עולם ירוק, מדינה ירוקה, פוליטיקה ירוקה 2008. 11. 26
ירוק - הגדרה של מישהו חדש, חסר ניסיון, חסר הבנה.
ירוק - הגדרה של משהו בוסר, לא בשל.
ירוק - הגדרה של צבע פניו של מישהו העומד להתעלף/להתמוטט מהרגשה רעה או מפחד.
ירוק - הגדרה של משהו בשלבי ריקבון מתקדמים, מעלה טחב או עובש.
ועוד!
אז מה היא הגדולה לתאר את העולם כעולם שהולך ונעשה "ירוק" יותר. תרשו לי לומר כי "ירוק" הוא לא רק צבע. "ירוק" הוא לא איזה תנועה או אירגון שחושבים שאם יוסיפו לשמם, או יקראו לעצמם "ירוקים" הם באמת יהיו כאלה. לא שהם לא רוצים להאמין. לא שהם לא מאמינים ש"אין דבר העומד בפני הרצון" ולכן מספיק שהם רוצים. לרצות זה לא מספיק. לדבר זה בטח לא מספיק, אבל זה מה שהם עושים, כי זה מה שהם יודעים לעשות, לדבר.
לא צריך יותר מאשר להביט בהגדרות שבראשית הדברים כדי להבין מה ומי הם הירוקים, חלק מהם לפי הגדרה זו וחלק מהם לפי הגדרה אחרת וחלק, החלק שהוא הגרעין הקשה,לפי מרבית ההגדרות האלה ועוד רבות אחרות שלא מפורטות כאן.
אל תבינו אותי לא נכון. יש לי אליהם סימפטיה רבה. אני יודע להעריך אנשים הדבקים באמונתם. הבעיה היא כאשר האמונה הזו היא רלוונטית. אני לא בטוח כי האמונה הזו היתה אי-פעם רלוונטית, אך אני משוכנע, מתוך הכרת האנשים האלה, שהם לא הבינו בעבר את מהות האמונה עליה הם נאבקים היום, כמו שהם לא הבינו אותה בעבר. אני רואה אותם כיום מוכנים לשבת חודשים בראשו של עץ רק כדי למנוע את כריתתו, בעוד שאינם מוכנים לקבל, או אפילו לשמוע על הצורך או ההכרח לכרות אותו, ומה האלטרנטיבות האפשריות כתחליף לכך. (שלושה-ארבעה איש ישבו בראש כמה עצים בשטח הקמפוס של אוניברסיטת בקרלי בקליפורניה. אוניברסיטה הידועה דווקא בליברליות הקיצונית שלה. כדי למנוע הקמה של בנין לימודים חדש. עלות ההתנגדות שלהם עברה את הסכום של יותר מ עשרים מליון דולר וזאת בזמן של פגיעה בסטודנטים עקב צימצומים תקציביים וזאת רק כדוגמה.) את הסטודנטים כל המאבק הזה כמעט ולא מעניין. דרישות הלימודים בברקלי הן כל כך גבוהות עד כי אין להם לא זמן ולא "ראש" להתעסק עם השטויות האלה, כדבריהם. חיבתי ליושבי העצים נובעת מהיותם אנשים מבוגרים (זקנים). שאריות, נפולת. יש אומרים פסולת מתקופת מרד הסטודנטים של שנות השישים. מסתובבים עד היום עם "זנב סוס" של שיער אפור ודליל. לובשים בגדים מרופטים וחולצות צבעוניות ( tie-dye), ממשיכים לחיות את ימי ה"היפים" היפים, בלי לחשוב שהימים היפים ההם חלפו לבלי שוב ואינם רלוונטים יותר בכל חברה, כולל החברה בעיר ברקלי.
אם לאלה נתונה חיבתי הרי שאת ה"צעירים/ות" אני מחבב לא פחות. מה יותר יפה מהשם "גרין-פיס". גם ירוק וגם שלום הכפיפה אחת. אני מחבב את החבר'ה ואוהב את השם. הבעיה היא שאני לא רואה בחיוב את מעט פעילותם, השואפת לאפס, שגם היא בנויה בעיקר על "אנטי" ואין בה כל מגמה של "בעד" ותמיד היא כרוכה באלימות הדדדית מצידם וכנגדם. לצערי אני נאלץ לומר כי עבורם אני יכול לאמץ את כל ההגדרות שבראשית.
ומה אצלנו? אצלנו, במדינת ישראל ובימים של טרום המדינה המצב הינו והיה שונה בתכלית. בארץ ישראל היה צורך להקים ולקיים את הירוק גם כצבע אך בעיקר כאמצעי קיום, פיסי ורוחני. ליצני הדור הזה על הציניות המחוכמת שלו יודעים לשיר: "נלבישך שלמת בטון ומלט" אך משום מה אין בכוחם לגמור אפילו את השורה השירית הקצרה הזו: "ונפרוש לך מרבדי גנים". אולם הגנים היו בעיקר תוצר נילווה לחקלאות ש"צבעה" את הארץ בירוק.
ה"ירוקים" בימינו מתגדרים בירוק אחר. נכון שהירוק שלהם מתייחס בעיקר למושגים של איכות הסביבה. שהביטוי המעשי שלה כיום נשען בעיקר על: מיחזור! אכן מושג מכובד מאוד, חשוב מאוד, אך האם באמת הוא שייך לירוקים של היום? תרשו לי לקבוע: לא ולא! ואסביר זאת בעיקר בהתייחס לחקלאות, שאין כמוה למיחזור ולצביעת הארץ בירוק. ירוק חי ונותן חיים.
" ברוך המוציא לחם מן הארץ" אין מה לחשוש, לא נעשיתי לפתע אדם דתי. את הברכה הזו אני שומר לאותם שבזכותם: "נתנה הארץ יבולה". לא בחינם נתנה הארץ את יבולה. התפילה בלבד לא הספיקה. האהבה בלבד לא הספיקה. כמו בדברים רבים גם כאן חל הכלל: "תן וקח". אם לא יינתנו לאדמה צרכיה, היא לא תיתן בחזרה את יבולה.
אז נתחיל מההתחלה. "זבל ירוק". היום נותנים למילה "זבל" משמעות שלילית, אולם פעם קראו למשהו זבל כי הוא היה לא יותר ולא פחות מזבל. וידעו לעשות בו את השימושים שהיום מדברים עליהם כאלה, שלא מתוך רוע, לא יודעים במה דברים אמורים. אני לא יודע כמה אנשים יודעים כיום מה פרוש: "זבל ירוק".
זבל ירוק הוא גידול חקלאי שמטרתו להוסיף לאדמה בעיקר שני דברים חיוניים לפוריותה. חומר אורגני (רצוי לזכור את המילה "אורגני") וחנקן. את אלה מספקים בעיקר גידולי קטניות שגופן הוא חומר אורגני ואחת מתכונותיהם היא יכולת קשירת חנקן מהאויר והפיכתו לזמין בקרקע.
הגידול שהיה מקובל מאוד בעבר הוא החילבה. מי שראה שדה ירוק מוצף בחילבה זכה לראות את הירוק בתפארתו. כדי להפוך את החילבה לזבל ירוק היה צורך לחרוש את השדה לפני שהצמחים יגיעו לכלל פריחה. ואז, עם בוקר היה השדה בוהק בירקותו ועם לילה או ביום שלמחרת היה השדה חרוש וצבעו הפך לחום. כלומר, כדי שהצמח יהיה לחומר אורגני והחנקן האצור בשורשיו זמין, היה צורך לקבור את הצמח באדמה. כדי לא להשתמש במילה קשה, קראו לכך "להצניע". ומי שירצה יוכל לתת לזה פירוש, שרק בצינעה מתגלות תכונותיו ה"אצילות" והמועילות של של הזבל הירוק. (על התכונות האחרות: החיוביות והשליליות, של החילבה, בזמן אחר ובמקום אחר.)
במקביל לזבל הירוק ישנו זבל אחר שהוא סתם "זבל". ויותר מכך, מרכיבו העיקרי הוא, בלשון גסה, צואה, היום, שאצילות הנפש והשפה נעלמו קוראים לכל "חרא". חרא של פרות או של חיות משק אחרות: כבשים, עיזים, ועופות, שההפרשות שלהן שונות, היות ויחסית מרכיב החומר האורגני בו הוא פחות בעוד שמרכיב החנקן הוא גבוה יותר.
הקוים והזוויות של הפירמידה במצ'ו פיצ'ו, או אם תרצו של הפירמידה הקטומה במצרים, שלא לדבר על בניין הכנסת בירושלים, הם עקומים לעומת הקווים והזויות שהיה הזבלן של המשק נותן לערימת הזבל שהיתה מדרום לרפתות. הוא היה בונה את הערימה במסירות שבורכה באהבה. בקילשון היה מניח שכבה-שכבה של קש מעורב בהפרשות הפרות. לא היה מניח מידו את הקילשון ולא היה נח עד שהשיכבה העליונה היתה מפולסת כאילו נבדקה בפלס. רק אז היה מניח בראש הערימה את הממטרה המסתובבת ומשקה את הזבל. והריח? מה אגיד לכם? מי שלא הריח את הריח, לא שאף אל קירבו את הנורא שבריחות.
כשהיה ברור שהקש והחרא נירקבו דיים ונמהלו/נאחזו והתמזגו האחד בשני היה השופל בא לנגוס בערימה, ואין לי ספק שבזמן הזה היה הזבלן נשאר בביתו ומבכה את תפארת מעשה ידיו. מפזרות הזבל היו ניגשות בהכנעה והשופל היה מעמיס עליהן מהזבל הנורא, והן היו רצות אל השדה ו"מתיזות" מאחוריהן גושים גושים של זבל, כאילו מנסות לברוח מהריח ובלילה היו שמי העמק מתמלאים בריחות. בטרם הספיקו הטרקטורים לחרוש ולהצניע את הזבל, היו הכוכבים בשמים מתעטשים ללא הפסקה מאדי האמוניה שחדרו לאפם. והמשורר גם הוא כנראה "הסניף" מעט וליבו עלה על גדותיו:
"שדות שבעמק
קדמוני הלילה
בריח הזבל,
ניחוח חציר.
הלילה לעמק
אני אזמרה,
כי אשר באני
וחסד השיר." מילים:לוי בן אמיתי
גם כאן היה זה החרא שהיה לחומר אורגני, חנקן ועוד מינרלים שונים שניתנו לאדמה, והיא בתמורה נתנה לנו מתנובתה לחם וירק לבריאותנו ופרי להשיב רוחנו. (שימו לב למושג "רוחנו".)
עם התפתחות התעשיה החקלאית הוחל ב"מיחזור" ושימוש בפסולת התעשיה כגון בפולפה של ייצור שמן הזית. או בזגים של תעשית היין. או בקליפות פירות ההדר ו/או פירות אחרים ששימשו בתעשית השימורים ומיצי הפירות, לפעמים בתוספת ישירה לערימת הזבל ולפעמים לאחר שלב נוסף בקיבתם של בעלי החיים.
מכוון שהעולם סובל ממחסור במזון, ומכוון שלא ניתן לעצור את הקידמה ולהגביל את רוחם ושיכלם של אלה שהרוח נחה עליהם ולא הפסיקו ליצור ול"המציא לנו פטנטים", למדנו למחזר ולאכול גם את החרא של עצמנו. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד..." זעק לעומתנו טשרניחובסקי בשירו "ראי אדמה", ואנחנו נזכרנו וראינו איך למשל, כל הנחלים הולכים אל הים והים נמלא במי שופכין, וזה היה לא נעים, הים לא היה אותו הים. והנחלים היו לתעלות ביוב, והיתושים, לא אלה מהביצות נושאי המלריה, אלא אלה המציקים בלילות הקיץ החמים, זה היה כבר יותר מידי, למעלה מיכולת הסבל שהיינו מוכנים לשאת. והחרא בביוב?! זה החרא שלנו. ומה, אנחנו לא אוכלים מספיק חרא בחיי היום יום?!
למזלנו יש לנו מספיק חכמים שהם גם "ירוקים" והם אמרו לנו כי כל מה שצריך זה למצוא דרך להפריד בין הנוזלים לבין המוצקים. ואנחנו כבר ידענו כי המחסור הוא אבי המיחזור, וכך נוכל לקבל בחזרה את המים שכבר השתמשנו בהם פעם אחת. ולהפריש אין סוף פעמים את האוכל שכבר אכלנו והפרשנו וכל מה שנצטרך לעשות זה לקבל מהערבים (בלי "גזענות") את הלך הרוח שלהם האומר: "אוכול חרא ואוסקוט" כלומר: "אכול חרא ושתוק." וכדי שלא יהיו לנו בעיות נפשיות, החליטו לקרוא למוצקים שבביוב "בוצה"' וכדי לעדן לנו את החיים החליטו שבוצה היא לא זבל אורגני, אלא דשן אורגני, ואנחנו יודעים שהמילה "דשן" היא הרבה יותר נעימה מהמילה "זבל".
בעוונותינו היינו לחברת שפע. פעם למדנו, ידענו והזכירו לנו את זה לפחות שלש פעמים ביום ש"ילד טוב משאיר צלחת ריקה". אנחנו כבר לא ילדים, ולילדים שלנו אסור להעיר הערות היכולות לגרום להם ל"בעיות נפשיות", ואם לא גמרת מהצלחת זה לא נורא ואם האוכל לא טעים לך, אתה לא חייב לאכול אותו. אתה אפילו לא צריך לשים את השאריות בדלי המיוחד שבחצר או במרפסת, אנחנו נעשה את זה בעצמנו ונספר לחברים שאנחנו עושים בבית "קומפוסט" ולא זורקים שום דבר. כי קומפוסט זה מיחזור של חומר אורגני, ואם אין לנו גינה להשתמש בו, ואם יש סכנה שיבואו נמלים, אנחנו נשים בהסתר את הקומפוסט בפח האשפה ולא חס וחלילה בפח הזבל. כי זה חומר אורגני ממוחזר ולא סתם זבל.
אין למדינת ישראל להתבייש בהישגיה הירוקים. על אף נימת הדברים אני מאוד גאה בירוק הישראלי. דרך ארוכה עברנו, אך הדרך שלפנינו עוך ארוכה. בישראל, יותר מאשר במדינות רבות אחרות, התרבות הירוקה והישגיה קשורים קשר הדוק ביותר לחקלאות. אולי אין זה מפתיע שהחקלאות קשורה קשר הדוק ביותר להשקפת העולם הציונית/סוציאליסטית' או, במילה אחרת, להשקפת העולם השמאלנית. אולם, לצערי, בשנים האחרונות, שנים שהן כבר שנות דור ויותר. הולך השמאל הישראלי ומתרחק מהחקלאות ויותר מכך מהציונות.
מרבית המשתתפים בחיים הפוליטיים בישראל אף פעם לא היו חלק מהשמאל, וחלקם הלא מבוטל נאבקים עד חורמה, ממש מלחמה, בשמאל הזה שבסיסו הוא עדיין, אם כי במידה הולכת וקטנה, הסקטור החקלאי. יחד עם זאת הימין/מרכז הפוליטי מנסה מפעם לפעם לאמץ לעצמו את ההילה, שהיא עודה חיוורת מאד, של הירוק.
אנסה בדרך של השאלה לקשור את המציאות הפוליטית ובעיקר את דרכי הפעולה של המפלגות השונות לתהליך הגעת החקלאות אל הירוק, כלומר, אל התהליכים אשר איפשרו את הירוק הזה שהם תהליכי התפתחות הזבל!
המציאות הפוליטית והחברתית בארץ עוברת תהליך של אובדן תוכן, רעיונות ואידיאלים. הדבר נכון לכל המפלגות, לכל האירגונים הכלכליים ולכל האירגונים החברתיים. אני עושה כאן הכללה גורפת, אך גם אם יימצא גוף כל שהוא, לא ימצאו אפילו עשרה צדיקים בסדום הזו. ואם לא ימצאו הצדיקים האלה, יש להניח כי תגבר הסכנה של אבדן דרך למדינה. כי "באין חזון ייפרע עם" (משלי כט' 18' ). את זאת יודעים כולם, אך אף אחד לא מוכן לעשות מאמץ לשנות את דרכו, לכן הולכים כולם בדרך הנראית להם קלה ומבטיחה. ומאמינים כי אם רק ימחזרו את עצמם, הם גם יזכו לחזור לעצמם או ליצור את עצמם יש מאין בהצלחה, כי אם אחרים הצליחו פעם, אין סיבה שהם לא יצליחו.
"מן הגורן ומן היקב" ו/או "מארבע כנפות הארץ בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה..." ו/או "כל בחור וטוב לנשק". הכל הולך! רק תבואו. רק תצטרפו. נסדר לכם, נשריין לכם. דרגה צבאית...טוב מאוד! דרגה אקדמית...טוב מאוד! מקופח כרוני מעדות המזרח...טוב מאוד! מקופחת כרונית מהמין הנשי (רצוי פמיניסטית מוצהרת)...טוב מאוד! מין לא ברור, הומוסקסואל או לסבית... טוב מאוד! איש (אפשר גם אישה אם תימצא) רוח ...מצוין!!!
צריך רק לדעת את המינון הנכון... אחד מפה ושניים מכאן, או להיפך.
הליכוד: בני בגין:יושר אישי ורעיוני, תמים, אקדמאי (רמה ותואר לא חשובים), לשעבר חבר כנסת. דבריו לא תמיד ברורים. עושה רושם של איש חושב, הוגה דעות. נסיך, (זכות אבות) פרש בכוחות עצמו מהחיים הפוליטיים! (פרטים נוספים לא חשובים).
דן מרידור: יושר אישי ורעיוני. ידע משפטי. נוטה לעמוד על דעתו. מומחה במשא ומתן. נסיך (זכות אבות). חזות נאה (חתיך). לשעבר חבר כנסת ושר בממשלה. פרש בכוחות עצמו (עם קצת עזרה) מהחיים הפוליטיים! (םרטים נוספים לא חשובים).
משה בוגי יעלון: רמטכ"ל לשעבר. נחרץ בדעותיו. בעל ידע צבאי ניכר. הבנה (בדרכו) של המצב המדיני במזרח התיכון. ניסיון פוליטי קודם לא קיים. (פרטים נוספים לא חשובים).
שני הראשונים נקראו לחזור מעולם המתים הפוליטי. משה יעלון שחקן חיזוק חדש.
לא ידוע אם הליכוד יבצע רכש נוסף.
רשימת הימין המאוחדת: "הבית היהודי": איחוד של המפד"ל עם האיחוד הלאומי, ועוד רסיסים שכבר אבדו העקבות של המקורות הפוליטיים מהם פרשו ואליהם הצטרפו. ייתכנו הצטרפויות חדשות. מתוך הכרת האישים הקיימים אי אפשר לדעת כמה זמן הצירוף הזה יחזיק מעמד. כמו כן אי אפשר לדעת איזה פירורים או אישים פוליטיים נוספים יכנסו אל מתחת לכנפי האיחוד הזה ולכמה זמן ישארו יחד ולאיזה חלקיקים חדשים יתפצלו ומתי.
לשתי המפלגות האלה אין "מושג ירוק" בנושאים ירוקים (אולי אי פה אי שם) ואין להם אג'נדה מפורשת בנושא. הם אולי מבינים בזבל (אנושי) אבל אני לא חושב כי הם מדברים ב"זבל ירוק".
מה יהיה עתידה של "קדימה" עוד אי אפשר לדעת. שם קיים מצב של דלת מסתובבת. אלה באים ואלה הולכים, אלה מצטרפים ואלה עוזבים. ואם נחליט כי, כמו שנהוג במקרים רבים, רמזים הם עובדות, עוד יקח זמן עד שנדע בוודאות מי הוא רמז ומי הוא עובדה. אם ננסה לייחס למפלגה זו את הירוק, נגיע למסקנה כי היא כולה ירוקה, חדשה, חסרת ניסיון וכו', לפי הקריטוריונים שבראשית הכתבה.
"מפלגת העבודה": מי יידע ויגיד לנו? רבים מגדירים אותה כ"מפלגת האבודה". יש מי שחושב שמספר חברי הכנסת מטעמה בבחירות הבאות, יהיה חד-סיפרתי. אול., אני מקווה שלא, ולו רק מהסיבה שהיא היא אם כל הירוק בארץ. וגם אם יהיה מי שלא יסכים איתי, אני אמשיך להאמין כי בלעדיה היתה הארץ גם כיום, ארץ צהובה.
לעומת כל אלה, קיים ענין מרתק במפלגת השמאל החדשה. אולי יש בה מתכונת "עוף החול"(הפניקס). עוד אי אפשר לדעת האם היא הולכת לטבוע בחול או לחזור ולהמריא.
אני הייתי מגדיר את המפלגה הזו "מפלגת האבסורד", כי עוד לא נוצרה במדינת ישראל מפלגה הכוללת כל כך הרבה מרכיבים הנוגדים את הבסיס לקיומה. כל כך הרבה מרכיבים הסותרים האחד את השני, עד שלא ברור מה החזיק את חבריה יחד, עד שבעבר הקרוב הסתבר כי במציאות לא היה שם דבק מחבר.
שניים משלושת מנהיגי מר"צ : חיים אורון ואבשלום וילן הם עודם חברי ההתיישבות העובדת, חברי קיבוצים. אם כי אחד מהם, אבשלום וילן, עסוק בשנים האחרונות יותר בפירוק ההתיישבות, ב"קניית" חקלאים שיעזבו את החקלאות ואת ההתיישבות. (ארשה לעצמי להיות חצוף ולומר כי טוב שאבא שלו, מלוחמי נגבה, אחד היישובים שעצרו את הצבא המצרי ב-48' ושבזכותם נקבע הגבול הדרומי של מדינת ישראל, לא רואה את בנו ב"גבורתו" העכשוית) אפילו השלישית, זהבה גלאון, יש לה , אולי לא במכוון, שם משפחה של קיבוץ. וברצוני להקדיש לה שיר ילדות:
"מעבר לגדר, בלול שבחצר
יושבת תרנגולת ומטילה ביצה
וקוד קודחת ומצווחת ומטפחת
כאילו נס קרה.
ולא הרחק משם
שט לו בתוך אגם
שיבוט ורגע קט
משוט עמד ואת קולה שמע
אני מטיל שעה אחת
מיליון ביצים ברגע קט
ואם עם כל ביצה
הייתי צורח כך,
אח, זו היתה צווחה!"
(לצערי, עקב חלוף השנים, אינני בטוח כי אני מדייק במילים ואינני זוכר מי כתב אותן, אך אני חושב כי רעיון מובן)
ראה זה "פלא", דווקא אלה הם המתנגדים החריפים ביותר להתיישבות בארץ. וזאת בלי שאתייחס כבר עכשיו למה הם קוראים ארץ ישראל.
מתוך נוסטאלגיה אני זוכר את הימים של ר"צ עם שולמית אלוני, ואני רואה איך מאז הולך השמאל הישראלי וגולש במדרון אל האבדון, יוסי אחד קיבל לידיו, או יותר נכון לומר לקח לעצמו תנועה של 12 חברי כנסת והעביר אותה, תוך שהוא מודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, ליוסי ב' עם 6, והוא הביא אותה ל-5 חברי כנסת. לאחר זמן הודיע כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים. אחריו מיהר לפרוש רן כהן, מי שלדעתי היה היחיד שנשא בזכות את התואר של סוציאליסט. כל זה לא הפריע לתנועה/מפלגה לקרוא לעצמה מר"צ. ובכאב אני אומר כי מימי לא ראיתי גוף כל כך תשוש שקורא לעצמו מר"צ.
אינני יודע אם לצחוק או לבכות, אך כרגע זו המפלגה הכי "ירוקה" שאני יכול להתאים לקריטוריונים שבראשית הכתבה. אולי, לא שאני יודע על כך, נכנסה בתנועה רוח של אופטימיות. לצערי, רוח שעוד לפני שפיזרה את האווירה של התפוררות טוטאלית, פיזרה את עצמה. משלושת "אנשי הרוח": עמוס עוז, א. ב. יהושע ודוד גרוסמן, רק עמוס עוז עלה על המדרגה הראשונה העולה אל הבמה הפוליטית, ואולי יש לצוטט לכבודו את דביר שירתו של המשורר הלאומי: "כולם נשא הרוח, כולם נשא האור, ואיוותר רק אני לבדי".
מילא אנשי רוח. שרידי המפלגה בראשותו של חיים אורון ניסו לאחרונה לקיים את הכלל הירוק החשוב ביותר: ה-מיחזור! מן הגורן ומן היקב. מי שפרש מהחיים הפוליטים. מי שהחיים הפוליטיים הפרישו אותו. הנוטשים והנידחים. את עוזי ברעם ואת צלי רשף ואת גלעד שר ועוד קש וגבבה וגם את אברהם בורג בתפקידו של ה-ח- -א. (כבר היה מי שאמר שמעט זבל בכל מקום, זה מטייב. והרבה זבל בערימה, זה מסריח.) מה לעשות? בלי המרכיבים השונים, לא יהיה פה זבל אורגני. בלי המרכיבים האלה אין סיכוי לטייב את הקרקע. אין סיכוי !
חיים אורון ! זכור את הכינוי שלך: ג'ומס! זכור את גן ה-שיקמים! זכור את "העיר ה-עברית הראשונה"
זכור את ה-ציונות היהודית (לא הפלשתינית). זכור את ה-סוציאליזם. (סוציאליזם-דמוקרטי הוא מילה ריקה מתוכן, או, כדברי יצחק רבין, "קישקוש").
לסיום, את תוצאות הבילבול הפוליטי הקיים נראה רק לאחר הבחירות. לכל הפוליטיקאים הקטנים, ובמיוחד לאחד הסממנים הבולטים לבילבול הזה, שהוא לא אחר מאשר עמי איילון, אני רוצה להקדיש שיר נחמה ירוק:
בערוגת הגינה, מסביב לחבית
עמדו לרקד כרוב עם כרובית.
זאת הסלק שמע והנה גם הוא בא
ואיתו עגבנית, והשמחה רבה...
רק הפול המסכן עמד לו בצד,
הוא נשען על מקלו, לא זע ולא נד,
"איך אוכל לשמוח, איך אוכל לרקוד,
ותרמילי כולם, כולם ריקים עוד!"
ח. נ. ביאליק
ירוק - הגדרה של מישהו חדש, חסר ניסיון, חסר הבנה.
ירוק - הגדרה של משהו בוסר, לא בשל.
ירוק - הגדרה של צבע פניו של מישהו העומד להתעלף/להתמוטט מהרגשה רעה או מפחד.
ירוק - הגדרה של משהו בשלבי ריקבון מתקדמים, מעלה טחב או עובש.
ועוד!
אז מה היא הגדולה לתאר את העולם כעולם שהולך ונעשה "ירוק" יותר. תרשו לי לומר כי "ירוק" הוא לא רק צבע. "ירוק" הוא לא איזה תנועה או אירגון שחושבים שאם יוסיפו לשמם, או יקראו לעצמם "ירוקים" הם באמת יהיו כאלה. לא שהם לא רוצים להאמין. לא שהם לא מאמינים ש"אין דבר העומד בפני הרצון" ולכן מספיק שהם רוצים. לרצות זה לא מספיק. לדבר זה בטח לא מספיק, אבל זה מה שהם עושים, כי זה מה שהם יודעים לעשות, לדבר.
לא צריך יותר מאשר להביט בהגדרות שבראשית הדברים כדי להבין מה ומי הם הירוקים, חלק מהם לפי הגדרה זו וחלק מהם לפי הגדרה אחרת וחלק, החלק שהוא הגרעין הקשה,לפי מרבית ההגדרות האלה ועוד רבות אחרות שלא מפורטות כאן.
אל תבינו אותי לא נכון. יש לי אליהם סימפטיה רבה. אני יודע להעריך אנשים הדבקים באמונתם. הבעיה היא כאשר האמונה הזו היא רלוונטית. אני לא בטוח כי האמונה הזו היתה אי-פעם רלוונטית, אך אני משוכנע, מתוך הכרת האנשים האלה, שהם לא הבינו בעבר את מהות האמונה עליה הם נאבקים היום, כמו שהם לא הבינו אותה בעבר. אני רואה אותם כיום מוכנים לשבת חודשים בראשו של עץ רק כדי למנוע את כריתתו, בעוד שאינם מוכנים לקבל, או אפילו לשמוע על הצורך או ההכרח לכרות אותו, ומה האלטרנטיבות האפשריות כתחליף לכך. (שלושה-ארבעה איש ישבו בראש כמה עצים בשטח הקמפוס של אוניברסיטת בקרלי בקליפורניה. אוניברסיטה הידועה דווקא בליברליות הקיצונית שלה. כדי למנוע הקמה של בנין לימודים חדש. עלות ההתנגדות שלהם עברה את הסכום של יותר מ עשרים מליון דולר וזאת בזמן של פגיעה בסטודנטים עקב צימצומים תקציביים וזאת רק כדוגמה.) את הסטודנטים כל המאבק הזה כמעט ולא מעניין. דרישות הלימודים בברקלי הן כל כך גבוהות עד כי אין להם לא זמן ולא "ראש" להתעסק עם השטויות האלה, כדבריהם. חיבתי ליושבי העצים נובעת מהיותם אנשים מבוגרים (זקנים). שאריות, נפולת. יש אומרים פסולת מתקופת מרד הסטודנטים של שנות השישים. מסתובבים עד היום עם "זנב סוס" של שיער אפור ודליל. לובשים בגדים מרופטים וחולצות צבעוניות ( tie-dye), ממשיכים לחיות את ימי ה"היפים" היפים, בלי לחשוב שהימים היפים ההם חלפו לבלי שוב ואינם רלוונטים יותר בכל חברה, כולל החברה בעיר ברקלי.
אם לאלה נתונה חיבתי הרי שאת ה"צעירים/ות" אני מחבב לא פחות. מה יותר יפה מהשם "גרין-פיס". גם ירוק וגם שלום הכפיפה אחת. אני מחבב את החבר'ה ואוהב את השם. הבעיה היא שאני לא רואה בחיוב את מעט פעילותם, השואפת לאפס, שגם היא בנויה בעיקר על "אנטי" ואין בה כל מגמה של "בעד" ותמיד היא כרוכה באלימות הדדדית מצידם וכנגדם. לצערי אני נאלץ לומר כי עבורם אני יכול לאמץ את כל ההגדרות שבראשית.
ומה אצלנו? אצלנו, במדינת ישראל ובימים של טרום המדינה המצב הינו והיה שונה בתכלית. בארץ ישראל היה צורך להקים ולקיים את הירוק גם כצבע אך בעיקר כאמצעי קיום, פיסי ורוחני. ליצני הדור הזה על הציניות המחוכמת שלו יודעים לשיר: "נלבישך שלמת בטון ומלט" אך משום מה אין בכוחם לגמור אפילו את השורה השירית הקצרה הזו: "ונפרוש לך מרבדי גנים". אולם הגנים היו בעיקר תוצר נילווה לחקלאות ש"צבעה" את הארץ בירוק.
ה"ירוקים" בימינו מתגדרים בירוק אחר. נכון שהירוק שלהם מתייחס בעיקר למושגים של איכות הסביבה. שהביטוי המעשי שלה כיום נשען בעיקר על: מיחזור! אכן מושג מכובד מאוד, חשוב מאוד, אך האם באמת הוא שייך לירוקים של היום? תרשו לי לקבוע: לא ולא! ואסביר זאת בעיקר בהתייחס לחקלאות, שאין כמוה למיחזור ולצביעת הארץ בירוק. ירוק חי ונותן חיים.
" ברוך המוציא לחם מן הארץ" אין מה לחשוש, לא נעשיתי לפתע אדם דתי. את הברכה הזו אני שומר לאותם שבזכותם: "נתנה הארץ יבולה". לא בחינם נתנה הארץ את יבולה. התפילה בלבד לא הספיקה. האהבה בלבד לא הספיקה. כמו בדברים רבים גם כאן חל הכלל: "תן וקח". אם לא יינתנו לאדמה צרכיה, היא לא תיתן בחזרה את יבולה.
אז נתחיל מההתחלה. "זבל ירוק". היום נותנים למילה "זבל" משמעות שלילית, אולם פעם קראו למשהו זבל כי הוא היה לא יותר ולא פחות מזבל. וידעו לעשות בו את השימושים שהיום מדברים עליהם כאלה, שלא מתוך רוע, לא יודעים במה דברים אמורים. אני לא יודע כמה אנשים יודעים כיום מה פרוש: "זבל ירוק".
זבל ירוק הוא גידול חקלאי שמטרתו להוסיף לאדמה בעיקר שני דברים חיוניים לפוריותה. חומר אורגני (רצוי לזכור את המילה "אורגני") וחנקן. את אלה מספקים בעיקר גידולי קטניות שגופן הוא חומר אורגני ואחת מתכונותיהם היא יכולת קשירת חנקן מהאויר והפיכתו לזמין בקרקע.
הגידול שהיה מקובל מאוד בעבר הוא החילבה. מי שראה שדה ירוק מוצף בחילבה זכה לראות את הירוק בתפארתו. כדי להפוך את החילבה לזבל ירוק היה צורך לחרוש את השדה לפני שהצמחים יגיעו לכלל פריחה. ואז, עם בוקר היה השדה בוהק בירקותו ועם לילה או ביום שלמחרת היה השדה חרוש וצבעו הפך לחום. כלומר, כדי שהצמח יהיה לחומר אורגני והחנקן האצור בשורשיו זמין, היה צורך לקבור את הצמח באדמה. כדי לא להשתמש במילה קשה, קראו לכך "להצניע". ומי שירצה יוכל לתת לזה פירוש, שרק בצינעה מתגלות תכונותיו ה"אצילות" והמועילות של של הזבל הירוק. (על התכונות האחרות: החיוביות והשליליות, של החילבה, בזמן אחר ובמקום אחר.)
במקביל לזבל הירוק ישנו זבל אחר שהוא סתם "זבל". ויותר מכך, מרכיבו העיקרי הוא, בלשון גסה, צואה, היום, שאצילות הנפש והשפה נעלמו קוראים לכל "חרא". חרא של פרות או של חיות משק אחרות: כבשים, עיזים, ועופות, שההפרשות שלהן שונות, היות ויחסית מרכיב החומר האורגני בו הוא פחות בעוד שמרכיב החנקן הוא גבוה יותר.
הקוים והזוויות של הפירמידה במצ'ו פיצ'ו, או אם תרצו של הפירמידה הקטומה במצרים, שלא לדבר על בניין הכנסת בירושלים, הם עקומים לעומת הקווים והזויות שהיה הזבלן של המשק נותן לערימת הזבל שהיתה מדרום לרפתות. הוא היה בונה את הערימה במסירות שבורכה באהבה. בקילשון היה מניח שכבה-שכבה של קש מעורב בהפרשות הפרות. לא היה מניח מידו את הקילשון ולא היה נח עד שהשיכבה העליונה היתה מפולסת כאילו נבדקה בפלס. רק אז היה מניח בראש הערימה את הממטרה המסתובבת ומשקה את הזבל. והריח? מה אגיד לכם? מי שלא הריח את הריח, לא שאף אל קירבו את הנורא שבריחות.
כשהיה ברור שהקש והחרא נירקבו דיים ונמהלו/נאחזו והתמזגו האחד בשני היה השופל בא לנגוס בערימה, ואין לי ספק שבזמן הזה היה הזבלן נשאר בביתו ומבכה את תפארת מעשה ידיו. מפזרות הזבל היו ניגשות בהכנעה והשופל היה מעמיס עליהן מהזבל הנורא, והן היו רצות אל השדה ו"מתיזות" מאחוריהן גושים גושים של זבל, כאילו מנסות לברוח מהריח ובלילה היו שמי העמק מתמלאים בריחות. בטרם הספיקו הטרקטורים לחרוש ולהצניע את הזבל, היו הכוכבים בשמים מתעטשים ללא הפסקה מאדי האמוניה שחדרו לאפם. והמשורר גם הוא כנראה "הסניף" מעט וליבו עלה על גדותיו:
"שדות שבעמק
קדמוני הלילה
בריח הזבל,
ניחוח חציר.
הלילה לעמק
אני אזמרה,
כי אשר באני
וחסד השיר." מילים:לוי בן אמיתי
גם כאן היה זה החרא שהיה לחומר אורגני, חנקן ועוד מינרלים שונים שניתנו לאדמה, והיא בתמורה נתנה לנו מתנובתה לחם וירק לבריאותנו ופרי להשיב רוחנו. (שימו לב למושג "רוחנו".)
עם התפתחות התעשיה החקלאית הוחל ב"מיחזור" ושימוש בפסולת התעשיה כגון בפולפה של ייצור שמן הזית. או בזגים של תעשית היין. או בקליפות פירות ההדר ו/או פירות אחרים ששימשו בתעשית השימורים ומיצי הפירות, לפעמים בתוספת ישירה לערימת הזבל ולפעמים לאחר שלב נוסף בקיבתם של בעלי החיים.
מכוון שהעולם סובל ממחסור במזון, ומכוון שלא ניתן לעצור את הקידמה ולהגביל את רוחם ושיכלם של אלה שהרוח נחה עליהם ולא הפסיקו ליצור ול"המציא לנו פטנטים", למדנו למחזר ולאכול גם את החרא של עצמנו. "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד..." זעק לעומתנו טשרניחובסקי בשירו "ראי אדמה", ואנחנו נזכרנו וראינו איך למשל, כל הנחלים הולכים אל הים והים נמלא במי שופכין, וזה היה לא נעים, הים לא היה אותו הים. והנחלים היו לתעלות ביוב, והיתושים, לא אלה מהביצות נושאי המלריה, אלא אלה המציקים בלילות הקיץ החמים, זה היה כבר יותר מידי, למעלה מיכולת הסבל שהיינו מוכנים לשאת. והחרא בביוב?! זה החרא שלנו. ומה, אנחנו לא אוכלים מספיק חרא בחיי היום יום?!
למזלנו יש לנו מספיק חכמים שהם גם "ירוקים" והם אמרו לנו כי כל מה שצריך זה למצוא דרך להפריד בין הנוזלים לבין המוצקים. ואנחנו כבר ידענו כי המחסור הוא אבי המיחזור, וכך נוכל לקבל בחזרה את המים שכבר השתמשנו בהם פעם אחת. ולהפריש אין סוף פעמים את האוכל שכבר אכלנו והפרשנו וכל מה שנצטרך לעשות זה לקבל מהערבים (בלי "גזענות") את הלך הרוח שלהם האומר: "אוכול חרא ואוסקוט" כלומר: "אכול חרא ושתוק." וכדי שלא יהיו לנו בעיות נפשיות, החליטו לקרוא למוצקים שבביוב "בוצה"' וכדי לעדן לנו את החיים החליטו שבוצה היא לא זבל אורגני, אלא דשן אורגני, ואנחנו יודעים שהמילה "דשן" היא הרבה יותר נעימה מהמילה "זבל".
בעוונותינו היינו לחברת שפע. פעם למדנו, ידענו והזכירו לנו את זה לפחות שלש פעמים ביום ש"ילד טוב משאיר צלחת ריקה". אנחנו כבר לא ילדים, ולילדים שלנו אסור להעיר הערות היכולות לגרום להם ל"בעיות נפשיות", ואם לא גמרת מהצלחת זה לא נורא ואם האוכל לא טעים לך, אתה לא חייב לאכול אותו. אתה אפילו לא צריך לשים את השאריות בדלי המיוחד שבחצר או במרפסת, אנחנו נעשה את זה בעצמנו ונספר לחברים שאנחנו עושים בבית "קומפוסט" ולא זורקים שום דבר. כי קומפוסט זה מיחזור של חומר אורגני, ואם אין לנו גינה להשתמש בו, ואם יש סכנה שיבואו נמלים, אנחנו נשים בהסתר את הקומפוסט בפח האשפה ולא חס וחלילה בפח הזבל. כי זה חומר אורגני ממוחזר ולא סתם זבל.
אין למדינת ישראל להתבייש בהישגיה הירוקים. על אף נימת הדברים אני מאוד גאה בירוק הישראלי. דרך ארוכה עברנו, אך הדרך שלפנינו עוך ארוכה. בישראל, יותר מאשר במדינות רבות אחרות, התרבות הירוקה והישגיה קשורים קשר הדוק ביותר לחקלאות. אולי אין זה מפתיע שהחקלאות קשורה קשר הדוק ביותר להשקפת העולם הציונית/סוציאליסטית' או, במילה אחרת, להשקפת העולם השמאלנית. אולם, לצערי, בשנים האחרונות, שנים שהן כבר שנות דור ויותר. הולך השמאל הישראלי ומתרחק מהחקלאות ויותר מכך מהציונות.
מרבית המשתתפים בחיים הפוליטיים בישראל אף פעם לא היו חלק מהשמאל, וחלקם הלא מבוטל נאבקים עד חורמה, ממש מלחמה, בשמאל הזה שבסיסו הוא עדיין, אם כי במידה הולכת וקטנה, הסקטור החקלאי. יחד עם זאת הימין/מרכז הפוליטי מנסה מפעם לפעם לאמץ לעצמו את ההילה, שהיא עודה חיוורת מאד, של הירוק.
אנסה בדרך של השאלה לקשור את המציאות הפוליטית ובעיקר את דרכי הפעולה של המפלגות השונות לתהליך הגעת החקלאות אל הירוק, כלומר, אל התהליכים אשר איפשרו את הירוק הזה שהם תהליכי התפתחות הזבל!
המציאות הפוליטית והחברתית בארץ עוברת תהליך של אובדן תוכן, רעיונות ואידיאלים. הדבר נכון לכל המפלגות, לכל האירגונים הכלכליים ולכל האירגונים החברתיים. אני עושה כאן הכללה גורפת, אך גם אם יימצא גוף כל שהוא, לא ימצאו אפילו עשרה צדיקים בסדום הזו. ואם לא ימצאו הצדיקים האלה, יש להניח כי תגבר הסכנה של אבדן דרך למדינה. כי "באין חזון ייפרע עם" (משלי כט' 18' ). את זאת יודעים כולם, אך אף אחד לא מוכן לעשות מאמץ לשנות את דרכו, לכן הולכים כולם בדרך הנראית להם קלה ומבטיחה. ומאמינים כי אם רק ימחזרו את עצמם, הם גם יזכו לחזור לעצמם או ליצור את עצמם יש מאין בהצלחה, כי אם אחרים הצליחו פעם, אין סיבה שהם לא יצליחו.
"מן הגורן ומן היקב" ו/או "מארבע כנפות הארץ בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה..." ו/או "כל בחור וטוב לנשק". הכל הולך! רק תבואו. רק תצטרפו. נסדר לכם, נשריין לכם. דרגה צבאית...טוב מאוד! דרגה אקדמית...טוב מאוד! מקופח כרוני מעדות המזרח...טוב מאוד! מקופחת כרונית מהמין הנשי (רצוי פמיניסטית מוצהרת)...טוב מאוד! מין לא ברור, הומוסקסואל או לסבית... טוב מאוד! איש (אפשר גם אישה אם תימצא) רוח ...מצוין!!!
צריך רק לדעת את המינון הנכון... אחד מפה ושניים מכאן, או להיפך.
הליכוד: בני בגין:יושר אישי ורעיוני, תמים, אקדמאי (רמה ותואר לא חשובים), לשעבר חבר כנסת. דבריו לא תמיד ברורים. עושה רושם של איש חושב, הוגה דעות. נסיך, (זכות אבות) פרש בכוחות עצמו מהחיים הפוליטיים! (פרטים נוספים לא חשובים).
דן מרידור: יושר אישי ורעיוני. ידע משפטי. נוטה לעמוד על דעתו. מומחה במשא ומתן. נסיך (זכות אבות). חזות נאה (חתיך). לשעבר חבר כנסת ושר בממשלה. פרש בכוחות עצמו (עם קצת עזרה) מהחיים הפוליטיים! (םרטים נוספים לא חשובים).
משה בוגי יעלון: רמטכ"ל לשעבר. נחרץ בדעותיו. בעל ידע צבאי ניכר. הבנה (בדרכו) של המצב המדיני במזרח התיכון. ניסיון פוליטי קודם לא קיים. (פרטים נוספים לא חשובים).
שני הראשונים נקראו לחזור מעולם המתים הפוליטי. משה יעלון שחקן חיזוק חדש.
לא ידוע אם הליכוד יבצע רכש נוסף.
רשימת הימין המאוחדת: "הבית היהודי": איחוד של המפד"ל עם האיחוד הלאומי, ועוד רסיסים שכבר אבדו העקבות של המקורות הפוליטיים מהם פרשו ואליהם הצטרפו. ייתכנו הצטרפויות חדשות. מתוך הכרת האישים הקיימים אי אפשר לדעת כמה זמן הצירוף הזה יחזיק מעמד. כמו כן אי אפשר לדעת איזה פירורים או אישים פוליטיים נוספים יכנסו אל מתחת לכנפי האיחוד הזה ולכמה זמן ישארו יחד ולאיזה חלקיקים חדשים יתפצלו ומתי.
לשתי המפלגות האלה אין "מושג ירוק" בנושאים ירוקים (אולי אי פה אי שם) ואין להם אג'נדה מפורשת בנושא. הם אולי מבינים בזבל (אנושי) אבל אני לא חושב כי הם מדברים ב"זבל ירוק".
מה יהיה עתידה של "קדימה" עוד אי אפשר לדעת. שם קיים מצב של דלת מסתובבת. אלה באים ואלה הולכים, אלה מצטרפים ואלה עוזבים. ואם נחליט כי, כמו שנהוג במקרים רבים, רמזים הם עובדות, עוד יקח זמן עד שנדע בוודאות מי הוא רמז ומי הוא עובדה. אם ננסה לייחס למפלגה זו את הירוק, נגיע למסקנה כי היא כולה ירוקה, חדשה, חסרת ניסיון וכו', לפי הקריטוריונים שבראשית הכתבה.
"מפלגת העבודה": מי יידע ויגיד לנו? רבים מגדירים אותה כ"מפלגת האבודה". יש מי שחושב שמספר חברי הכנסת מטעמה בבחירות הבאות, יהיה חד-סיפרתי. אול., אני מקווה שלא, ולו רק מהסיבה שהיא היא אם כל הירוק בארץ. וגם אם יהיה מי שלא יסכים איתי, אני אמשיך להאמין כי בלעדיה היתה הארץ גם כיום, ארץ צהובה.
לעומת כל אלה, קיים ענין מרתק במפלגת השמאל החדשה. אולי יש בה מתכונת "עוף החול"(הפניקס). עוד אי אפשר לדעת האם היא הולכת לטבוע בחול או לחזור ולהמריא.
אני הייתי מגדיר את המפלגה הזו "מפלגת האבסורד", כי עוד לא נוצרה במדינת ישראל מפלגה הכוללת כל כך הרבה מרכיבים הנוגדים את הבסיס לקיומה. כל כך הרבה מרכיבים הסותרים האחד את השני, עד שלא ברור מה החזיק את חבריה יחד, עד שבעבר הקרוב הסתבר כי במציאות לא היה שם דבק מחבר.
שניים משלושת מנהיגי מר"צ : חיים אורון ואבשלום וילן הם עודם חברי ההתיישבות העובדת, חברי קיבוצים. אם כי אחד מהם, אבשלום וילן, עסוק בשנים האחרונות יותר בפירוק ההתיישבות, ב"קניית" חקלאים שיעזבו את החקלאות ואת ההתיישבות. (ארשה לעצמי להיות חצוף ולומר כי טוב שאבא שלו, מלוחמי נגבה, אחד היישובים שעצרו את הצבא המצרי ב-48' ושבזכותם נקבע הגבול הדרומי של מדינת ישראל, לא רואה את בנו ב"גבורתו" העכשוית) אפילו השלישית, זהבה גלאון, יש לה , אולי לא במכוון, שם משפחה של קיבוץ. וברצוני להקדיש לה שיר ילדות:
"מעבר לגדר, בלול שבחצר
יושבת תרנגולת ומטילה ביצה
וקוד קודחת ומצווחת ומטפחת
כאילו נס קרה.
ולא הרחק משם
שט לו בתוך אגם
שיבוט ורגע קט
משוט עמד ואת קולה שמע
אני מטיל שעה אחת
מיליון ביצים ברגע קט
ואם עם כל ביצה
הייתי צורח כך,
אח, זו היתה צווחה!"
(לצערי, עקב חלוף השנים, אינני בטוח כי אני מדייק במילים ואינני זוכר מי כתב אותן, אך אני חושב כי רעיון מובן)
ראה זה "פלא", דווקא אלה הם המתנגדים החריפים ביותר להתיישבות בארץ. וזאת בלי שאתייחס כבר עכשיו למה הם קוראים ארץ ישראל.
מתוך נוסטאלגיה אני זוכר את הימים של ר"צ עם שולמית אלוני, ואני רואה איך מאז הולך השמאל הישראלי וגולש במדרון אל האבדון, יוסי אחד קיבל לידיו, או יותר נכון לומר לקח לעצמו תנועה של 12 חברי כנסת והעביר אותה, תוך שהוא מודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, ליוסי ב' עם 6, והוא הביא אותה ל-5 חברי כנסת. לאחר זמן הודיע כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים. אחריו מיהר לפרוש רן כהן, מי שלדעתי היה היחיד שנשא בזכות את התואר של סוציאליסט. כל זה לא הפריע לתנועה/מפלגה לקרוא לעצמה מר"צ. ובכאב אני אומר כי מימי לא ראיתי גוף כל כך תשוש שקורא לעצמו מר"צ.
אינני יודע אם לצחוק או לבכות, אך כרגע זו המפלגה הכי "ירוקה" שאני יכול להתאים לקריטוריונים שבראשית הכתבה. אולי, לא שאני יודע על כך, נכנסה בתנועה רוח של אופטימיות. לצערי, רוח שעוד לפני שפיזרה את האווירה של התפוררות טוטאלית, פיזרה את עצמה. משלושת "אנשי הרוח": עמוס עוז, א. ב. יהושע ודוד גרוסמן, רק עמוס עוז עלה על המדרגה הראשונה העולה אל הבמה הפוליטית, ואולי יש לצוטט לכבודו את דביר שירתו של המשורר הלאומי: "כולם נשא הרוח, כולם נשא האור, ואיוותר רק אני לבדי".
מילא אנשי רוח. שרידי המפלגה בראשותו של חיים אורון ניסו לאחרונה לקיים את הכלל הירוק החשוב ביותר: ה-מיחזור! מן הגורן ומן היקב. מי שפרש מהחיים הפוליטים. מי שהחיים הפוליטיים הפרישו אותו. הנוטשים והנידחים. את עוזי ברעם ואת צלי רשף ואת גלעד שר ועוד קש וגבבה וגם את אברהם בורג בתפקידו של ה-ח- -א. (כבר היה מי שאמר שמעט זבל בכל מקום, זה מטייב. והרבה זבל בערימה, זה מסריח.) מה לעשות? בלי המרכיבים השונים, לא יהיה פה זבל אורגני. בלי המרכיבים האלה אין סיכוי לטייב את הקרקע. אין סיכוי !
חיים אורון ! זכור את הכינוי שלך: ג'ומס! זכור את גן ה-שיקמים! זכור את "העיר ה-עברית הראשונה"
זכור את ה-ציונות היהודית (לא הפלשתינית). זכור את ה-סוציאליזם. (סוציאליזם-דמוקרטי הוא מילה ריקה מתוכן, או, כדברי יצחק רבין, "קישקוש").
לסיום, את תוצאות הבילבול הפוליטי הקיים נראה רק לאחר הבחירות. לכל הפוליטיקאים הקטנים, ובמיוחד לאחד הסממנים הבולטים לבילבול הזה, שהוא לא אחר מאשר עמי איילון, אני רוצה להקדיש שיר נחמה ירוק:
בערוגת הגינה, מסביב לחבית
עמדו לרקד כרוב עם כרובית.
זאת הסלק שמע והנה גם הוא בא
ואיתו עגבנית, והשמחה רבה...
רק הפול המסכן עמד לו בצד,
הוא נשען על מקלו, לא זע ולא נד,
"איך אוכל לשמוח, איך אוכל לרקוד,
ותרמילי כולם, כולם ריקים עוד!"
ח. נ. ביאליק
