אמא של יואב מספרת על ילד עם ליקויי-קשב: 

שלום. אני אמא של יואב. יואב בן שש עשרה וחצי, תלמיד תיכון. יואב מתבגר והופך גבוה ונאה אל מול עיני. אני מתקשה להאמין שהילד הרגיש והשובב הזה היה לנער שאפשר לסמוך עליו, שיודע היטב לכבד אחרים, שתמיד חושב על אפשרויות אחדות בטרם יחליט לאן פניו ומה ייעץ לחבריו.

יואב היה ילד אחר: מתוק אבל שובב מדי, חכם אבל פזיז, אהוב אבל מרגיז, ליצן, אבל כאוב...

יואב, כמו ילדי האחרים (אחותו אור ושני אחיו המופלאים: ירון וצוק), נולד בארץ, בבית החולים שבעמק, אל בוקר נפלא ומאושר בחיינו: בבית חיכו לנו, נרגשים, אור, ירון וצוק. אביהם רון היה לידי. שנינו ידענו שהבית מסודר, שהשמש שולחת אליו קרני-אושר ומציפה את הילדים הנהדרים שלנו באור יקרות. הם שם, ידעו שנחזור אליהם במהרה עם אח קטן, ערוך ומוכן לקבל את כל האהבה והחיבוקים והשמחות שמחכים לו אצלינו.

הבאנו את יואב הביתה, מכוסה בשמיכה רכה ונעימה למגע וערכנו לו היכרות ראשונה עם מיטתו: מיטת עץ יפהפיה שהכין לו בן-דודי שי, שאור שלנו ציירה וצבעה ציורים על המעקה והדפנות שלה ונאוה, אשתו של שי, סרגה שמיכה ועיטרה ברקמה את הסדינים המתוחים והציפות הקטנות.

הכנסנו את יואב למיטה היפה שהכנו לו, נרגשים ומצפים שיאהב אותה, שינוח בה, שהיא תהיה מבטחו ומנעמו. צרחה מצמררת פרצה מגרונו הקטן של יואב. בבהלה אספתי אותו אל זרועותי והנחתי את ראשו על כתפי, כשעיני משוטטות ומחפשות חפץ שאולי נשכח על הסדינים. לא מצאתי כזה ובינתיים יואב נרגע. כשנרדם בזרועותי, נסיתי שוב להניחו במיטתו והוא התעורר. שוב פרצו צרחות. נסיתי להרגיעו בעודו במיטה, כפי שנהגתי עם הילדים הגדולים בשעתם, אבל: מוצץ, בקבוק, מגע, נענוע וקולותינו ההומים אליו לא מיתנו את הצרחות: יואב צרח, ועתה גם נוספו לצרחותיו אי-שקט תנועתי והתקשתות: יואב נע וזע וקישת את גבו מול המזרון ולא היה זכר לתינוק השקט והשלו שנשאתי בזרועותי שעה קלה קודם לכן. החלטנו לתת לו זמן להתרגל ולהכיר לו את מיטתו בהדרגה. בין הנסיונות הללו יואב בילה בזרועותינו, ולמזלי קיבלנו מנשאים ומערסלים שיכלתי להעזר בהם.

מאוחר יותר, ובדיעבד, למדנו שיואב פשוט הראה לנו סימפטום (תסמין) של מערכת עצבים רגישה שכונתה לעתים "בלתי בשלה" והראה קושי להתמודד עם חידושים, שהתבטא בצורך בתקופת הסתגלות ממושכת ולימוד בכל נושא חדש. מי שהסב לכך את תשומת לבנו באיחור היה רופא נוירולוג שבדק את יואב כשהיה בכיתה ב'. ימים קשים של מצוקה ומפח נפש יכלו להיחסך לנו, אילו בדק ו הנוירולוג הזה את יואב בזמנו, כשהיה תינוק.

בימים הבאים למדנו שיואב הוא תינוק שלא יודע לישון. לבד מן הזמנים הממושכים שבהם היה נתון בזרועותינו (רון והילדים עזרו לי והחליפו אותי מדי-פעם) לא היה לו מרגוע. בלילות היינו יושבים, במשמרות, ליד מיטתו, כשיואב הקטן בזרועותי, בזרועות אביו או נישא בידי אחד מאחיו. היינו יוצאים לסיבובים בבית כשהוא בזרועותינו - וכשעייפנו נרדמנו בישיבה על הכורסא. "כורסת משמרת" קראנו לה, והיא הפכה לרהיט המרכזי והמכובד בבית.

התייעצנו עם כל מי שהסכים להקשיב לנו: הרופאים אמרו שזו הבטן ("גזים"), ורד המרפאה בעיסוק אמרה שזו רגישות-יתר, אמא שלי אמרה שיואב לא רגיל לעולם החדש והוא מוצף ומבוהל מן המקום שאליו הגיע. מהר מאוד למדנו לדעת שיואב פשוט זקוק לנו כל העת, כי הוא מה שלמדנו בשלב מאוחר יותר מאנשי המקצוע "תינוק עם פעלתנות-יתר, רגישות-יתר וקשיי-וויסות" והבנו שבמשך הזמן גם נלמד איך לעזור לו לבלות פרקי-זמן ממושכים יותר במיטתו ולהתפנות לגדילה ולימוד של הסביבה.

התכניות של יואב היו אחרות: הוא בכה ללא הרף אם לא היה צמוד לגופינו ונישא בזרועותינו, יום ולילה. שוב למדנו לאחר זמן שלשינה בינקות יש חשיבות רבה וכאשר תינוק מראה קשיים בהירדמות, כדאי לפנות לרופאים-נוירולוגים לילדים, ולהיעזר במרפאים ומדריכים מתחומים פארא-רפואיים וחינוכיים כדי למצוא פתרונות ולעזור באופן מעשי בפיתוח הרגלי שינה בריאים לתינוק ובהדרכה עקבית להורים. ישנם רופאים שזוהי מומחיותם ומטפלים מיוחדים האמונים על ההדרכה האישית להורים.

יואב למד להתהפך, לשבת, לזחול (הזחילה היתה מוזרה, כאילו הוא נישא על שלוש רגליים וכלל לא השתמש בברכיו). כשנעמד, היה בוכה ולא ידע כיצד לחזור לישיבה. יואב ידע לשבת אבל לא נהג לשבת במנוחה. ידיו הקטנות רחשו והתנועעו ונגעו בכל חפץ, והוא גרר את עצמו בזחילה המוזרה לעבר חפצים שעניינו אותו ומשך אליו כל דבר שגילו עיניו. אחר-כך יואב למד לרוץ. הוא לא הלך אף פעם, אלא רץ, מן ההתחלה, כאחוז תזזית, מפינה לפינה בבית, כשהוא נחבט, נופל, קם וממשיך במרוצה שלו. אי אפשר היה לעזוב אותו לרגע והוא דרש השגחה, זהירות וסילוק חפצים תדיר מסביבותיו. אם לא סולקו מדרכו המכשולים היה מועד, לעתים קרובות נחבל ובמקרים רבים הורס את החפצים ומבהיל אותנו. איש לא הסביר לנו את התופעה הזו בזמנה. היום, קשה להאמין שהילד הזה הוא יואב שלנו שגדל, התמתן ולמד ושעליו אני מסתכלת היום באהבה ובגאווה. מן הינקות אל הילדות יואב דילג, פסח, קפץ והתרוצץ. בגנים הוא היה מאושר, כל-עוד לא נדרש לשבת ב"ריכוז" ולהקשיב לגננות, שאהבו אותו מאוד: הוא השתולל בחצר, העיף כדורים ומחבטים, התגושש עם ילדים ותמיד היה עליז. למזלנו, היו לו גננות סבלניות, אוהבות ובעלות חוש הומור שהבינו שיואב שלנו הוא פשוט ילד-חוץ, ילד טבע ונוף ולא "חנון" של גן ילדים.

לקראת סיום גן-חובה, שאלנו את הגננת אם יואב יוכל להשתלב בכיתה של ילדים בבית ספר. שם, הסברנו את שאלתנו, לא יהיו לו "שעות חצר" כמו בגן. הוא יצטרך לשבת שעות ארוכות, להקשיב, להשתתף בשעור, להעתיק משפטים מן הלוח, לזכור רצף של פעולות וללמוד משמעת מסוג אחר ונהלי למידה בקבוצה. הגננת הציעה שנפנה לאבחון כדי לקבל תשובות לכל השאלות שהעלינו. קבלנו את הצעתה ופנינו.

הפסיכולוגית שבדקה את יואב התפעלה מכישורי החשיבה שלו, הדגישה את טוב ליבו ומזגו השובבני והרגיעה אותנו: "הכל יהיה בסדר, אמרה, הוא מספיק חכם כדי ללמוד מהר ולהתאים את עצמו למסגרת החדשה". לא ידענו אז שאבחון פסיכולוגי אינו משקף את התיפקוד של ילדים בעלי בעיות התפתחות. גם כאן למדנו בדיעבד, כי אילו פנינו אז למאבחנת מומחית ללקויי-למידה, ניתן היה לקבל אבחנה מפורטת של הקשיים ולא אבחנה המסתמכת על הערכת התיפקוד השכלי והרגשי. כך, יואב נכנס לכיתה א', כשאנחנו גאים ביכלתו השכלית, בטוב-ליבו ובחוש ההומור שלו ואיננו מודעים לקשיים הייחודיים שציפו לנו.

לכיתה א' הגענו ביום המיועד נרגשים, יואב ואני. הסתדרנו בשורה של זוגות עם הורים וילדים אחרים, והמתנו לדבריה של המורה סיגל. היא הסבירה שבכיתה ממתין לכל ילד פתק עם שמו על המושב שלו, ליד השולחנות שהכינה. סיגל התחשבה בהיכרות המוקדמת של כל ילד עם חברים מן הגן ומן השכונה והצמידה מראש פתקים עם שמות חברים למושבים סמוכים. יואב מצא את הפתק שלו ואת שמר, חברו מן הגן, לידו.

הילדים ישבו במקומות המוכנים, המורה סיגל ניצבה ליד הלוח וההורים עמדו מסביב לחדר-הכיתה, נשענים על הקירות. כולם היו נרגשים מאוד. סיגל הסבירה שהיום הוא היום הראשון בבית הספר לכל הילדים בכיתה, וכתבה על הלוח את המילים המוכרות: "שלום כיתה א". היא חילקה לילדים מחברות בכריכות צבעוניות והורתה להם לפתוח את המחברת ולהעתיק את המשפט לדף הראשון. התבוננתי ביואב, ראיתי אותו אוחז בעפרון ומתחיל בעבודה. הייתי גאה מאוד להיווכח שהוא קשוב, מבין ומבצע את המוטל עליו. ידעתי שזהו הרגע בו אני יכולה להעביר אותו לידיה הבטוחות של המורה סיגל. בדיוק אז הציעה סיגל שההורים יעזבו את הכיתה ויחזרו לאסוף את הילדים בשעת הצהריים.

אני לא יודעת מה הנחה אותי כשהגעתי לבית הספר מעט מוקדם, כולי ציפייה לשמוע מיואב על היום החגיגי בחייו. עיני נפערו בתדהמה למראה יואב שלי, יושב ליד השומר, סמוך לגדר בחצר בית הספר ומשחק בשקית ניילון. הוא מילא אותה חול ורוקן אותה, וחזר על-כך שוב ושוב. הרושם היה שהוא מבלה כך כבר שעה ארוכה. ניגשתי אליו בזהירות. ידעתי שיואב לא אוהב שמפתיעים אותו. נגעתי קלות בכתפו הרכה ונשקתי לו. יואב החל לבכות, והודיע לי שהוא רוצה לחזור לגן ולא יילך עוד לבית הספר. אספתי אותו אלי בחיבוק והצעתי שנלך לדבר עם המורה סיגל. יואב נרתע בבהלה, ואמר: "היא לא מורה, היא מכשפה. היא אמרה לי שבכיתה הזאת כולם צריכים לשבת בשקט ולהקשיב. היא אמרה להעתיק מן הלוח והעפרון שלי נשבר. קמתי כדי לחפש מחדד והיא אמרה שאסור לקום ושאני מפריע לכולם. היא נתנה לי את העפרון שלה ואני אמרתי לה שהעפרון שלה לא טוב. היא אמרה שאין עפרון לא טוב ושהיא תעזור לי אבל אני לא רוצה עזרה של מכשפה. אמרתי לה את זה והיא כעסה ואמרה שאני מתנהג כמו ילד בגן. הגן באמת יותר טוב מהכיתה שלה". "אנחנו נלך הביתה ונחשוב יחד מה לעשות", אמרתי ליואב, "אבל אנחנו צריכים להודיע לסיגל. אסור לעזוב את בית הספר בלי להגיד לה". "היא לא קובעת", צעק יואב. "היא לא אמא שלי!" "את לא יודעת להיות אמא, את רק רוצה להיות חברה של סיגל!" בשלב זה הבנתי שיואב לא ישתף אתי פעולה, ועלי לעשות משהו כדי לרכך את האווירה ולגרום לו לסגת מן העמדה הסרבנית. "אנחנו נטלפן לאורית הגננת ונשאל אותה מה דעתה", אמרתי. הבנתי שהחזרה לגן היא הנושא החשוב ברגע זה. "אני אודיע לסיגל מה החלטנו, ואתה לא צריך לדבר אתה היום". ביקשתי מן השומר להשגיח על יואב וצעדתי לעבר חדר הכיתה. בדיוק אז נשמע הצלצול, ואני מיהרתי לפגוש את המורה סיגל. היא נפרדה מן הילדים, וכשראתה אותי, פנתה אלי ואמרה: "ראית את יואב? ביקשתי מן השומר להשגיח עליו, הוא יצא מן הכיתה במרוצה ולא יכולתי לעזוב את הילדים ולהיות עמו. אני מציעה שתחשבו על בדיקת קשב וריכוז, נראה לי שריטלין יכול לעזור לו". המילים נעתקו מפי. המורה הזו, שעוד לא מכירה את הילד שלי מציעה לי תרופה של ילדים מופרעים? עזבתי את המקום ברוגז, כשבראשי מהדהדים דבריה ובלבי המיה ליואב, שכך החל את יומו הראשון במערכת החינוך שלנו וסער לקראת הבאות: עכשיו עלי לשוחח עם רון, בעלי, אביו האוהב של יואב, ולשמור שלא ייצא למאבק במורה. העדפתי להתמודד עם הדברים בעצמי, לפני שאני חולקת עמו את הדברים. הזמן שהיה לי היה קצר מנשוא: הדברים חייבים לבוא על מקומם עד מחר בבוקר, ויואב צריך ללכת לבית הספר. אולי אעביר אותו לכיתה אחרת? אולי נעבור דירה והוא יעבור לבית ספר אחר? אולי באמת כדאי להחזיר אותו לגן, הרי יש ילדים כאלה, שאינם בשלים לבית הספר? זה לא נשמע כמו אסון: אפשר לחזור אל הגן ודי. עוד שנה של שקט, ויואב יגיע לבית הספר בוגר ובשל וליום הזה בחייו לא יהיה זכר.

הלכנו הביתה, יואב ואני, כשאני מנסה לחשוב איך אוכל לרומם את מצב הרוח שלו, להעביר לו את המשך היום הראשון הזה שהתחיל בחגיגיות וממשיך בחבטות וסערות. בדרך פגשנו את גיל, חברו של יואב מהגן, עם אמו שרונה, מנפנפים לנו בהתרגשות, מציעים לחגוג יחד את יומם הראשון של הילדים בבית הספר. להפתעתי, ולשמחתי הרבה, יואב הסכים ללכת אתם לארוחת צהריים של המבורגר וצ'יפס. זה איפשר לי לקחת פסק-זמן ולשקול את המהלכים הבאים. ידעתי שאני מוכרחה לפעול, ומיד.

רגלי נשאו אותי אל משרדו של רון, אבא של יואב ובן-זוגי. הצעתי לו להיוועץ בשלושה אנשים שכיבדנו מאוד את דעתם: רופאת הילדים שלנו, ד"ר חבר, הגננת שירה וחבר וותיק שלנו, הפסיכולוג יונתן. רון הסכים להצעתי ויחד טילפנו אל שלושתם: ד"ר חבר אמרה שייתכן ובאמת כדאי לפנות לבדיקת קשב ולברר אפשרות של טיפול תרופתי שיקל על יואב וימתן את תגובותיו בכיתה הלומדת; שירה הגננת אמרה שלחזור לגן זה לא בא בחשבון וצריך לעזור ליואב ולדבר עם המורה. יונתן הפסיכולוג אמר שכדאי להיוועץ במאבחן מומחה ללקויי-למידה. "אבל אין ליואב ליקויי-למידה, הוא אפילו לא התחיל ללמוד, זה היה היום הראשון שלו בבית הספר!" כך הזכרתי לו, והוא הסביר: ליקויי למידה אינם ייחודיים ללמידה אקדמית וגילוי מוקדם שלהם מאפשר בדרך כלל התמודדות ראוייה עם מערכת חדשה כשיש קשיים שונים. סביר להניח כי יואב חווה קשיים שמקורם לא ברור וייתכן גם כי מקור הקשיים הם ליקויי-קשב, כפי שחשבה המורה סיגל. אלא שברוב המקרים, ליקויי קשב נלווים לליקויי-למידה אחרים וכדאי לבדוק את הדברים כדי לבסס הבדלים בין ליקויי קשב וליקויי-למידה אחרים, לפני שחושבים על בדיקות וטיפולים תרופתיים". ומה לעשות בינתיים? מה יהיה מחר? שאלנו את יונתן, והוא אמר שחשוב להרגיע את הרוחות: לדבר עם המורה, להבטיח לה וליואב שאנחנו מטפלים בנושא ולבקש שבינתיים תגלה אורך-רוח ותסכים לפגוש אותנו יחד עם יואב, לשיחת הבהרה וחידוש ציפיות וכוחות.

טילפנתי לסיגל. היא היתה נפלאה. בדבריה לא היה זכר לכעס או להצעה החפוזה שלה מן הבוקר. היא הציעה שנגיע שנינו, רון ואני יחד עם יואב לבית הספר מחר, מוקדם, לשיחה בחדר היועצת. היא הבטיחה לנו שהשיחה הזו תתנהל על מי מנוחות, לא תאשים ולא תעורר כעסים ומטרתה אחת: היא תנסה את מיטב יכלתה בשכנוע והבטחת עזרה ותמיכה ליואב מחר ובימים הבאים בכיתה. סיגל הדגישה שיואב הוא לא היחידי שהיום הראשון שלו בבית הספר לא היה מוצלח, והביעה צער על הארוע ועל האכזבה שנגרמו לו ולנו. היא אפילו ביקשה לשוחח עם יואב בטלפון ולהזמין אותו בעצמה לפגישה שיזמה. יואב הסכים רק לשמוע את קולה במגבר הטלפוני והנהן בראשו, כאשר סיגל הזמינה אותנו לפגישה. בעיניו עמדו דמעות ולבי נכמר.

למחרת, סיגל והיועצת קיבלו את פנינו בחיוך רחב. יואב נענה להזמנתן להיכנס לחדר היועצת, כשהוא אוחז חזק בידי וביד אביו. הוא חש בטוח והיה מוכן וקשוב. יואב תמיד ידע שאנחנו הוריו ולא ניתן לאיש לפגוע בו. זה היה הרגע שבו ראינו שהצלחנו במשימתנו העיקרית כהורים: הוא הסכים לחזור אל המקום והרגע בו חש נכשל ולברר את הדברים כשאנחנו תומכים בו.

המורה סיגל הסבירה ליואב, בקולה הרך והנעים, כי בכיתה יש ילדים רבים שצריכים עזרה לעתים קרובות, ולכן יש כללים שונים מן הכללים של הגן: כשרוצים דבר-מה, צריך לבקש את עזרת המורה: מצביעים, מקבלים מן המורה רשות דיבור ואומרים לה, כשכל הילדים האחרים בכיתה מקשיבים, מה שרוצים לומר. כך ניתן לעזור לכל מי שצריך וכך ניתן לדעת שהמורה עסוקה ולא יכולה להשיב באותו רגע לכל השאלות של כל הילדים. כך גם תלמידי כיתה א' לומדים להמתין לתורם ובאותו זמן להתאפק ולא להפריע לאחרים. יש מקומות רבים שאי-אפשר לקום בכל רגע שרוצים וצריך להתאפק: באוטובוס בעת נסיעה, בהצגה ואפילו באמצע ארוחה בבית. ביום הראשון ללימודים לא מספיקים ללמוד את כל הדברים האלה, ולכן קרה מה שקרה: יואב קם לחפש מחדד, המורה העירה לו, הוא חש צודק ונפגע והפתרון שהמורה הציעה לא התאים לו באותו רגע. סיגל הסבירה שהיא לא הכירה את יואב ולא ידעה שהוא רגיש להערות ואוהב להיות תמיד מוצלח וצודק ומקובל ואהוב. חשבתי לעצמי, שאולי אם הגננת היתה מקדישה זמן ללימוד נהלי בית הספר, אפשר היה למנוע את התקרית המביכה, ומיד הבנתי שאולי רק יואב, מכל הילדים בגן, לא למד את הדברים משום שקיבל אישור מיוחד ל"שעות חצר" בזמן שהאחרים למדו את הכללים הללו. היום אני יודעת היטב כי ילדים שובבים שהגננת אוהבת אותם, שמקבלים תפקידים נכבדים של "עוזר לגננת" ו"שעות-חצר" הם לא בדיוק אלה שקיבלו הכנה ראויה לבית הספר... ידעתי שנכון אני עושה כשאני מתחילה בברור כדי לקבל סיוע מתאים, או לפחות הדרכה לקראת צעדי הבאים.

למחרת, ליוויתי את יואב לבית הספר. נכנסתי אתו לכיתה, עזרתי לו למצוא את מקומו ולארגן את חפציו. סיגל היתה שם וקידמה את פני הילדים וההורים במאור פנים. היתה לי הרגשה מצויינת, שיש לנו מורה נהדרת שלא נרתעת מברורים, שלא חוששת להודות בטעות ויודעת להתייחס לתקלות. זוהי דמות חינוכית שנוסכת בי בטחון ותקווה, סיכמתי לעצמי בסיפוק.

בשיחה הטלפונית עם עינת, מאבחנת לקויי-למידה, היא הציעה מפגש הורים. במפגש, הסבירה, היא שומעת מן ההורים את השאלות שיש להם ואת קורות החיים של הילד, מתייחסת לגורמים ולארועים בחייו ומסבירה את משמעותם, מנחה ומייעצת לגבי הדרך וההתייחסות. כאשר יש צורך באבחון - היא ממליצה להמשיך בתהליך ןלפגוש את הילד. כאשר מסתמן צורך אחר - היא מפנה לגורמים המתאימים. השיחה הזו היא הבסיס להתייחסות, לברורים הנדרשים, לעריכת סדר עדיפויות ולהדרכה ראשונית. ההורים שוקלים את הדברים ובוחרים בדרך, על-פי שיקוליהם.

במפגש אצל עינת למדנו דברים רבים: כשסיפרנו שיואב היה תינוק לא-שקט (בלשון המעטה), שהיו לו בעיות שינה ורגישות-יתר, שהוא למד כל דבר בעיתו אך כנראה ביצע את הדברים באופן מהיר ולא תמיד עינת ציינה כי ייתכן והשובבות שלו בגן היתה תסמין של פעתלנות-יתר. אז נזכרתי בהתרוצצויות שלו מאז ואפילו לפני-כן, כאשר למד לרוץ ולא להלך בנחת. ענת הציעה לנו אבחון ליואב ואנחנו שמחנו מאוד להמשיך בקשר אתה.

עינת פגשה את יואב פעמים אחדות, ערכה לו אבחון ובמפגש המסכם אתנו הסבירה לנו את קשייו, את הרקע להיווצרותם של הקשיים והמליצה על התייחסות וטיפול בהמשך. עינת מצאה שליואב יש ליקויים גרפומוטוריים שמתבטאים בקשיי-כתיבה, ליקויי שפה שמתבטאים בקשיים להבין ולהתייחס להוראות מורכבות וליקויי קשב ורגישות-יתר שמתבטאים באי-שקט ורגישות רבה למגע. זה נשמע לי מתאים לתיאור של יואב. "ראיתי את הילד" בדבריה של עינת והצטערתי מאוד שראייתי לא היתה מחודדת ולא ידענו על-כך לפני בית הספר. עינת הדריכה אותנו והציעה שיואב יתחיל ללמוד עם מורה מיוחדת שתלמד אותו לקרוא לפני הכיתה ותעזור לו להתמודד עם קשיי הכתיבה שלו. כך, יוכל להתקדם לפני הכיתה ולהשתלב היטב במהלך השעורים. היא גם הציעה שיקבל עזרה ממרפאה בעיסוק שתוכל ללמד אותו להתמודד עם רגישות-היתר שלו ועם קשיי הכתיבה. עינת חשבה שנושא הטיפול התרופתי צריך להיות בטיפול רופא שהוא נוירולוג ילדים, והציעה לבדוק זאת בשלב מאוחר יותר, אחרי שיואב יתחיל לקבל עזרה נקודתית. היא הציעה שעתה נתחיל לעבוד על-פי התכנית שבנתה לנו ואם יתעורר צורך בהמשך - נפנה להיוועצות עם נוירולוג ילדים ונראה אם ליואב יש צורך ותועלת בטיפול תרופתי. זה נראה לנו מתאים וכמעט שמחנו על הארוע המביך ביום הראשון של יואב בבית הספר שהביא אותנו לעינת...

מצאנו ליואב מורה שלימדה אותו לקרוא, בשיטה מיוחדת ובהתחשבות בממצאי האבחון שעינת ערכה לו. קידמנו אותו בעצמנו, הקפדנו לעזור לו בהכנת שעורי-הבית ובסידור הילקוט מדי-ערב וגם קיימנו קשר קבוע עם המורה: טילפנו אליה מדי-שבוע, ובשיחה קצרה ביקשנו להתעדכן. יואב השתלב בכיתה, המורה סיגל למדה לאהוב אותו וגם לראות את מה שחשדה בו כבר ביום הראשון: יואב היה תזזיתי, התקשה לשבת בשקט במהלך השעורים, התקשה להתאפק כשהיתה לו תשובה לשאלה שהופנתה לכל הכיתה (הוא נהג להצביע ולצעוק את התשובה לחלל הכיתה מבלי להמתין לרשות הדיבור). סיגל היתה סבלנית מאוד ולא האיצה בנו. בכיתה ב', הפנתה את תשומת לבנו לעובדה שיואב זקוק לעזרה במיתון הגרויים סביבו והזכירה שוב את אפשרות בדיקת נושא הקשב, ואנחנו ידענו שהגיע הזמן להיוועץ בנוירולוג.

המפגש אצל הנוירולוג היה קצר: הוא עיין בדוח האבחון של עינת, בשאלון שמילאה המורה סיגל והמליץ להתחיל בטיפול תרופתי לשיפור הקשב. נסינו בתחילה תרופה אחת, לא נראה לנו שזה התאים ליואב, התקשרנו שוב ושאלנו את הנוירולוג על-כך והוא החליף את התרופה באחרת. אחרי שני נסיונות לא מוצלחים - מצאנו את התרופה המתאימה ומאז יואב יודע שהוא נזקק לה בימי לימודים, ובשנים שאחר-כך גם כאשר התכונן לבחינות.

מצאנו את הדרך, אבל לא הכל הלך למישרין. בכיתה ג' יואב התקשה מאוד להתרגל למורה החדשה, שהיתה קפדנית ודרשה ממנו להשלים את ההעתקה מן הלוח בהפסקות. התגייסנו, הסברנו, נסינו והמורה בשלה. יואב קיבל מאתנו עזרה אבל בבית הספר היו לו קשיים. שנה אחר-כך לא הצליח להשתלב באף חוג והיה מתחיל ומפסיק וחוזר ומבקש חוגים שונים עד שלמדנו שעלינו לערוך היכרות מוקדמת עם המדריך, להסביר לו את הקשיים של יואב, לבקש שיכין את יואב לחוג במפגשים פרטניים אחדים וכך לסלול לו את הדרך להיכרות מעמיקה יותר ולשילוב מוצלח.

בשנים שאחר-כך הקפדנו לפגוש את המורים מראש, לנהל מעקב ושיחות-עדכון עם המנהלת והיועצת ולעזור ליואב בהכנת שעורי-הבית ובשילוב בחוגים. חלק מן הדברים הללו אנחנו עושים גם היום, כשאנחנו חולקים את האחריות למקצועות לימוד שונים עם מורה שמכין אותו במתמטיקה ומורה אחרת שמקדמת אותו לפני הכיתה באנגלית. יש בחינות שאנחנו מתלוצצים ואומרים שאנחנו יכולים לגשת אליהן במקום יואב, אחרי שלעסנו את החומר, ערכנו לו ראשי-פרקים ועזרנו לו לחזור על עיקרי-הדברים. רון התבדח פעם ואמר שאנחנו ואחיו הגדולים של יואב בתחרות מתמדת בינינו, והמוטיבאציה שלנו לעזור ליואב נובעת מן הצורך שלנו להתחרות זה בזו ולראות מי יביא אותו לציון טוב יותר... יואב, מצידו, יודע שלגדול עם ליקויי-למידה זה סיפור אחר: האחריות שלו היא לדעת לבקש עזרה, לא לשכוח לדאוג שהעזרה הזו תתאפשר בזמן ולזכור שכל תכנון כזה דורש היערכות ותיאום עם מי שיסייע לו. אני שומעת מאמהות על הקושי להזכיר, לעורר מוטיבאציה, לממש יכולת שיש לנערים בגילו של יואב ויודעת שאנחנו פועלים כל השנים כצוות שלמד את העבודה היטב והיום גם נהנה מן הפירות. אני גם יודעת שלפנינו דרך והפתעות, אבל עם כל זאת למדנו לאהוב את עבודת הצוות שלנו ולהתגייס למטרה המשותפת ולקדם את יואב כך שליקויי הלמידה שלו לא יפריעו לו לממש את היכולת, את הרצון ואת התקוות. אנחנו יודעים כי לקראת בחינות הבגרות נצטרך להיערך ולעדכן את ממצאי האבחון כדי שיואב יקבל את ההתייחסות הדרושה והבחינות המותאמות, ועל הצבא אני פוחדת לחשוב. אנחנו ניערך ונעשה את הדרוש ותמיד נתמוך ביואב ונעזור לו בשיקול הדעת, בבחירה ובהחלטות. ככל שאנחנו יודעים ומכירים את הנושא - עדיין יש לנו הפתעות. אבל, הפתענו הגדולה והנפלאה היא יואב: נער שרוכש בגרות, מעורר כבוד ויודע להיעזר.