בשורש האהבה 

בס'ד





הצורך האנושי להיות אהוב עיי אחרים והצורך באהבה הוא חוק
אוניברסלי וצורך עמוק לכל באי הבריאה.
כולנו זקוקים לאהבה כמו אוויר לנשימה,כך ברא אותנו הבורא,
אך מה עלינו לעשות כדי שיאהבו אותינו ובאיזה אמצעים ננקוט
כדי שנהיהי אנו אהובים על אחרים,
שלמה המלך החכם באדם כבר אמר..
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"{משלי כ'ז יט'}
כלומר כפי שהפנים משתקפות על פני המים כך משתקף ליבנו בליבו
של השני,כלומר יש משקל למה שאני מקרין מתוכי לשני,
אדם חייכן, מוכר חיוך ומעלה אצל המקבל תחושת שייכות רצונית
הגורמת לו לזהות את המחייך ממקום של טוב ולהרגיש טוב
הדרך הטובה ביותר להאהבה היא לדעת להעניק,לתת לאחר.
לתת מבלי לבקש תמורה.
אין אדם בעולם שאין בו ניצוץ של כח הנתינה,אנו רואים זאת
בהסתכלות מחשבתית.
שכן טבעו של האדם הוא להשתייך.
ישנה הרגשה מיוחדת כאשר אנו נותנים משהו שלא ע'מ לקבל תמורה,
זאת הרגשת הסיפוק שגורמת ללב שלנו להתרחב שעשינו משהו שהוא רק שלנו והתחושה הנפלאה הזאת ממלאה אותינו לאורך זמן.
ואיך עצם הנתינה גורמת לנו לאהוב את האחר?
מלמד אותנו הרב דסלר יסוד חשיבה עמוק בדינאמיקה של הנפש שלנו,
כאשר אדם אוהב את עצמו זה נשמע לכאורה אגואיסטי ולא מתחשב,
אך אהבה עצמית היא תכונה טבעית וחיובית לשמירה על עצמינו
מכיוון שרק אדם שאוהב את עצמו יכול גם לתת מעצמו שכן אדם חסר
איך יוכל לתת?
כאשר אדם משקיע מעצמו למען הזולת
משקה פרח,או נוטע עץ,טיפל בבעל חי או להבדיל גידל ילד הינהו
דבק למעשי ידיו באהבה כי את עצמו ימצא בהם,
כלומר חלק מאהבתו שלו נמצא בדבר שהוא השקיע בו,כלומר בעצם הנתינה
המקבל הופך להיות חלק ממנו וממילא מוכרך הוא לאהוב גם אותו
כי את עצמו הוא מוצא שם ואדם האוהב את עצמו יאהב גם את החלק
שבו הטביע את חותמו.
לכל אחד מאיתנו מגיע אהבה וכולנו שואפים להיות מאושרים
מסופקים,מוגשמים ושייכים,
לכן אהבה אמיתית יכולה לבוא ממקום של נתינה נטו ללא רצון לקבל
תמורה שכן המשקיע באהבתו בסבלנותו לאחר יקבל את אהבתו ממילא.
אהבה היא ערך המתממש בפעולות של אהבה.