על קשיים בחיים 

אנשים נתקלים בחייהם בקשים. אנשים שעובדים על עצמם נתקלים בקשיים. אנשים רואים את הקשיים כמשהו שמתנגד וסותר איכות חיים טובה במקרה הראשון, ואיכות חיים גבוהה או תודעתית במקרה השני.
התחושה הרווחת שאם יפסקו הקשיים, או אם אפשר יהיה להתגבר עליהם -החיים יהיו קלים יותר, טובים יותר, מאושרים יותר - במקרה הראשון. וגבוהים, תודעתיים, רוחניים ומשמעותיים יותר במקרה השני.
צריך להבין, חיים טובים, במקרה הראשון, וחיים של עבודה פנימית במקרה השני - אינם עומדים בניגוד לקשיים, וקשיים אינם עומדים בניגוד לחיים או להתקדמות במישור רוחני או אחר. הקשיים הינם הפן השני של אותו מטבע.
דבר זה נכון במיוחד לאנשים שמצויים בתהליך של עבודה עצמית, שיפור עצמי, שינוי מצב תודעה וכו'. ובמידה פחותה לגבי אנשים בחיים הרגילים. אבל ככל שהאדם מצוי בתהליך של שיפור עמדות, או דינמיקה לקראת מצב משופר - כך יפגוש ביותר קשיים.
החיים ללא קשיים, יהיו חסרי חיוניות ותנופה. חיים שיש בהם רק טוב ורק חיובי רק יכולים להחליש. קושי הוא המס והמחיר של להיות חי ומתפתח. מנקודת המבט של התקדמות, או העמקה -שני הקטבים ברוכים; גם הזמנים הטובים וגם הזמנים הרעים, שניהם ילדים לגיטימיים וצריכים לקבל את אותו היחס - אהבה וקבלה.
עד שאדם לא יקבל את הקשיים בחייו; התנכרות, עלבונות, מפלות, הפסדים - מצד אחד. או מעורבויות אישיות, הכנסות ללחץ, דכאון, האשמה עצמית - מצד שני '- לא יצליח לצאת מן הלופ הנוכחי בו הוא שרוי. ראיית הקושי כמתנגד תוקעת אותו בלופ, מעגל מחזורי של טעויות, האשמות, קובלנות, מפח נפש, תקוה וכו'
והבעיה היא הלופ, לא הקושי! קבלת הקושי כחלק מן החיים יכולה להוציא מן הלופ. ואיך?

הדרך לצאת מן הלופ הנוכחי היא לראות את הדינמיקה וההתפתחות כחשובים, ולא אם טוב לא או לא טוב לו. מה שתוקע את האדם בלופ, זו ההעדפה של 'טוב לי' על פני 'אני מתקדם, אני מתפתח', אני בדינמיקה.

אנשים יודעים זאת בקשר לחיי העבודה שלהם, הם יודעים שהם יכולים לעבוד כמו חמורים בלי מילת תודה, עם תסכולים כל הזמן, וזה בסדר, שהרי אינם עושים זאת כדי להרגיש טוב, אלא כדי להתקדם בסולם ההיררכיה בעבודה, וגם ידוע ומקובל עליהם שככל שיתקדמו הקשיים יהיו גדולים יותר, אבל אז המרחב שיקבלו (להיות הם עצמם, לפעול ולקדם דברים) יהיה גדול יותר.
הבעיה היא שמה שנכון בעבודה, לא נתפס כנכון בחיים האישיים של האנשים. אך זה חוק; כל התקדמות כלפי מעלה, (התפתחות) עוברת דרך קושי.
אנו בוגרים נפשית בכל הנוגע לחיי העבודה שלנו, ואינפנטילים בנוגע לחיינו האישיים. שם אנו מצפים רק להרגיש טוב. שם, במאבק בין להרגיש טוב לבין להתקדם או להתפתח, ה'להרגיש טוב', לוקח בקלות.
אז מה לגבי אדם שמנסה להשתנות, להתפתח בתחום מסויים בחייו האישים? ובכן כאן הוא אמור להתחיל לחוות קשיים. ואז הוא חש שמשהו לא בסדר, הרי הוא חווה קשיים. אבל אין דינמיקה (או התפתחות) ללא קבלת הקושי לא רק כחלק לגיטימי, אלא כחלק הכרחי. כי הטיפוס למדרגה הבאה, תמיד כרוך בהתמודדות עם משהו יותר כבד שצריך להרים, אותו, וצריך להרים אותו עם שרירים שהתרגלו למעמסה קלה הרבה יותר, מעמסה שמתאימה לרמה הקודמת.
הקשיים והמפלות ומפחי הנפש צריכים להיות עבורנו הוכחה ועדות לכך שאנו מצויים בדרך של התפתחות. כי אדם שנותר באותו הרמה, לא יחווה קשיים. קושי הוא תגובת נגד של הרמה הבאה שלא נותנת עצמה בקלות.
וההיפך הוא הנכון; ככל שאדם יסוג אחורה (מן ההישגים של הרמה הבאה והנוכחית) - כך יחווה פחות קשיים. אבל אז חייו יהפכו לשטוחים, בינוניים, נעדרי אתגר, ממשות ומשמעות. כל אלה מצויים רק ברמה הבאה, וזו לא תגיע ללא קשיים.
כך שקושי אמור להיות סימן, לכך שאתה חווה דינמיקה בדרך למעלה.
את זה אפשר לראות רק מנקודת מבט ניטרלית, רק מנקודת מבט שוות נפש. כל עוד האדם יקח את קשייו באופן אישי, יתמרמר, יכעס, או יכנס לרחמים עצמיים, הלופ של מיחזור הקטע התקוע בחייו ימשיך שוב והיכן מצויה נקודת המבט הניטרלית? ברמה הבאה. ברמה הנוכחית רואים רק חלק מן התמונה, את החלק המקשה. ואותה רואים דרך נקודת המבט של הצד עימו מזדהים (אושר, להרגיש טוב וכו'). לראות את כל התמונה זה לראות גם הצד שאנו מעלימים מעצמנו, ואנו עושים זאת כי הוא יוצר דיסונאנס אמוציונלי (כי הוא קשה ומכביד ומתסכל). אדם מסרב לראות את הקוטב הזה של חייו, מסרב לקבל את זה כמשהו לגיטימי. ואז תמיד הוא מופתע, הקושי תופס אותו לא מוכן, 'לא ידעתי' אומר האדם. 'לא רצית לדעת'. זו האמת.

כל רמה מורכבת מקוטב חיובי, שהוא ההרגשה הטובה שלנו, ומקוטב שלילי, שזה הקשיים והאכזבות. הווקטור השלישי, הניטרלי, מצוי ברמה שמעל, (קצת באלכסון לשניהם, ביניהם. כך שאם מותחים קווים בין שלושתם מקבלים משולש).
כלומר אדם צריך כבר כאילו להיות ברמה הבאה, כדי לראות את הקושי כחלק מן התמונה. לראות את כל התמונה. לראות את חייו והמתרחש בהם כאילו מן הנקודה שמעל לרמה בה הוא תקוע. אם לא יוכל לעשות זאת, ימשיך להיות תקוע בה.
והתקיעות נובעת מהזדהות עם הווקטור החיובי והתנגדות לווקטור השלילי.
התקיעות הזו תחליש אותו יותר ויותר. את הכוח מקבלים רק מן הקושי, שם טמונה האנרגיה עימה ניתן להגיע לרמה הבאה. ורק אם אדם יקבל את הקושי (גם בשיוויון נפש וגם בברכה), יוכל הכוח של הקושי לזרום אליו. כל עוד יתנגד לקושי, הקושי יתחזק וכך גם התקיעות שלו ברמה הנוכחית.
אדם צריך לראות עצמו מן המקום אליו לא הגיע עדיין, כדי שיגיע לשם.
אם אתה רוצה זהב, אתה צריך שיהיה לך זהב קודם כל, (כדי שיהיה לך ממה לייצר אותו). זה הפרדוקס הגדול של כל התפתחות. רוחנית, רגשית, אינטלקטואלית וכו'. אתה צריך שיהיה לך (קצת מ) משהו לפני שיש לך אותו.
כלומר, בהקשר הנוכחי, אתה צריך לראות את הקושי, כאילו כבר עברת אותו, כאילו הטמעת אותו בחייך, מסוגל לחיות איתו בלי להתפרק. אם לא תעשה את זה ברמה הנוכחית, לא תגיע לרמה הבאה. ומן הרמה הבאה הקושי של הרמה הקודמת תמיד נראה זניח ולא מאיים. וזה לא שהקושי נעלם, אלא שהאדם מקבל אותו עכשיו כחלק מחייו, והוא קיבל אותו וראה שלא התמוטט. וכתוצאה מזה הוא רק התחזק.
קבלת הקושי כחלק מן החיים מחזקת את האדם, נותנת לחייו תנופה ודינמיקה ומעקרת את הקושי מן הכוח הדסטרוקטיבי שלו.
לראות את הרמה הנוכחית מן הפרספקטיבה של הרמה הבאה, זה לראות גם את הקוטב החיובי הטוב, וגם את השלילי, הרע והמקשה - באלכסון. מן הצד. לא כמתנגד, אלא כמשלים, בא להיות ליד, עם, ולא ממול, אנטי. כשרואים משהו לא מן הרמה שמעל, אלא דרך הפרספקטיבה של אותה הרמה, הוא נראה נוגד, ומביא להתנקשות. הראיה האלכסונית מביאה להשלמה וקבלה. כמו במשולש, כל קודקוד רואה את השני, מזוית של 45 מעלות. וקטור הצמיחה או תמיד של 45 מעלות.
מאמר על המבט האלכסוני: http://being.ipaper.co.il/7620/
לסיכום: עד שאדם לא יתיידד עם הקושי, יישאר תמיד תקוע בלופ הנוכחי של חייו. המשוואה של התפתחות אומרת: 'קשה לי' פלוס 'טוב לי' שווה - התפתחות. בעוד ש'טוב לי' מינוס 'קשה לי' שווה תקיעות במעגל מחזורי.
כשאנשים מדברים על קשיים בחיים שלהם, הם מדברים על התמודדות עם הקושי, ראיית הקושי כמשהו שיש להתמודד עימו נובעת מראיית החיים כמשהו אגוצנטרי שנועד להנאה וכיף (ואם אין רק כיף והנאה משהו לא בסדר, משהו דפוק).
האם החיים נועדו לצריכה? (כיף והנאה?) או להתקדמות והתפתחות, (עבודה קשה וקשיים?). בחיים של התפתחות ועליה לרמות הבאות - אסור להתמודד עם הקושי, הקושי הוא לא אויב, הוא ידיד.
ואם אדם לא יצליח לעבור אל המכשלה של ראיית הקושי כאויב, לא יצליח להפוך את חייו למסלול של דינמיקה התפתחותית.
גבריאל רעם, 29.11.2008