הדיקטטורים 

הדיקטטורים
ריצ'ארד אוברי

ספר חובה לכל מי שעדיין תוהה , צמא לתשובות לגבי התקופה ההיא .

בפעם הראשונה שנחשפתי אל הויכוח המתגלגל לגבי הדיקטטורות הנאצית והקומוניסטית היה זה באמצעות הפרופ' יעקב טלמון ז"ל . בהרצאותיו ובספרו " בעידן האלימות " ( 1974 ) פרץ טלמון מחסומים לא מעטים , גם רגשיים, ומתח קו משווה בין שתי האידאולוגיות . עבור שתיהן , אמר , המלחמה והאלימות הן הוכחה לצידקת הנחות היסוד שלהן . מבחינתי , סברתי תמיד , כי כל עוד תוצאת רעיון כלשהו היא אלימות והרג כדרך קיום של המשטר , אין נפקא מינא מהי הטרמינולוגיה שלו , או מהם שורשיו הרעיוניים .

כמורה למדע המדינה נהגתי להעמיק במאמרם של ק.ג' פרידריך וז.בז'ז'ינסקי : " קווי האופי הכלליים של הדיקטטורה הטוטאליטרית ". לא אחת נתקלתי בהרמת גבה מצד תלמידים על עצם העמדת גרמניה הנאצית ורוסיה הסטאניליסטית על קו רצף שיפוטי אחד . אנחנו , בני הדור השני למדינה , ועמנו - בני הדור השלישי , גדלנו בצל הזיכרון האיום של שואת היהודים . אנחנו יודעים בוודאות כי רצח מתוכנן בהיקף כזה לא היה בתולדות האדם . בהקשר הזה יש בקרבנו נוגדנים טבעיים לצרף לעיון ההיסטורי סביב משטרים שטניים גם את רוסיה הסטאניליסטית .

ההיסטוריון ריצ'ארד אוברי כותב עם יציאת ספרו " הדיקטטורים " ( 2004 ) :

" השוואת היטלר וסטלין היא פיתוי כובש . בעיני רבים הם מצטיירים כתאומי השטן של המאה העשרים , הארחאים מסיבות שונות ובדרכים שונות למספר רב של מיתות אלימות מכל אדם אחר בהיסטוריה " .

במסע מרתק , עם איזמל דק של היסטוריון קפדן , מנתח אוברי את שני המשטרים בראשות הדיקטטורים . הניתוח ההיסטורי משתמש גם בכלים שונים של מדע המדינה . 13 היבטים שונים נבחנים אחד , אחד , כדי ליצור את פאזל ההשוואה ההיסטורית . אוברי בונה מערכת של היבטים כגון : אמנות השלטון , פולחני אישיות , מדינת המפלגה , ועד ליצירת מעצמות על צבאיות , והקמת אימפריה של מחנות לדיכוי חופש האדם וזכותו לחיים .

חרף השוני בביוגרפיה האישית של כל אחד מהם , מבחין אוברי בקווי עוצמה מנהיגותית דומה , אנרגיות פוליטיות לשלוט ולהנהיג . מעין תחושת מחויבות של "שליחות היסטורית" , כל אחד בדרכו. תחושת השליחות היא מעין כוח פנימי מניע שחשיבותו חוזרת על עצמה לאורך כל הספר . מרכיב המסביר חלק גדול מההתנהגויות גם ברגעי משבר , ובעיקר לנוכח עצם הצידוק של רצח המונים.

דמיון רב מוצא אוברי באופן בו מיגר כל אחד מהשניים את יריביו , כיצד מידר אותם , רדף אותם , ואף הביא לרציחתם. דמיון מדהים ( ומוכר גם מספרות נרחבת אחרת ) הוא ההתנהגות הפאראנואודית , החשדנות בכל מי שסובב אותם , עד לקרובים ביותר להם .

" ... את שניהם הניעה נחישות מופלאה להגשים את מה שנראה להם כמקום נחוץ בהיסטוריה , אך לדבקות חסרת המעצורים הזאת הייתה צמודה כפייתיות באשר לפרטים הטקטיים של מאבק פוליטי, טינה לא טבעית כלפי כל מי שחיבל או עמד בדרכם .............זו הייתה מזיגה חסרת רחמים. " ( ע' 68 ) .

אפילו בניפוץ המיתוס כאילו ידם הייתה בקבלת כל החלטה באופן טוטלי , מטפל אוברי בזהירות תוך הבאת דוגמאות משתי הדיקטטורות , על החלטות חשובות שלא הם קיבלו , או לא קבלו ישירות . השוואה זו אין בה כדי לגמד מהכוח העצום שברו שניהם , מהריכוזיות שמונפה כדי להפעיל אלימות ודיכוי בהיקפים לא מוכרים עד למלחמת העולם השנייה . דימיון רב מוצא ריצ'ארד אוברי באופן בו נשלט ההמון על ידי הדיקטטורים , וביטוייה של הכאריזמה האישית , ככלי גיוס ההמון לביסוס משטר ריכוזי , אלים ורצחני . מדגיש אוברי כי הסגידה לשליטים איננה חדשה או יוצאת דופן במשטרים שונים , גם אוטוריטריים . אלא שבמקרה של גרמניה הנאצית ורוסיה הסטניליסטית מדובר בהפעלת כוחה העצום של הכאריזמה לבניית משטר הבנוי על אלימות ורצח . כמו מרכיבים חשובים אחרים בעיצוב שתי הדיקטטורות , גם לפולחן האישיות יש שורשים מן המאה ה 19 , מרוסיה הצארית , מגרמניה המושפלת . אך אוברי לא משאיר לנו מקום לטעות . הצאר הרוסי או בניטו מוסוליני הם אמנם עריצים או דיקטטורים . אך סטלין והיטלר נטלו את כוחו של פולחן האישיות , אל המרחב של אובדן ערך האנושיות וערך חיי אדם.

כפי שפולחן האישיות הי לכוח מגייס רב עוצמה - כך המפלגה . הספרות המצטברת בנושא כבר חשפה בהרחבה את המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית. השוואת שתי התופעות הללו אינה משאירה ספק לגבי המנגנון הפוליטי היעיל והנחוש מאז ומעולם .

" שיטת "המפלגה האחת" הייתה חידוש באירופה שבין המלחמות . .... חברי מפלגה היו במחנות ריכוז בשתי המערכות . שתי המפלגות למדו בכוחות עצמן. הן שרדו את תהליך הלמידה משום שכל חלופה סולקה בכוח ... " ( ע' 169 ) .

טועה מי שחושב , סובר אוברי , כי כוח המפלגה בשתי הדיקטטורות , נבע רק מעוצמת המנגנון משליט האימה והכוח. הציבור והנוער נסחפו אל התנועה הפוליטית הקוראת להם . הטמעת האידיאולוגיה הייתה במרכז תהליך ההתבססות וההשתלטות. אמירה זו משאירה בחוסר נוחות את בני שני העמים , מאחר והיא מניפה אצבע מאשימה אל כל מי שגדל בתנועות הנוער ה"היטלר יוגונד" או ה"קומסומול" , או כל מי שחינך ולימד ושכנע וארגן את עצרות העם ההמוניות.

כמו המפלגה , כך מנגנוני הטרור . שתי הדיקטטורות הפעילו מערכות טרור מאורגנות ככלי להגשמת אידיאולוגיה , חיזוק השליטה , מיגור ורצח מתנגדים . הטרור בשני המקרים הוא מנגנון שהבטיח לאורך השנים את קיום הדיקטטורה . הרצח ההמוני הוא חלק מהמהלך הזה , כשהוא נקוט בצורה מודעת לחלוטין על ידי ראש המשטר .
" .. באוקטובר 1940 הרצה הימלר למפקדים בס"ס על השמדת היהודים בעת המלחמה . טבח עם, אמר, הוא 'דף מעורר גאווה בהיסטוריה שלנו ..."
" מולוטוב בערוב ימיו על הפעלת הטרור .. ' מובן שהיו חריגים , אבל הכל היה מותר , לדעתי , למען היעד העיקרי - לקיים את שלטון המדינה ! .... "
( ע' 206 ) .

דמיון מדהים מתאר ריצ'רד אוברי לפרטי פרטים באופן בניית המשק הכלכלי של שתי הדיקטטורות , והשליטה של הדיקטטור במשק הצומח . משק צומח שהצמיח שתי כלכלות מוכוונות מלחמה. וכך מותח ההיסטוריון קו דמיון ברור בין כלכלת הדיקטטורה לבין בנייתן של שתי מעצמות על צבאיות .
" גם היטלר וגם סטאלין צפו מלחמה גדולה בין גרמניה לברית המועצות . כמו אירופים רבים אחרים ראה היטלר בבולשביזם את הסכנה העיקרית לקיום הציוויליזציה המערבית . .... סטאלין האמין כי גרמניה בהנהגת היטלר היא האימפיאליסטית , המסוכנת והדורסנית ביותר . " ( עמ' 303 ) .

אוברי מציג נתונים תקציביים על הגידול בהשקעה בבניית הצבאות בין 1928 ו 1939 , מה שאינו מותיר ספק לגבי האנרגיות שהפעילו שתי הדיקטטורות . לשווא יטענו מי שיטענו כי הדיקטטורות הללו הקימו כוחות מגן . המיליטריזם , קידוש המאבק האלים , בנו את שני המשטרים . צבא חזק ושדות קרב פרנסו את שתי האידיאולוגיות . מלחמות מייצרות מיתוסים . הן מצדיקות הרג וטבח. " שתי הדיקטטורות יצרו מטפורות של סכסוך מתמיד כאמצעי להצדקת המשטר . התוצאה הייתה מיליטריזציה נרחבת של החיים הפוליטיים . " ( עמ' 408 ) .

העוצמה הצבאית שנבנתה בכל צד , בזמנה , בקצב שלה , שמשה את הסכסוך הענק , האכזרי . אין ספק , אולי לא כל הסובייטולוגים יקבלו את סרגל ההשוואה של אוברי . מיתוס המאבק של סטאלין מול האויב הנאצי האכזר, חלחל בתודעת האנושות , גם בעולם המערבי. ה " דיקטטורים " מנפץ במדה רבה את המיתוס הזה ." ... האלימות המופרזת שנראתה במזרח היתה תוצאה ישירה של האופן בו עיצבו שתי הדיקטטורות את הסכסוך מתחילתו . " ( עמ' 454 ) . אוברי מצטט הוראות ברורות של היטלר להפעלת כוח ברוטלי ללא גבולות , וללא התחשבות בכללי המלחמה הבינלאומיים . סטאלין קרא להשמיד את כל הגרמנים , עד האחרון שבהם . אולם הוא איננו מתעכב רק במסרים ובפקודות מצד הדיקטטור . הוא קובע כי החייל בשטח , היחידות המיוחדות, מבצעי המדיניות , כולם היו תאבי רצח ונקם . אלה הגדילו את רצח השבויים והאוכלוסיה האזרחית .

באומץ מיוחד מנתח אוברי את השמדת היהודים על ידי הדיקטטורה הנאצית . התנאים הברבריים של המלחמה במזרח . מיזם הגרמניזציה שהשיק הימלר . מדיניות הגזע . כל אלה הובילו לטבח היהודים , ונקשרו בעיוות השאיפות הלאומיות של גרמניה. האנטישמיות הגרמנית גויסה לבניית הלאום . היהודי הוצג כאויבה המושבע של היישות הנאצית. מכאן סללה הדיקטטורה את הדרך אל ההשמדה .
באופן ייחודי , המותיר אצלנו כיהודים תהיות לא מעטות , משרטט אוברי מכנה משותף בין היצר להשמדה בגרמניה , לבין יחסה של דיקטטורת סטאלין לסוגיית הלאום . בני לאומים או בני מיעוטים הוגלו , גורשו ונרצחו מטעמים פוליטיים . " מתנגדי משטר " נרצחו בהמוניהם . ההבדל היחיד שמציג אוברי בהקשר של רצח עם , הוא העדיפות שנתן המשטר הנאצי להשמדה , לעומת הקומוניסטי. בכל השאר , ובעיקר לא בהיקפי מספרי הנרצחים , לא עושה החוקר "הנחות" לדיקטטורת סטאלין.

בסיכום המחקר מנסה ריצ'ארד אוברי לענות על שאלת השאלות : מדוע דווקא גרמניה ורוסיה - מדוע בשנים הללו - אחת התשובות אותן הוא נותן היא בהתפתחות " פולחן המדע " , והאמונה כי בכוחו " להבין ולחולל תמורה במצב האדם .. " ( עמ' 558 ) . חסידי הגישה , לדעת אוברי , נטו לראות את המדע במונחים סמכותניים . כך המרקסיזם , וכך האנטרופולוגיה הפוליטית שהצמיחה את הנאציזם . לפיכך , אין להסיק מכל התופעה הנוראה הזאת , כאילו עלייה של איש מטורף וכאריזמטי גרמה לתקלה היסטורית. עלייתן של שתי הדיקטטורות נובעת מקרקע אידיאולוגית פוליטית מתאימה . תובנה זו צריכה להיות אור לעינינו ונר לרגלינו.
המחקר לא מוחק את כל סימני השאלה . הוא מציב גם חדשים.
ואם יורשה לי , אירופה אולי למדה את הלקח . המציאות האנושית מעלה אידיאולוגיות טוטליסטיות חדשות . בעיקר: זרם משיחי פאנאטי באיסלם המשתמש בעולם המושגים של שתי הדיקטטורות , הנבנה מהשנאת האויב והקריאה להשמדתו . לאמור : לא עוד תקלה היסטורית או התרחשות חד פעמית שלא תשוב . לקרוא ולהפנים , ולדעת מהם סימניה של התופעה , ללא קשר לקווי האידיאולוגיה . יש בקביעה זו סתירה מסוימת עם אחת המסקנות של החוקר הקושרת את צמיחת הדיקטטורות עם פולחן המדע . יחד עם זאת , הקושי להסביר ולהבין של אותה התפרצות ברוטלית נשאר קושי . ועל כן סימפטומים דומים הצצים מול עיננו אמורים להיות האור האדום שלנו .

אבינועם גרנות , דצמבר 2008

ריצ'ארד אוברי ( OVERY ) , הדיקטטורים , עם עובד , ספריית אופקים , 2004