אור כחול 

כותרות העיתונים אדומות והמראות קשים מנשוא. תמונות הגופות מטושטשות על מנת להסתיר את מראות הזוועה. משפחות נכחדות ומה שנותר הם: תמות, שכול ונכות. התמונות בכלי התקשורת קורעות לב - והלב מסרב להאמין.
כולנו מזועזעים ומצקצקים בלשון.
ובתקשורת, הררי מילים, תילי האשמות ומגוון הצעות לסדר היום.
מחקרים, דיונים, ימי עיון, סמינריונים, תכניות פופוליטיקה, פגוש את העיתונות, מלחמות על תקציבים. ניקח מפה ונקצץ משם והויכוח האין סופי מי בעצם אשם? הגורם האנושי או אולי תשתיות קלוקלות והשאלה הנשאלת למי לתת את הכסף, למע"ץ, ל"רשות לבטיחות בדרכים" או למשטרת התנועה?
והריטואל חוזר, עוברים מספר ימים, קצת שקט, הרוג פה, שני פצועים קשה שם, לא משהו חמור באמת, זה כבר לא משפחה שלמה שנכחדת או שלושה הרוגים במכונית אחת, זהו עוד יום רגיל וידוע מראש. חוזרים לשגרה. כותרות העיתונים משנות צבען - שער הדולר, ריבית עולה, ריבית יורדת, בורסה, אולמרט, קולים, פוטים, קופות גמל - הגיע תורם של הפרשנים הכלכליים והפוליטיים והנה, חזרנו לשגרה.
בין כל שורות הבלה בלה בלה תפסו את עיני שני מאמרים אשר קרובים ביותר לתפישתי, הם הגיוניים, הם הכי קרובים לאמת, הם הכי קרובים למציאות.
האחד הוא מאמרו של רמי טל אשר שולל ובצדק, בזבוז משאבים כספים עצומים על חינוך הגורם האנושי והשני, מאמרו של עו"ד דב וייסגלס אשר מביע את כמיהתו ושואל מתי יבליחו האורות הכחולים.
טבע האדם מיום בריאתו הוא לנוע קדימה בכל פעולותיו היומיומיות, הוא שואף קדימה, הוא לא עוצר, הוא לא הולך אחורנית, זהו טבעה של החיה האנושית, להגיע מהר, לא לבזבז זמן.
תכונות אלו באות לידי ביטוי גם בנהיגה בכביש ודוגמאות יש למכביר: הזינוקים המוקדמים עוד בטרם התחלף הרמזור לירוק, אי עצירה באור אדום, אי עצירה מוחלטת במעברי חציה להולכי רגל החוצים את הכביש, התפתלות בין הולכי הרגל, אי עצירה בתמרור עצור ותקצר היריעה מלהכיל את כל הדוגמאות אשר כל אחד, כמעט, יכול לזקוף לעצמו בדרך נהיגתו.
על מנת לבצע פעולות כמו האטת מהירות או עצירה מוחלטת אנו צריכים להפעיל כוחות נפשיים עצומים וזאת בגין ביצוע פעולה כל כך הפוכה לטבע האנושי.
מאות תאונות היו נמנעות אילו היינו מתגברים על הדחף של לשעוט קדימה, אילו רק היינו מורידים את הרגל מהגז.
הנהג הישראלי חייב לעבור מהפך מנטאלי עצום, מהפך אשר לא יגיע בשנה או שנתיים, זהו שינוי דפוס התנהגות אשר יתחולל אולי בעוד שנות דור. שינוי מנטאלי זה איננו מתבטא רק באופי נהיגתו של הנהג הישראלי אלא בכל פעולותיו היומיומיות אותן אנו פוגשים בכל מהלך חיינו: חוסר כבוד, חוסר התחשבות בזולת, חוסר אחריות, חוסר פרגון, חוסר סבלנות, קומבינות למיניהן ותקצר היריעה מלהכיל.
קשה לי להאמין שתקציבי המיליונים יתקנו את המצב וגם לא קורסים למיניהם.
עובדה, כל אלה לא הועילו והמצב נשאר כמו שהוא.
השאלה הבאה היא האם ימצא פתרון ולו גם חלקי?
ומה בינתיים עושים? האם נרים ידיים? האם נוותר או נכנע למולן אשר תובע מאיתנו קורבנות כה רבים? משפחות הרוסות, מראות כה קודרים, האם קצרה ידינו מלהושיע? התשובה היא לא. כי יש עדיין מה לעשות, והרבה.
המערכת כולה מחולקת לארבעה נושאים עיקריים: חינוך, הרתעה, אכיפה וענישה.
1) חינוך - חינוך כפי שהדגשתי לא יתרום הרבה למניעת תאונות דרכים, הנהג הישראלי חייב לעבור
שינוי מנטאלי אשר יש לו השלכות על דפוסי התנהגות בעשרות פעולות יומיומיות.
בינתיים הוא יושב בקורסים - אשר אין לזלזל בהם - אך את הקורסים הללו כפו עליו. הוא ישב שם
ויקרא עיתונים, ידבר בלחש בטלפון, יכין ניירת משרדית ואחר כך, שמח וטוב לב, יקבל תעודת גמר
ויחלוף ביעף בכבישים, יביט מדי פעם בשילוט אנמי כגון: "חגורת בטיחות חובה" או "זהירות - ילדים
בכביש" ויצקצק שוב בלשונו כשיראה תשדיר שרות בטלביזיה המראה ילד קטן נדרס.
2) הרתעה - הרתעה הוא הנושא הרציני והחשוב ביותר, הרתעה הינה והיא הגורם המשפיע ביותר על
הנהג הישראלי.
כאשר הוא רואה אור כחול מהבהב, הוא הופך כבמטה קסם לנהג מושלם. הוא מיד מאט את המהירות,
מוריד את הרגל מהגז, עינו פתאום פוגשת את מד המהירות, אצבעותיו בודקות האם חגורת הבטיחות
מהודקת והוא כמובן נוסע בהפגנתיות רק בצד ימין, הוא נותן לכולם לעקוף אותו, הוא שומר מרחק,
הוא לא עונה לפלאפון, לא מתקרב לפס לבן או לשולי הכביש. הוא כל כך אדיב ומחייך ואפילו מחזיק
את ההגה בשני הידיים (הולכי רגל היזהרו!!! הנהג עלול לצאת מרכבו ולפלס לכם דרך לעבוד במעבר
החצייה). אך פתאום כשנעלם האור הכחול מטווח ראייתו הוא הופך את עורו וחוזר לפעמים להיות חיית
טרף בכביש. כן כן, הוא חוזר לסורו.
לנוכח האמור אני מסכים בפירוש לדעתו של עו"ד דב ויסגלס בכמיהתו לאורות הכחולים.
גם במשטרת ישראל הבינו את יתרון האור הכחול בניידת המשטרתית ואפילו ניסו לבנות את ה"כאילו" ניידת ו"כאילו" שוטר מקרטון, אך מהר מאוד למד מר ישראלי לזהות את הקרטון המצויר וחלף על פניו עם חיוך ונפנוף לשלום.
האור הכחול הוא הפתרון הטוב ביותר לריסון הנהג ולו הנהג העבריין ביותר. יתכן ונהג המשאית שנסע בכביש ירושלים וחיסל משפחה שלמה היה מאט את מהירותו (מוריד את הרגל מהגז) בקטע הקריטי של התאונה שכבר לא יכול היה לעצור, לו רק היה בסביבתו אור כחול מהבהב.
יתכן ומאות תאונות היו נמנעות אם היינו מורידים את הרגל מהגז כשהיינו רואים אור כחול ואני מעז לומר ואני בטוח, לא היינו חוצים צמתים באור צהוב אדום, לא היינו חוצים מסילת רכבת, היינו עוצרים בעצור, שומרים מרחק ונותנים זכות קדימה.
זאת ועוד, אלפי נהגים אשר רישיונם נשלל מהם ממשיכים לנהוג בכביש ללא פחד ומבצעים עדיין עבירות תנועה, תנו להם אור כחול ונראה מי יעקוף בפס לבן, מי יעבור את מהירות הנסיעה, מי ירד לשוליים לעקוף שיירות ומי יפנה מנתיב אסור.
כי זה מה שהנהג הישראלי מבין, הוא "מפחד", הם "מפחדים" מאור כחול מהבהב.
אלא מאי, מהיכן התקציבים וכוח האדם, מהיכן המשאבים והתקנים? גם לזה יש פתרון ולדעתי יש לבצע אותו כמה שיותר מהר:
1) לחייב את כל כלי הרכב של משטרת ישראל, כולל רכב מנהלה, רכב יס"מ, רכב שב"ס וכל כלי הרכב
של הקצונה להתקין אור כחול מהבהב ולחייב זאת על כל נסיעה בכל דרך שהיא, גם בתפקיד וגם שלא
בתפקיד.
2) לחייב את כל כלי הרכב הצמודים של קציני צה"ל וכל מי שמקבל רכב מצה"ל להתקין ולנסוע עם אור
כחול בכל דרך שהיא.
3) לחייב את כל כלי הרכב של העריות, של מוסדות אזוריים ומקומיים, חברות ממשלתיות וכל רכב
הנמצא בבעלות ממשלתית - כנ"ל.
ולכל אלו שמדמיינים לעצמם את כביש מספר 1 מוצף בשיירות של מכוניות הנוסעות כאשר אור כחול מהבהב מותקן עליהם, אותם אלה המעלים חיוך על שפתותיהם, להם אומר - לו ינצלו חייו של נהג אחד, אחד באותה שנה, הרי זה יהיה כדאי, ואם חסכנו תיקון של מאות כלי רכב ממשלתיים לאחר תאונות דרכים - הרי זה כדאי.
ישנו גם אפקט חיובי לשיטה זו, יש את אפקט החניך התורן, התלמיד המפריע, העבריין. אותו הנהג שבמכוניתו יותקן האור הכחול המהבהב - יחשוב פעמיים אם לעבוד פס לבן או לעבוד באור אדום, הוא ירגיש קצת שהוא משמש דוגמא, ולנהגים אשר יחשבו שאין מה לדאוג מאור כחול מהבהב שיזהרו, הם לא יוכלו להבחין ברגע הראשון ובפרט בשעות החשיכה מי זה מי וגם כדי לבדוק, הם יצטרכו להרים את הרגל מהגז.
הבה ולא נדחה הצעות אלה על הסף, כדאי לנסותן, הרי לא ניסינו אותן אף פעם.