חובת השימוע טרום פיטורין לאחר חזרה לעבודה 

בית הדין לעבודה קבע בפסק דין עקרוני כי קיים איסור לפטר עובדת אחרי חופשת לידה מבלי מתן שימוע הוגן

בסיל אסתר נ' אמינות מוקד ארצי (1978) בע"מ

חוק עבודת נשים התש"ד - 1954 (להלן:"חוק עבודת נשים"), וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק שוויון הזדמנויות") הגבילו את פיטוריה של אשה בתקופת הריונה ותקופה מסויימת לאחר סיום ההריון (כיום לאחר התיקון עומד פרק הזמן על שישים יום). (בתקופת כתיבת פסק הדין טרם נכנס התיקון לתוקף ועל כן עמדה התקופה האסורה על 45 יום)

השאלה שעמדה לדיון בתביעה בפני כב' השופט ד"ר יצחק לובוצקי, היתה האם בסיום התקופה האסורה, רשאי מעביד לפטר את האשה ללא שום מיגבלות.

במקרה האמור מדובר היה בתובעת עבדה אצל הנתבעת כפקידת "שרות לקוחות" במשכורת חודשית של 5,500 ש"ח במשך קרוב לשבע (7) שנים, עד שפוטרה ביום 17.8.03. פיטוריה היו לאחר שסיימה את חופשת הלידה הפיטורים בוצעו מיד לאחר שחלפו 45 ימים מיום שחזרה היולדת לעבודתה.
העובדת תבעה את המעביד בטענה כי פיטוריה נעשו מחמת ההורות לטענתה לו לא היתה יולדת הייתה הנתבעת ממשיכה את עבודתה כפי שעשתה במשך שבע שנים. הנתבעת לעומת זאת טענה, כי פיטורי התובעת נעשו בשל אי-שביעות רצונו של המעביד מתפקודה של העובדת בעבודתה, עם חזרתה מחופשת הלידה.

בית המשפט פסק כי: "כוונת המחוקק הייתה להקשות על פיטורי אם טרייה. לפיכך, למרות שמדובר כאן בגוף פרטי שאינו כבול על פי ההלכה הפסוקה באמות המידה של "תום לב" מוגדלים וכללי המינהל הציבורי, חובתו של המעביד הייתה ליתן ליולדת הזדמנות להגן על מקום עבודתה עם שובה אליו. זאת בעזרת "הליך שימוע" שהיה בודק לעומק, עד כמה הירידה בתפקודה של היולדת, שלאחר הלידה, אכן מחייבת פיטורים מיידית כשתמה התקופה האסורה בכך.

אנו מודעים לכך שאנו דורשים ממעביד פרטי התנהגות שהיא הוגנת ברמה גבוהה יותר ממה שהמחוקק עצמו דרש. ואולם, לטעמנו אין מדובר בדרישה מופרזת, שבתי הדין לעבודה אינם רשאים להעמיד בפני מעבידים פרטיים. זאת בנסיבות מסוימות דוגמת המקרה שלפנינו, בו מדובר ביולדת אשר עבדה תקופה משמעותית אצל אותו מעביד עובר ליציאתה לחופשת הלידה".

ב"מקרה דנן, מדובר היה בתקופת העסקה ארוכה מאוד של 7 שנים, שהסתיימה למרבה הצער בעקבות לידה. גם אם סיום העבודה היה מתחייב על ידי המעביד מכח אחריותו לניהול עסקו, הוא היה צריך ליתן לעובדת הזדמנות להשמע לפניו ולהתגונן מפני הפיטורים הנעשים לאחר שנות עבודה ארוכות כל כך, ובסמיכות ללידה".

כב' השופט לובוצקי הוסיף וציין כי: "המעביד דנן, גמר אומר לפטר את התובעת מבלי ליתן לה שום הזדמנות ראויה לשטוח את טענותיה הנוגעות לתלונותיו בקשר ל"ירידה בתפקוד" או לטעונים אחרים שיש לו הקשורים ב"צמצומים". משלא עשה כן, מן הראוי לראות את הפיטורים ככאלו שנעשו ברמה מסויימת של "חוסר תום לב" - אף אם נעשו במסגרת לשון החקיקה של חוק עבודת נשים - ולפצות את היולדת".

השופט פסק כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 7,500 ש"ח כ"פיצוי על פיטורים שלא כדין" וסכום נוסף של 2,500 ש"ח בצרוף מע"מ כהוצאות שכ"ט עו"ד.