תסלחי לי 

תסלחי לי


תסלחי לי
לפני זמן מה, ראיתי בביתי את הסרט - צופן דה וינצי. בני שכבר היה במיטתו, לפתע קם לשירותים ובדיוק בקטע קשה של הסרט, ולפני שהספקתי להעביר תמונה נתן מבט וראה את הקטע שכל כך רציתי למנוע ממנו לראות. הנזיר הקרוי בסרט "המלאך" מענה את עצמו בהלקאה עצמית. בני הסקרן מיד שאל:
"מה זה אמא"?
"ולמה הוא כל כך מכאיב לעצמו"?
"כולנו עושים את זה לעצמנו, אפילו אתה" היתה תשובתי. "לפעמים אנחנו כל כך כועסים על עצמנו ומאמינים שאנחנו אשמים ושמגיע לנו לכאוב ולסבול על מעשינו".

הזכרתי לו איך פעם כשנפלה מידו יצירה שלו מגבס כל כך כעס על עצמו, ולא סלח - שדפק לעצמו את הראש בקיר. קוראים לזה הלקאה עצמית זו שפה של שכר ועונש, שפיטה, כאב וייסורים עצמיים.



סליחה
אנחנו כל כך מבקשים לקבל את המחילה והסליחה מבחוץ. אנחנו מתכסים בשמיכת הייסורים, הכאב וההלקאה העצמית כדרך לקבלת מחילה חיצונית. מבקשים מחילה וסליחה - מהחברים מבני הזוג מאלוהים ומתי נבקש את הסליחה מעצמנו?

הנה מתקרב לו יום כיפור וחשבון הנפש של, עם מי רבתי, במי פגעתי, את מי העלבתי. בזמן שהשאלה מחפשת קורבנות בחוץ התשובה האמיתית נמצאת בפנים - אני. האם אני פגעתי בי? האם אני סולחת לעצמי?
איפה לא הייתי טובה לעצמי? איפה הענשתי את עצמי? שפטתי בחומרה את עצמי? לא אהבתי את עצמי? העלבתי אותי? זלזלתי בי? ביטלתי אותי? איפה? איפה לא סלחתי לעצמי?



סלח לי חבר
למה אנחנו פוגעים באחרים? אני מתכוונת להתייחס לשאלה רק מהיבט אחד - ואהבת לרעך כמוך. או על דרך השלילה - מה שאתה לא סובל בחברך אתה לא יכול להכיל בעצמך.

כשאנחנו פוגעים באחר אנחנו לא אוהבים. וזו הדרך היחידה לפגוע. לא מדברים מהלב, לא מחוברים בלב.

אם אני לא סולחת לעצמי, ולא אוהבת את עצמי בטעויותיי ובכישלונותיי איך אוכל לאהוב ולהכיל את אותן התנהגויות באחרים? לכולנו קשה לסבול את עצמנו לפחות בחלקים מסוימים, בבחירות מסוימות, בדחפים ויצרים בהתפרצויות, בוויתורים ועוד היבטים שונים של מה שנקרא אישיותנו, עברנו ונטייתנו.

ההתנהלות בחיים ללא הסליחה והמחילה לעצמי כמוה כבן אדם שאהבה אצלו על תנאי או עד גבול מסוים. אם אנו לא סולחים לעצמנו, אם אנו שופטים ומענישים את עצמנו על הטעויות והכישלונות איך נוכל להיות אוהבים וסלחניים כלפי אחרים? לא משנה כמה נאהב את האיש או אשה או אפילו ילד שחי איתנו במחיצתנו - ברגע שיעשה דבר שקשה לנו לסלוח עליו לעצמנו, לא נוכל לסבול אותו לא נוכל להכיל אותו ושם נגמרת האהבה שלנו.



סליחה ילד שלי
אם יש מנגנון שפיטה והענשה בא גם מנגנון הסליחה. אחרת לא היה כלל צורך לומר סליחה.

אז למה הורים מענישים ילדים? גם כאן אני רוצה להתמקד רק בהיבט אחד של התשובה לשאלה המורכבת הזאת - פחד או במילים אחרות חוסר אמון.

כאמא, אני מכירה את התחושה שאני מעירה לילד שלי ויש לי הרגשה שנכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. כדי שיהיה ברור - הנה דוגמא: הבן שלי רב עם אחותו, הם רודפים אחד אחרי השני בבית. לפתע הוא תופס אותה ובמעשה קונדס מושך לה במכנס. עד כאן עוד הייתי אמא שפויה, אבל למראה התמונה הזו קפץ לו הפחד המדבר מתוכי. אני עוצרת את המרדף שלהם ואומרת לבני, עד כאן, לזה אני לא מוכנה! בראש אני כבר נערכת - הוא בן, צריך להכין אותו לחיים, שידע את הגבולות, זה מקום אינטימי בגוף ושלא יהיה לי ילד אלים. אני כבר לגמרי לא במציאות ולא עם הבן שלי, בראש עוברים לי כל הסיוטים על הטרדות מיניות.

חזרה למציאות, הבן שלי אומר לי "בסדר אמא, זה רק משחק. תירגעי"

חזרה לפחד המדבר (הפחד תמיד מדבר מהעבר ומהעתיד הוא לעולם לא באמת נוכח - אשלייתי). אני אומרת לו "משחק!! ממש לא, זה לא משחק"!

כאן ההרגשה שתיארתי של נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה, הוא לא מבין את חומרת העניין...

האומנם?

נאמר והייתי מאמינה בעונשים, בהחלט יכול להיות שברגע כזה של תסכול וחוסר אונים (תסכול הוא לא מבין על מה אני מדברת, וחוסר אונים - זה לא בשליטתי, אני לא יכולה להיות בטוחה שהוא לא יעשה את זה שוב) - הייתי מפסיקה את הרדיפה שלהם ומענישה אותו בחומרה. אפשר שהייתי גם מוסיפה לזה תיבול עשיר של נקיפות מצפון ורגשי אשמה - כגון - תראה מה עשית לאחותך! אתה רוצה שיקראו לך סוטה? בראשי יכולים לרוץ תסריטים איומים איך הוא משתובב עם ילדות בכיתה וחס וחלילה הבושה שאם יעיפו אותו מבית ספר! והאמהות הכועסות שבאות וכועסות עלי! אני מפחדת עליו, זה רציני, הוא חייב להבין, אי אפשר לקחת פה סיכון, לבטוח בו? חייבים לשים גבולות.

מחשבות השווא שלי על סיבוכים שעלולים להיות לו בעתיד גורמים לי במציאות העכשווית להגיב בצורה מאוד אלימה, חריפה שופטת ומענישה. מה שבטוח אני כבר לא איתו, פה נגמרת האהבה שלי לייצור הזה שיצא ממני, פרי בטני.



במבט אחר
על מה בעצם אני לא סולחת כאן? ממה אני מפחדת? על מה אני מענישה? האם אני לא סולחת בתוכי לכל הגברים שהטרידו אותי? האם אני לא סולחת בתוכי למעשי האלימות בהם הייתי קורבן? האם אני לא סולחת לעצמי על הכוח היצרי שבי? על החיות שבי? האם אני לא סולחת על משחקי ילדות, השתובבויות בהם פגעתי בילדים אחרים? האם אני לא סולחת על העבר שלי? על בחירות שלי?

בתוך כל מבוגר שוכן ילד, שלא סולח לעצמו על חלקים של ילדותו. על שהיה מוג לב, אולי היה סכסכן, על הצרות שעשה להוריו, או על שיצא כזה לא מוצלח, או מפסידן, בכיין, רגיש. יש שלא סולחים לעצמם על מעשים אכזריים, מעשי התעללות, כוחניות, מעשי קונדס.

בעיניים נוכחות, כשאני נשארת בהווה, עם הבן שלי, נמצאת איתו ברגע, אני יכולה באמת להיות איתו. אני נשארת שפויה נוכחת ומגיבה בעוצמה תואמת. אני יכולה למשל, להסב את תשומת ליבו שזהו אזור אינטימי (ובטח שהוא יודע את זה גם לו יש אזור כזה). אני יכולה לתת לו כלים - כמו למשל לשאול אם היא מסכימה למשחק כזה? אם בעיניה זה משחק? אם זה נעים לה? להסביר שגם אם נתנה את הסכמתה היא יכולה בכל רגע לעצור ולשנות את דעתה. שהמשחק הזה תקף כל עוד שני הצדדים נהנים ממנו. אני גם יכולה לפתוח את הלב ולשתף אותו בפחד שלי מבלי "להפיל" אותו עליו. אני סומכת עליו, שהוא אוהב את עצמו מספיק כדי לא לעשות דברים שלא נעים לו לאחרים. הוא נשאר הילד האהוב שלי. אין לי צורך "להכות" אותו בהלקאה עצמית, רגשות אשמה, וייסורי מצפון כדי שירגיש אשם ולא יחזור על אותה טעות.

כאמא אוהבת אני יכולה להסביר לו, התבלבלת, יופי! למדת ופעם הבאה תדע. גם אם תטעה שוב- תבדוק מה קרה שם? למה התבלבלת? אין צורך ברגשי אשם, אין צורך בנקיפות מצפון, בהלקאה עצמית. אני תמיד אומרת לבני: "גם ככה לפעמים נורא קשה בחיים, אז למה לעשות לעצמך יותר כואב, יותר קשה"?

הגלולה המרה של הכישלון
לפני זמן לא רב, השתתפתי בסדנה של שייח חדיג'ה. זו אשה מכובדת מאוד, מרשימה ומיוחדת ממנה אני לומדת את מחול הדרווישים, הריקוד הסופי - תורת הסיבוב. בכל מקרה, הסדנה היתה מתוכננת להתחיל ב- 16:00 וכמובן שלא התחילה בזמן. בשעה 18:00 כשפתחתי את דלת הסדנה להפסקה, ישבה על המדרגות בכניסה אשה כבת 50, אולי יותר.

"פספסתי הרבה"? שאלה אותי.
"הגעת עכשיו"? עניתי.
"לא" אמרה, "הגעתי בחצי שעה איחור ולא היה לי נעים. השייח אשה כל כך מכובדת, לא רציתי לזלזל בה, זה לא יפה ככה לאחר. אני צריכה ללמוד להתארגן בזמן, זו בעיה שלי".
"אז, את מחכה פה כבר שעה וחצי"? שאלתי בהשתוממות.
"לא נורא", ענתה, "זה מה שקורה כשמאחרים".



כל כך כאב לי באותו רגע. הנה אשה בוגרת למדי. אולי אפילו הוריה כבר לא בחיים, אבל עדיין משהו בתוכה לא סולח לה על האיחורים ומעניש אותה. אולי יהיו כאלה שיקראו לזה מחונכת, מנומסת, מתורבתת, לי זה פשוט נורא עצוב.
כבר אין מי שיעניש אותנו רק אנחנו.

כאנשים בוגרים, מבוגרים, כבר אין מי שיעניש אותנו ברוב המקרים, כבר אין מי שייעשה לנו נקיפות מצפון ורגשות אשם, אין באמת מי שיכעס, מי שיתאכזב, מי שיעליב ובכל זאת אנחנו בוחרים מידי יום לפגוע בעצמנו. המנגנון הזה של - שפיטה, עונש, מצפון, אשמה והלקאה עצמית כבר חלק מהווייתנו.

באותו היום, התחלנו את הסדנה רק ב- 16:20, וגם אחרי זה היו עוד כמה אנשים שניכסנו באיחור. מי שבאמת מכבד את השייח - יודע שאם ייכנס בשקט, מבלי להפריע וישתלב כאילו היה שם מלכתחילה - לא יכול לפגוע בשייח, כי היא לגמרי אוהבת, וסומכת עלינו כמבוגרים שהסדנה הזו מספיק חשובה לנו, ושעשינו את כל שיכולנו בחיינו הבוגרים על מנת להגיע בזמן...





אני מאחלת לכל אחד מאיתנו שבתוכו יהיו אמא ואבא, אוהבים, מלאי אמונה בעצמנו, בעצמיותינו, מכילים ואוהבים את עצמנו ברגעי הבלבול, החולשה והכאב, סולחים לעצמנו. גם אם במציאות או בילדות כעסו עלינו, בפנים, אנחנו יכולים להיות האמא והאבא הטובים של עצמנו. להבין שאנחנו רק גדלים, ומתרחבים ומתבלבלים ולומדים. מאחלת שנעיז לבקש עזרה, במקום להעניש את עצמנו ושנגיד "כן", רק לעזרה והסברים שמגדילים אותנו, מרחיבים ומשמחים את החיים שלנו.



אנחנו יכולים לעשות לעצמנו טוב, לאפשר לעצמנו, לסמוך עלינו, להאמין בעצמנו ולאהוב. אני מאחלת לכולנו שנעיז לטעות, שנעיז להתבלבל ושנוכל לסלוח.... לעצמנו.