לכל אחת מאיתנו. בנינו אנרגיה משותפת, גדולה מאיתנו, דרך שיחה קונבנציונלית, ונהנינו מפעילות שדומה, שמתרחשת רק במעגלים בתדר נשי: עירוב של שיחת נשים, ריפוי, מגע אנושי, חופש ומנוחה מוחלטים. הרגשתי שהגעתי הביתה. שהגעגוע שלי ל"שבט נשים גם יחד" הוא הנביעה, שעלי להביא לעוד ועוד נשים ואנשים.


מאז לא חדלתי לחפש הזדמנויות להנחות מעגלי הקשבה בתדר נשי; מעגלים המעוררים בכל משתתפ/ת תחושה של חיבוק ורכות, עוצמה, חמלה ויצירתיות. עברתי קורס הנחיית מעגלי נשים בדרך האינדיאנית ורכשתי כלים בסדנאות נוספות. וכמובן, העמקתי עוד לתוך אמנות הדיוק הפנימי.

היום, שנתיים אחרי, אני פועלת מתוך אמונה שלמה בדרכי. אני פוגשת עוד ועוד נשים המתבוננות ומקשיבות ומשרות את התדר הנשי סביב. כמוני, גם הן כמהות לשגרה שבה טבועים המעגלים, בחיי נשים וגברים, כמו בעבר - בתקופה המקראית, למשל, עת נערכו מעגלי הקשבה ספונטניים באוהל האדום, אוהל הנידה (לשם פרשו נשים בזמן המחזור החודשי); בתרבות האנדיאנית נהוג עד היום לקיים אסיפות ולקבל החלטות במעגלי הקשבה.

מעגל הקשבה בתדר נשי, אפילו כזה המתמקד כמעט כולו בשיחה, מעצים את תחושת האהבה - לעצמינו ולאחרים. המכשולים העומדים מול הגוף כשהוא מנסה לרפא את עצמו, מתפוגגים; והמשתתפות מרגישות חזקות יותר גופנית ונפשית. אגב, בישיבה משותפת של נשים, מופרש בדם שלנו הורמון האוקסיטוצין, הורמון ידידותי, שבין היתר (חוץ מכיווץ הרחם לקראת לידה) מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה, ומופרש בגופי נשים וגברים בזמן אורגזמה. עוד סיבה טובה לנסות מעגל נשים...



כשהגוף והנפש משתחררים יש בהכרח חיבור ליצר: למיניות, לאהבת החיים וכן ליצירה וליצירתיות. דיוק פנימי מערב בהכרח אמנות, לאו דוקא פלסטית, גם אומנות, במובן של מאסטריות בנושא שמענין אותנו. לכן השם המלא של השיטה הוא "אמנות הדיוק הפנימי". כשאת בטוב עם עצמך, מאמינה ביכולותיך, את חווה פרץ יצירתיות המלווה באומץ. אלו דחפים המובילים אותך - גם אם את מלאה בהתנגדויות - להוציא החוצה את הכישרון שלך. את פשוט לא יכולה לעשות משהו אחר. זה בוחר אותך ואת הולכת.


כפי שאני מבינה את היקום, באנו לכאן כמו סל מלא אפשרויות. כל אחת ואחד מאיתנו היא עולם ומלואו של יכולות וכישורים, של מתנות ייחודיות; מתנות שהעולם יהיה מקום לא-שלם בלעדיהן.


הכלים המרפאים שלך כבר כאן, והיו כאן מאז שנבראת.

הם הולכים איתך לכל מקום.

הם את.

שאלי את הנשמה שלך, את הנפש שלך, את התת-מודע, למה הם זקוקים.
הקשיבי לקול היודע, העולה בתוכך.
צמצמי את התשובות למשפט אחד.
עשי.
הביאי ליקום את המתנה שלך.
אנחנו כאן לצידך.


* תקציר המאמר פורסם ב-nrg מעריב, 6.2.08