הססמא "הגעת לגיל שאפשר להתחיל" מתורגמת בשפה התנועתית, ע"י מרבית האוכלוסיה המערבית, לשני שלבים.
השלב הראשון: הילד שלי הגיע לגיל שהוא צריך להתחיל - להרים את הראש, להתהפך, לזחול, ללכת, לרוץ.
השלב השני: הגעתי לגיל בו אני כבר מרים את הראש רק מהמקלדת למסך, אני יושב בהסבה לאחור כמעט תמיד, ולעולם לא על הרצפה, אני מתקשה להתהפך במיטה, לזחול זחלתי פעם אחרונה בצבא, ללכת אני הולך מהבית עד הרכב וחזרה, ולרוץ אני רץ רק אחרי הילד שלי - אם בכלל.
בעוד שהשלב הראשון מחוייב המציאות, והמעבר בו הוא שלב התפתחותי חיוני, השלב השני הוא תלוי תרבות.
אנשים יושבים על הרצפה רק בארצות אורינטליות, כיצורי המערב זה רחוק מאיתנו. אם לא מצליחים להתהפך במיטה, אז אני אשן רק על הגב על הבטן או על הצד, ההיפוך לא חיוני עבורינו. אין לנו צורך בזחילה, המכונית מחליפה את הרגלים כי היא מהירה, ואנחנו בני תרבות החוסכת כל רגע.
אחת לכמה זמן, מתרחש אצל המבוגר המערבי שלב של נקיפות מצפון. בשלב זה הוא נכנס לפעילות גופנית מאסיבית. בדרך כלל זה בתכוף לבדיקות שנתיות שתוצאותיהן איומות, או בעקבות הריון ולידה, לפעמים ז סתם טרנד שרץ כעת בין החבר'ה. ואז משנס האדם מותניו נרשם לחדר כושר/חוג ספורט/ קונה מכשיר הליכה, ומשכנע את עצמו שכך הוא דואג לגופו.
ואולם, פעמים לא מעטות, האכזבה רבה. החן שבתנועה פחת, הקפיציות שברגלים התמעטה, ואנו כמשאית שני טון עמוסה, מתגעגעים למכונית המרוץ שהיינו פעם.
כמובן, שלא ירחק הרגע, ומיד יזמן לנו המוח את התירוץ - זה הגיל.
ללא ספק - ככל שמתבגרים הגוף מאבד מגמישותו וקפיציותו ומיכולותיו.
אבל
זה לא מחוייב המציאות.
הרוצה להרגיש צעיר, להתנועע צעיר, ולהראות צעיר, צריך לא לחדול מהתנועה. ללכת, ולא רק עד המכולת. לקפוץ גם בחבל, גם קלאס. לרוץ אחר הכדור, לשחק בג'ולות על הרצפה.
כי משפט המפתח הוא : USE IT OR LOSE IT.
גוף האדם לא נועד לגזר הדין שגוזרת עליו החברה המודרנית. הוא נועד לתנועה. החברה שלנו כופה את הגוף במסגרות נוקשות של העדר תנועה, למן הגן, ועד ביה"ס. למן הכסא ועד השולחן. למן המחשב ועד הטלויזיה. מרגע הגיענו לגיל גן לערך, אנו נמצאים בתהליך של נסיגה גופנית, בשל גזרות שאין בהן דבר וחצי דבר עם הצורך התנועתי הטבוע בנו.
ילדים מוגדרים תכופות כשובבים רק על שום יכולת המימוש המופלאה של התנועתית המצויה בהם. מבוגרים מתביישים לשחק עם ילדיהם משחקי ילדים, רק כי מה יגידו.
התעוררו. דאגו לעצמכם. השתמשו בגופכם.
ולא
הגיל אכן יראה בכל תנועה ותנועה שלכם. ואט אט תכמשו, ותגעיו לשלב בו החזרה לתנועתיות תהיה קשה ורחוקה מהשג יד.
השלב הראשון: הילד שלי הגיע לגיל שהוא צריך להתחיל - להרים את הראש, להתהפך, לזחול, ללכת, לרוץ.
השלב השני: הגעתי לגיל בו אני כבר מרים את הראש רק מהמקלדת למסך, אני יושב בהסבה לאחור כמעט תמיד, ולעולם לא על הרצפה, אני מתקשה להתהפך במיטה, לזחול זחלתי פעם אחרונה בצבא, ללכת אני הולך מהבית עד הרכב וחזרה, ולרוץ אני רץ רק אחרי הילד שלי - אם בכלל.
בעוד שהשלב הראשון מחוייב המציאות, והמעבר בו הוא שלב התפתחותי חיוני, השלב השני הוא תלוי תרבות.
אנשים יושבים על הרצפה רק בארצות אורינטליות, כיצורי המערב זה רחוק מאיתנו. אם לא מצליחים להתהפך במיטה, אז אני אשן רק על הגב על הבטן או על הצד, ההיפוך לא חיוני עבורינו. אין לנו צורך בזחילה, המכונית מחליפה את הרגלים כי היא מהירה, ואנחנו בני תרבות החוסכת כל רגע.
אחת לכמה זמן, מתרחש אצל המבוגר המערבי שלב של נקיפות מצפון. בשלב זה הוא נכנס לפעילות גופנית מאסיבית. בדרך כלל זה בתכוף לבדיקות שנתיות שתוצאותיהן איומות, או בעקבות הריון ולידה, לפעמים ז סתם טרנד שרץ כעת בין החבר'ה. ואז משנס האדם מותניו נרשם לחדר כושר/חוג ספורט/ קונה מכשיר הליכה, ומשכנע את עצמו שכך הוא דואג לגופו.
ואולם, פעמים לא מעטות, האכזבה רבה. החן שבתנועה פחת, הקפיציות שברגלים התמעטה, ואנו כמשאית שני טון עמוסה, מתגעגעים למכונית המרוץ שהיינו פעם.
כמובן, שלא ירחק הרגע, ומיד יזמן לנו המוח את התירוץ - זה הגיל.
ללא ספק - ככל שמתבגרים הגוף מאבד מגמישותו וקפיציותו ומיכולותיו.
אבל
זה לא מחוייב המציאות.
הרוצה להרגיש צעיר, להתנועע צעיר, ולהראות צעיר, צריך לא לחדול מהתנועה. ללכת, ולא רק עד המכולת. לקפוץ גם בחבל, גם קלאס. לרוץ אחר הכדור, לשחק בג'ולות על הרצפה.
כי משפט המפתח הוא : USE IT OR LOSE IT.
גוף האדם לא נועד לגזר הדין שגוזרת עליו החברה המודרנית. הוא נועד לתנועה. החברה שלנו כופה את הגוף במסגרות נוקשות של העדר תנועה, למן הגן, ועד ביה"ס. למן הכסא ועד השולחן. למן המחשב ועד הטלויזיה. מרגע הגיענו לגיל גן לערך, אנו נמצאים בתהליך של נסיגה גופנית, בשל גזרות שאין בהן דבר וחצי דבר עם הצורך התנועתי הטבוע בנו.
ילדים מוגדרים תכופות כשובבים רק על שום יכולת המימוש המופלאה של התנועתית המצויה בהם. מבוגרים מתביישים לשחק עם ילדיהם משחקי ילדים, רק כי מה יגידו.
התעוררו. דאגו לעצמכם. השתמשו בגופכם.
ולא
הגיל אכן יראה בכל תנועה ותנועה שלכם. ואט אט תכמשו, ותגעיו לשלב בו החזרה לתנועתיות תהיה קשה ורחוקה מהשג יד.
ציפי גנן מורה לפלדנקרייז. פלדנקרייז בעיני היא דרך מופלאה לאדם להכיר את עצמו ואת גופו, ולא להתיאש מהמציאות. שיטת פלדנקרייז פתחה לי את הצוהר לעולם של מודעות עצמית, של רוגע, ושל הנאה.
אפשר לקרוא על כך עוד ב - http://www.metaplim.co.il/feldenkraisipi
אפשר לקרוא על כך עוד ב - http://www.metaplim.co.il/feldenkraisipi
