אין לי הרבה זמן לעצמי,אני לא מתלונן כי יש הרבה עבודה,פשוט אין לי זמן לדברים
שלי.על דבר אחד לא וויתרתי,שעה ביום,שעה שהיא שלי,אני רץ.עורך רשימת שירים של שעה ורבע בנגן,מחליף לבגדי ריצה,נועל נעלי ריצה ויוצא,אני והכביש.
מצאתי שזה מיטיב עימי לא רק בהיבט הגופני,אני חד יותר,מפוקס,יש לי שעה שהיא
ביני לביני,לא יודע איך להגדיר את זה,זה פשוט עושה לי סדר.
ואני אם יש משהו שעושה לי טוב,אני משתדל להמשיך ולעשות אותו.
הכתובת הייתה על הקיר,ללא ספק,ובמשך זמן די ארוך,
אני זה שלא ידעתי לקרוא אותה,לא היו לי הקישורים הנכונים לקרוא אותה,
היא הייתה כתובה ביפנית,אז המשכתי ללכת.
יש עוד מלא כתובות מדליקות בתל אביב.
אני גר בתל אביב,כבר בערך 8 שנים ואני יכול להגיד שאני אוהב אותה.
תל אביב היא מן סוג של הפרעה,אהבה,דרך חיים,
היא נותנת לך בלי סוף סיבות לאהוב אותה ועם זאת באותה נשימה בלי סוף סיבות
לשנוא אותה.
אני ממש אוהב אותה,מגוון אינסופי של טעמים,ריחות,תרבויות,מלא מוזוריות, פינות מטריפות, בקיצור תל אביב.
אני חוקר פרטי,אני לא אוהב לדבר בשם עצמי אבל מס' הלקוחות מדבר בשם עצמו,
צברתי לי מוניטין די טוב,הכל בגלל שאני סקרן כרוני,השתלם לי.
לפעמים פשוט צריך לדעת איך לשאול את השאלות כנראה.
הכל התחיל אתמול,שבת בבוקר,גבי הופיע אצלי בדירה, די מבוהל, "ראו את שמשון ויובב
בדיזינגוף,פינוקיו נעלם!", שלפתי אקדח וצעקתי אחריי, בעודי מחפה גבי מוציא שתי בירות ואומר, "אנחנו חייבים להפסיק עם זה", ככה מתחילות כל הפגישות שלנו.
אנחנו בדרך כלל לא שותים כ"כ מוקדם,אבל הוא הוציא אז הבנתי שצריך לדבר,
זרמתי, אפילו הכנתי כמה צלוחיות וטוסטים לנישנוש.
"מה קורה?" שאלתי, "אני רואה שאתה מתמיד עם השחייה".
"הכל בסדר גמור,לא דיברנו כמה ימים,קפצתי לראות מה קורה. מה קורה?"
הסתכלתי עליו,הוא הבין,עבדו עליי קשה מאוד ההורים,לא עשו אותי באצבע,
"טוב,שמעתי משהו שאולי לא הייתי אמור לשמוע,ונראה לי שהסתבכתי" הוא אמר
פתאום.
"זהו?" חייכתי, על זו כל המהומה,על זה בירה בשבת בבוקר?
"זה יותר גדול ממה שאתה חושב,זה יותר גדול ממה שאני מביו,אני לא יכול לספר
לך עכשיו,אבל שמתי אצלי בבית במקום שאתה ואני מכירים את כל המידע הדרוש"
הוא הוסיף.
פתאום נהיה לי מוזר,מה כל החשאיות? מה קורה פה?
"גבי,אתה מוכן להתחיל לדבר!" ,מצאתי את עצמי צועק.
"לא עד שאני אבין בעצמי במה מדובר".
לא המשכתי לנסות כי כאלה אנחנו,אני מכיר אותו,הוא ידבר שיגיע הזמן.
הוא נשאר עוד חצי שעה בערך,דיברנו על הא ועל דא,העלנו חלום ישן לנסוע לאוסטרליה ולהשכיר אופנועים,לחצות אותה, לפני שהלך הבטיח לעדכן אותי.
את שאר השבת ביליתי בקריאה,שמעתי קצת מוסיקה,רוב ימי השבוע אני במירוץ מטורף
ככה שביום שבת אני נוטה לקחת את הזמן לעצמי,לנוח,להתעסק במה שאני אוהב.
יום ראשון בבוקר,שבע בבוקר,טלפון,
"בוקר טוב אמאלה", אני אומר,
"בוקר טוב,מצטערת על השעה, אני צריכה להגיד לך משהו"
התיישבתי,משהו בי נדרך,"אני מקשיב".
"גבי...גבי.. מישהו ירה בגבי,הוא בטיפול נמרץ"
"אתה שם?" היא המשיכה לשאול.
התעשתתי,"כן, אני מתקלח ועף לבית החולים, אני אדבר איתך שאני אדע משהו,
מי אמר לך דרך אגב?", זה עניין אותי אז שאלתי,
"אבא,והוא העדיף שאני אספר לך,אתה מכיר אותו." אמרה בקול מגונן.
"זה בסדר אמא,נדבר מאוחר יותר,אוהב", ניתקתי את הטלפון,לא מעכל את המידע.
התקלחתי ועפתי לבית החולים,תוך כדי שיחות לכל מי שאני מכיר במקצוע,לדלות פרטים,
לברר מה קורה.
ראיתי את אמא של גבי,היא קמה אליי,חיבקתי אותה,נתתי לה דקה להתפרק.
"מה שלומו?" שאלתי ופנינו לשאר המשפחה והחברים שכבר הספיקו להתאסף.
"הוא באמצע ניתוח,2 יריות בחלל הבטן" היא אמרה והתחילה שוב לבכות.
עשיתי סבב שלום והלכתי לברר מי הרופא,המנתח,שחיי חברי תלויים בו,
אני מכיר די הרבה רופאים עקב מקצועי ונסיוני בתחום,ראיתי די הרבה מקרים,
לשמחתי זה רופא שאני מכיר,ככה שאני אזהה אותו מייד שיצא מחדר הניתוח.
קפה,זה מה שאני צריך עכשיו,אחרי מציאת שני עדים,חתמתי על הלוואה לרכישת כוס
קפה,על קרואסון לא היה מה לדבר,גנבים.
נכנסתי חזרה למחלקה ומולי ניצב פרופסור לוי,המנתח של גבי. אנחנו מכירים.
"מה עם גבי,פרופסור לוי?" אני שואל,
הוא לא מכיר את גבי לפני,אני פשוט יודע שפרופסור לוי נוהג לקרוא למטופליו
בשמותיהם,זה חשוב לו.
"חבר שלך אני מבין,מצב קשה אבל יציב,הוא איבד הרבה דם,הוא בהתאוששות עכשיו
אני מאמין שהוא יבלה איתנו קצת,אבל יהיה בסדר". הוא ענה והפנה אותי לכיוון
המשפחה לדבר איתם.
הייתי חייב לעוף משם,לנשום אוויר,לעכל מה שקרה עד עכשיו,אמרתי שלום ויצאתי.
עשיתי כמה טלפונים ונסעתי לפגוש את הבן אדם היחיד שאני מכיר שיכול
לשפוך קצת אור על הפרשה.
את מה שאני עומד לשמוע לא הייתי יכול לנחש,נזכרתי גם במידע שגבי הסתיר.
יש לי הרבה דברים לחבר.
את ערן אני מכיר 3 שנים,עקב היותי חוקר פרטי פגשתי מגוון רחב של טיפוסים,
ערן יודע הכל,הוא שומע כל מה שזז.
מישהו רוצה להמשיך???
שלי.על דבר אחד לא וויתרתי,שעה ביום,שעה שהיא שלי,אני רץ.עורך רשימת שירים של שעה ורבע בנגן,מחליף לבגדי ריצה,נועל נעלי ריצה ויוצא,אני והכביש.
מצאתי שזה מיטיב עימי לא רק בהיבט הגופני,אני חד יותר,מפוקס,יש לי שעה שהיא
ביני לביני,לא יודע איך להגדיר את זה,זה פשוט עושה לי סדר.
ואני אם יש משהו שעושה לי טוב,אני משתדל להמשיך ולעשות אותו.
הכתובת הייתה על הקיר,ללא ספק,ובמשך זמן די ארוך,
אני זה שלא ידעתי לקרוא אותה,לא היו לי הקישורים הנכונים לקרוא אותה,
היא הייתה כתובה ביפנית,אז המשכתי ללכת.
יש עוד מלא כתובות מדליקות בתל אביב.
אני גר בתל אביב,כבר בערך 8 שנים ואני יכול להגיד שאני אוהב אותה.
תל אביב היא מן סוג של הפרעה,אהבה,דרך חיים,
היא נותנת לך בלי סוף סיבות לאהוב אותה ועם זאת באותה נשימה בלי סוף סיבות
לשנוא אותה.
אני ממש אוהב אותה,מגוון אינסופי של טעמים,ריחות,תרבויות,מלא מוזוריות, פינות מטריפות, בקיצור תל אביב.
אני חוקר פרטי,אני לא אוהב לדבר בשם עצמי אבל מס' הלקוחות מדבר בשם עצמו,
צברתי לי מוניטין די טוב,הכל בגלל שאני סקרן כרוני,השתלם לי.
לפעמים פשוט צריך לדעת איך לשאול את השאלות כנראה.
הכל התחיל אתמול,שבת בבוקר,גבי הופיע אצלי בדירה, די מבוהל, "ראו את שמשון ויובב
בדיזינגוף,פינוקיו נעלם!", שלפתי אקדח וצעקתי אחריי, בעודי מחפה גבי מוציא שתי בירות ואומר, "אנחנו חייבים להפסיק עם זה", ככה מתחילות כל הפגישות שלנו.
אנחנו בדרך כלל לא שותים כ"כ מוקדם,אבל הוא הוציא אז הבנתי שצריך לדבר,
זרמתי, אפילו הכנתי כמה צלוחיות וטוסטים לנישנוש.
"מה קורה?" שאלתי, "אני רואה שאתה מתמיד עם השחייה".
"הכל בסדר גמור,לא דיברנו כמה ימים,קפצתי לראות מה קורה. מה קורה?"
הסתכלתי עליו,הוא הבין,עבדו עליי קשה מאוד ההורים,לא עשו אותי באצבע,
"טוב,שמעתי משהו שאולי לא הייתי אמור לשמוע,ונראה לי שהסתבכתי" הוא אמר
פתאום.
"זהו?" חייכתי, על זו כל המהומה,על זה בירה בשבת בבוקר?
"זה יותר גדול ממה שאתה חושב,זה יותר גדול ממה שאני מביו,אני לא יכול לספר
לך עכשיו,אבל שמתי אצלי בבית במקום שאתה ואני מכירים את כל המידע הדרוש"
הוא הוסיף.
פתאום נהיה לי מוזר,מה כל החשאיות? מה קורה פה?
"גבי,אתה מוכן להתחיל לדבר!" ,מצאתי את עצמי צועק.
"לא עד שאני אבין בעצמי במה מדובר".
לא המשכתי לנסות כי כאלה אנחנו,אני מכיר אותו,הוא ידבר שיגיע הזמן.
הוא נשאר עוד חצי שעה בערך,דיברנו על הא ועל דא,העלנו חלום ישן לנסוע לאוסטרליה ולהשכיר אופנועים,לחצות אותה, לפני שהלך הבטיח לעדכן אותי.
את שאר השבת ביליתי בקריאה,שמעתי קצת מוסיקה,רוב ימי השבוע אני במירוץ מטורף
ככה שביום שבת אני נוטה לקחת את הזמן לעצמי,לנוח,להתעסק במה שאני אוהב.
יום ראשון בבוקר,שבע בבוקר,טלפון,
"בוקר טוב אמאלה", אני אומר,
"בוקר טוב,מצטערת על השעה, אני צריכה להגיד לך משהו"
התיישבתי,משהו בי נדרך,"אני מקשיב".
"גבי...גבי.. מישהו ירה בגבי,הוא בטיפול נמרץ"
"אתה שם?" היא המשיכה לשאול.
התעשתתי,"כן, אני מתקלח ועף לבית החולים, אני אדבר איתך שאני אדע משהו,
מי אמר לך דרך אגב?", זה עניין אותי אז שאלתי,
"אבא,והוא העדיף שאני אספר לך,אתה מכיר אותו." אמרה בקול מגונן.
"זה בסדר אמא,נדבר מאוחר יותר,אוהב", ניתקתי את הטלפון,לא מעכל את המידע.
התקלחתי ועפתי לבית החולים,תוך כדי שיחות לכל מי שאני מכיר במקצוע,לדלות פרטים,
לברר מה קורה.
ראיתי את אמא של גבי,היא קמה אליי,חיבקתי אותה,נתתי לה דקה להתפרק.
"מה שלומו?" שאלתי ופנינו לשאר המשפחה והחברים שכבר הספיקו להתאסף.
"הוא באמצע ניתוח,2 יריות בחלל הבטן" היא אמרה והתחילה שוב לבכות.
עשיתי סבב שלום והלכתי לברר מי הרופא,המנתח,שחיי חברי תלויים בו,
אני מכיר די הרבה רופאים עקב מקצועי ונסיוני בתחום,ראיתי די הרבה מקרים,
לשמחתי זה רופא שאני מכיר,ככה שאני אזהה אותו מייד שיצא מחדר הניתוח.
קפה,זה מה שאני צריך עכשיו,אחרי מציאת שני עדים,חתמתי על הלוואה לרכישת כוס
קפה,על קרואסון לא היה מה לדבר,גנבים.
נכנסתי חזרה למחלקה ומולי ניצב פרופסור לוי,המנתח של גבי. אנחנו מכירים.
"מה עם גבי,פרופסור לוי?" אני שואל,
הוא לא מכיר את גבי לפני,אני פשוט יודע שפרופסור לוי נוהג לקרוא למטופליו
בשמותיהם,זה חשוב לו.
"חבר שלך אני מבין,מצב קשה אבל יציב,הוא איבד הרבה דם,הוא בהתאוששות עכשיו
אני מאמין שהוא יבלה איתנו קצת,אבל יהיה בסדר". הוא ענה והפנה אותי לכיוון
המשפחה לדבר איתם.
הייתי חייב לעוף משם,לנשום אוויר,לעכל מה שקרה עד עכשיו,אמרתי שלום ויצאתי.
עשיתי כמה טלפונים ונסעתי לפגוש את הבן אדם היחיד שאני מכיר שיכול
לשפוך קצת אור על הפרשה.
את מה שאני עומד לשמוע לא הייתי יכול לנחש,נזכרתי גם במידע שגבי הסתיר.
יש לי הרבה דברים לחבר.
את ערן אני מכיר 3 שנים,עקב היותי חוקר פרטי פגשתי מגוון רחב של טיפוסים,
ערן יודע הכל,הוא שומע כל מה שזז.
מישהו רוצה להמשיך???
