אמפתיה בטיפול נפשי
רני לוי
ברשימה הזאת אשתדל, קודם כל, לא להלאות אותכם/ן הקוראים/אות. זה המינימום שאפשר לדרוש מרשימה שנושאה הוא אמפתיה. הנה אתם יושבים וקוראים אם זה אחרי יום עבודה, או במהלכו, בערב מאוחר, אולי בלילה, רגע לפני השנה, או מוקדם בבוקר עם הקפה, לפני העבודה, אתם יושבים ומחפשים משהו לקרא ונגעתם, נפלתם, על רשימה זאת. עלי לנהוג ברב קשב כלפיכם/ן, להיות אמפתי.
אמפתיה היא היכולת לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולהזדהות איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיבים. בתהליך זה מתפתחת מהינקות ולאורך השנים רגישות, דאגה, אכפתיות , סימפטיה, חמלה ורוך כלפי האחר. התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה "לסבול עם". כולי תקווה שאתם לא סובלים עד כה ושתמשיכו לקרא את המשך הרשימה.
לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. יש שיכולתם האמפתית גבוהה ויש שפחות, או שכמעט ואינה קיימת. מתוך דברים אלו די ברור כמה חשובה היא האמפטיה של המטפל.
חלק מהחוקרים הצביעו על ההיבטים הקוגניטיבים בתהליך האמפתי, תהליכים הכוללים זיהוי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ויחד עם זאת הוא ער לעובדת היות האחר מופרד ממנו. חלק מהמחקר היום מתיחס לצד הנוירולוגי של האמפתיה.
הוגים אחרים מציעים הסתכלות שונה וטוענים שלעיתים אנו אמנם מרגישים אותם רגשות כמו האחר אבל לעיתים אנו רק מדמינים את רגשותיו, קצת כמו שאני מנסה תוך הכתיבה על אמפתיה להיות קשוב לתחושותכם/כן על ידי כך שאני מדמיין את מצבכם/ן הריגשי.
נתן לחלק את תהליך רכישת היכולת האמפתית למספר שלבים המתפתחים בהתאם להתפתחות הרגישית והקוגניטיבית של התינוק:
- יכולת אמפתית כלפי עצמי:
הכוונה היא בעיקר לתינוק בשלבי חיו הראשונים. בשלבים אלו התינוק אינו עסוק בהשפעתו על הזולת או בכלל במצבו הרגשי של הזולת. הוא יכול להיות ער למצבה של האם או של הזולת אבל אינו רואה את עצמו כגורם למצוקה אצל האחר. הוא ינשך את פטמת אמו ללא אשמה או הכרה בכאבה. יש אנשים שנתקעים בשלב הזה ובאמת לא מסוגלים לחוש שום אמפטיה כלפי אדם אחר ולא מסוגלים לראות כיצד ההתנהגות שלהם בהגנה על הצרכים שלהם פוגעת באחרים. לאנשים אלו כמו לתינוקות יש חוש מוסרי מוגבל מאד, או שאין להם יכולת כזאת בכלל. את חלקם נמצא בכלא וחלקם יהפכו דווקא לאנשי עסקים מוצלחים, אנשי צבא, או פוליטיקאים.
- יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבורי:
היכולת להכיר בסבל של אדם אחר והיכולת להבין שהסבל שלו יכול לגרום לי סבל ולכן יש לי אינטרס מובהק לעזור לו או לנסות לצמצם את כאבו היא כבר יכולת מפותחת יותר. במצב זה הילד עדיין נמצא במצב של תלות מלאה באדם אחר, אך הוא כבר בעל יכולת להכיר באחר כנפרד. הילד יודע שהאדם השני, בדרך כלל ההורה, נפרד ממני ושיש לו רגשות משלו ומרגיש צורך לעזור לו כי הטוב שלו תלוי בטוב שלי. אם הוא סובל - סבלו יכול לגרום לי סבל.
- יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבור האחר:
במצב זה אני ער לכאבו של האחר ללא קשר להשפעתו הישירה עלי. אני ער לסבלו כי סבלו גורם לי סבל. אני לא אפגע פיזית, צרכי לא ינזקו או יפגעו עקב מצורתו של האחר אבל סבלו גורם לי סבל. ההבדל בין השלב הזה לשלב הקודם הוא האינסטרומנטליות שבקשר. בשלב הקודם אני זקוק לאחר לשם מילוי צרכי וסבלו יכול לפגוע ביכולתו למלא את צרכי. בשלב זה סבלו גורם לי סבל נפשי מתוך הזדהות עם כאבו. דגמא טובה לכך היא התגובה הריגשית שיש לנו לנוכח אדם חסר בית בו נתקלות עינינו ברחוב.
- יכולת להכיר במצוקת האחרים כקבוצה:
זהו המצב המפותח ביותר של אמפתיה והוא מתייחס ליכולת של האדם לגלות רחשי הזדהות עם קהילה שלמה אחרת. במצב זה מתרחבת התפיסה האנושית אל מעבר ליחיד הסובל ולמען הקבוצה כולה.
נעבור עכשיו לחשוב על מקומה האמפתיה בטיפול הנפשי. אני נשען על תיאורו של רענן קולקה, את האמפתיה ככלי טיפולי, כפי שהיא מופיעה בהקדמה לספרו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה?". קוהוט היה מייסדה של פסיכולוגית העצמי, אחד הזרמים החשובים מבין הזרמים השונים המרכיבים את הפסיכואנליזה.
קוהוט מתאר את האמפתיה ההורית בעזרת שני צעדים: הצעד הראשון הוא הבנת הצורך של הילד ובו בזמן תיקוף הצורך על ידי הבנה זאת. הצעד השני הוא, בפשטות, סיפוקו של הצורך. קוהוט אומר שהחויה הטובה של סיפוק הצורך מאפשרת לתינוק ולילד לבנות את עצמיותו, או במילים אחרות, להיות הוא.
כאשר מדובר בטיפול, היחידה הטיפולית הבסיסית, האופן שבה המטפל מקשיב ומתקשר עם המטופל, היא יחידה אמפתית הבנויה משני חלקים: החלק הראשון הוא ההבנה של המטופל שהיא המקבילה להבנת ההורה את ילדו והחלק השני של היחידה האמפתית הוא ההסבר המחליף את סיפוק הצורך ומביא לבניית העצמי של המטופל. עצם זה שהמטפל שלי מבין אותי ומסביר לי את התנהגותי או את הלך מחשבתי או את הרגשתי עוזר לי להכיר את צרכי ואת מי שאני. היחס החיובי, המקבל והאמפטיעוזר לי להיות אני.
ננסה להסביר את זה על ידי דוגמא:
כאשר מטופלת מספרת לי על אירוע כלשהו שקרה לה (למשל כי בנה המתבגר צעק עליה כי דרשה שיכין את שיעוריו והיא בתגובה יצאה מהבית בטריקת דלת) אני מנסה לדמיין את עצמי במצבה, אבל במקומה, כאילו אני היא. אני משתמש בכל הידע הקודם שיש לי עליה: איך היא מרגישה כאשר היא מותקפת, מה ציפיותיה בקשר לבנה, מה בקשר איתו מעליב אותה או גורם לו תחושת גאווה (אני יודע שגרושי הוריה גרמו לה סבל רב, אני יודע שניסתה במשך זמן רב להציל את הקשר הזוגי שלה עצמה שלא גרם לה להרגיש סיפוק ושמחה ושבחרה להתגרש בניגוד לדעתו של בנה. אני יודע שהיא צעירה ומוצלחת ובעלת כוחות נפש וסביבה תומכת) אני מדמיין לעצמי שלו הייתי במקומה הייתי חש בין השאר, רגשות אשמה כלפי בני, אך גם תיקווה ורצון לפתוח דף חדש, היית מרגיש זעם כלפי בני, אך לא הייתי רוצה לפגוע בו ). עוד אני נעזר גם תאוריות על נפש האדם כפי שלמדתי בשעורי הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית והפסיכותרפיה בכדי לנסות ולדמיין מה יכולה להרגיש אישה במצב זה וזאת רק לשם אמת מידה כלשהי שעל פיה אוכל להגדיר את יחודה של המטופלת (אני יודע למשל שאדם במשבר כגון זה יכולה להרגיש חרדה לגבי העתיד, חשדנות לגבי תגובתו של הצד השני לגבי רכוש משותף וכך הלאה אני בודק האם אותה אישה מרגישה משהו מכל אלו ומה אני יכול ללמוד עליה לאור זה). עוד אחשוב לפעמים איך הייתי אני מרגיש במצב זה, כי למרות השוני בינינו יכול להיות שמתוך החוויה שלי במצב אוכל לדעת משהו על החוויה שלה (נראה לי כי הייתי מגיב באופן עצבני יותר אך דרמטי פחות ממנה).
כל זה, בקיצור ובחלקיות, כולל את שלב ההבנה שלי את מצבה, עכשיו הגענו לשלב ההסבר; כדי לומר לה דבר מה, עלי בדוק שהיא מצפה כרגע שאומר משהו ושאני באמת מרגיש שזה הזמן הנכון וכן רצוי לבדוק גם שיש לי מה לומר. אם החלטתי לומר משהו, אנסה לחשוב על כל הידע שהצטבר אצלי בשלב ההבנה ואז לחשוב עליו בהקשר של הקשר שלי עם המטופלת, המקום הרגשי שבו היא נמצאת כרגע שקובע מה היא יכולה לשמוע ומה לא, והנסיון שלי בכל הקשור לאופן התקשורת ביננו, זאת אומרת, איך עלי להגיד את מה שברצוני להגיד בכדי שתוכל לקבל אותם ולא אצור אצלה התנגדות כלשהי. אחרי כל זה אומר משהו. כל אחד יכול לחשוב לעצמו (לנסות לשם עצמו/ה בנעלי, ששם את עצמי בנעליה) ולחשוב מה היה אומר.
הפעולה הזאת שלכתוב עליה ולקרא עליה לוקח זמן רב יותר מאשר לעשותה היא פעולה אנושית שכולנו עושים כל הזמן; נער היודע מתי לפנות לאמו בכדי לקבל את מפתחות המכונית המשפחתית, אבא שיודע איך לדבר על לב בתו בכדי שתשקיע יותר בלימודיה או חברה שכבר מכירה את חברתה זמן רב מספיק בכדי לדעת מה יעזור לה ביום רע. אונ עושים אותה ללא קשר להיותנו מטפלים. כולנו מאומנים במידה סבירה לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולומר לו משהו ביחס לכך. ההבדל בין המטפל לחבר בהקשר זה הוא שהסברו של המטפל יהיה במקרים רבים מדויק, רגיש ומכוונן יותר למטופל, תוך הימנעות מערוב עולמו הפנימי בדבריו אל האחר שבטיפולו.
הסיטואציה הטיפולית מסובכת וכוללת מצבים שאינם תואמים את השכל הישר. כמטפלים אנו נדרשים להיות אמפתים, לגלות הבנה ולהציע הסבר, לאנשים שגרמו ולפעמים עדיין גורמים סבל רב לאחרים, כמו למשל אנשים אלימים לילדיהם או לאנשים אחרים שסביבם. אנו נדרשים להבין אנשים הגורמים סבל לעצמם, כמו למשל אנשים המשתמשים בסמים, או שפוצעים את עצמם או שנשארים בסיטואציות המסוכנות להם. פעמים רבות אנו מוצפים בכעס דווקא כלפי זה אשר גורם לעצמו סבל רב ומשאיר אותנו חסרי אונים מול סבלו. אנו גם מנסים להבין את סבלו של המטופל כאשר הוא צועק עלינו או זועם עלינו. לפעמים תוך כדי כך שאדם צועק בזעם כלפי עלי לנסות להבינו ולחשוב על הסבר למצבו. בדרך כלל יהיה זעמו מופנה כלפי בגלל משהו שאמרתי, משהו שהיה לא אמפתי בעליל אם זאת התגובה שיצר אצל האחר שבטיפולי.
לפעמים מבט אמפתי יכול ליצור את הפעולה ההפוכה: מטופלת מספרת לי משהו עצוב: היא מטפלת בילדיה ללא עזרת בן - זוגה אשר אדיש אליה ואל צרכיה. אני מביט בה במבט מלא אמפטיה והבנה והיא מתמלאת זעם וכעס עלי: אני מעצבן אותה! היא צועק, אני לא מבין מדוע? הרי ככל כולי אני איתה ועם תחושותיה הקשות, כיצד זה שגמרתי לה לכעוס כל כך? התשובה היא שהמעט אמפטיה והשתתפות בצערה רק גרמו לה להרגיש יותר לבד, יותר זקוקה לעזרה שחסרה לה.
לפעמים אנו מנסים לומר משהו אמפתי, אבל אנו מגלים כי טעינו והאדם שניסינו לעזור לו מסרב להתנחם. אל תאמר לאדם במצוקה כי "הוא נמצא בתהליך...", אל תאמר לו כי הוא "לומד שיעור חשוב" גם "הכל לטובה" לא מומלץ. ההבעות האלו, גם אם כוונתם הייתה טובה מאד ונאמרו מכל הלב, הן פעמים רבות מרחיקות, מנתקות לא נעימות, לא אמפטיות. כאשר אדם נמצא במצוקה הוא צריך שיהיו אתו ולא שיאמרו לו משהו מלמד ומסכם.
רני לוי
ברשימה הזאת אשתדל, קודם כל, לא להלאות אותכם/ן הקוראים/אות. זה המינימום שאפשר לדרוש מרשימה שנושאה הוא אמפתיה. הנה אתם יושבים וקוראים אם זה אחרי יום עבודה, או במהלכו, בערב מאוחר, אולי בלילה, רגע לפני השנה, או מוקדם בבוקר עם הקפה, לפני העבודה, אתם יושבים ומחפשים משהו לקרא ונגעתם, נפלתם, על רשימה זאת. עלי לנהוג ברב קשב כלפיכם/ן, להיות אמפתי.
אמפתיה היא היכולת לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולהזדהות איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיבים. בתהליך זה מתפתחת מהינקות ולאורך השנים רגישות, דאגה, אכפתיות , סימפטיה, חמלה ורוך כלפי האחר. התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת. מקור המילה אמפתיה הוא יווני ופרושה "לסבול עם". כולי תקווה שאתם לא סובלים עד כה ושתמשיכו לקרא את המשך הרשימה.
לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. יש שיכולתם האמפתית גבוהה ויש שפחות, או שכמעט ואינה קיימת. מתוך דברים אלו די ברור כמה חשובה היא האמפטיה של המטפל.
חלק מהחוקרים הצביעו על ההיבטים הקוגניטיבים בתהליך האמפתי, תהליכים הכוללים זיהוי קשוב לסימנים המצביעים על מצבו הרגשי של האחר, ויחד עם זאת הוא ער לעובדת היות האחר מופרד ממנו. חלק מהמחקר היום מתיחס לצד הנוירולוגי של האמפתיה.
הוגים אחרים מציעים הסתכלות שונה וטוענים שלעיתים אנו אמנם מרגישים אותם רגשות כמו האחר אבל לעיתים אנו רק מדמינים את רגשותיו, קצת כמו שאני מנסה תוך הכתיבה על אמפתיה להיות קשוב לתחושותכם/כן על ידי כך שאני מדמיין את מצבכם/ן הריגשי.
נתן לחלק את תהליך רכישת היכולת האמפתית למספר שלבים המתפתחים בהתאם להתפתחות הרגישית והקוגניטיבית של התינוק:
- יכולת אמפתית כלפי עצמי:
הכוונה היא בעיקר לתינוק בשלבי חיו הראשונים. בשלבים אלו התינוק אינו עסוק בהשפעתו על הזולת או בכלל במצבו הרגשי של הזולת. הוא יכול להיות ער למצבה של האם או של הזולת אבל אינו רואה את עצמו כגורם למצוקה אצל האחר. הוא ינשך את פטמת אמו ללא אשמה או הכרה בכאבה. יש אנשים שנתקעים בשלב הזה ובאמת לא מסוגלים לחוש שום אמפטיה כלפי אדם אחר ולא מסוגלים לראות כיצד ההתנהגות שלהם בהגנה על הצרכים שלהם פוגעת באחרים. לאנשים אלו כמו לתינוקות יש חוש מוסרי מוגבל מאד, או שאין להם יכולת כזאת בכלל. את חלקם נמצא בכלא וחלקם יהפכו דווקא לאנשי עסקים מוצלחים, אנשי צבא, או פוליטיקאים.
- יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבורי:
היכולת להכיר בסבל של אדם אחר והיכולת להבין שהסבל שלו יכול לגרום לי סבל ולכן יש לי אינטרס מובהק לעזור לו או לנסות לצמצם את כאבו היא כבר יכולת מפותחת יותר. במצב זה הילד עדיין נמצא במצב של תלות מלאה באדם אחר, אך הוא כבר בעל יכולת להכיר באחר כנפרד. הילד יודע שהאדם השני, בדרך כלל ההורה, נפרד ממני ושיש לו רגשות משלו ומרגיש צורך לעזור לו כי הטוב שלו תלוי בטוב שלי. אם הוא סובל - סבלו יכול לגרום לי סבל.
- יכולת להכיר בסבלו של האחר כגורם מצוקה עבור האחר:
במצב זה אני ער לכאבו של האחר ללא קשר להשפעתו הישירה עלי. אני ער לסבלו כי סבלו גורם לי סבל. אני לא אפגע פיזית, צרכי לא ינזקו או יפגעו עקב מצורתו של האחר אבל סבלו גורם לי סבל. ההבדל בין השלב הזה לשלב הקודם הוא האינסטרומנטליות שבקשר. בשלב הקודם אני זקוק לאחר לשם מילוי צרכי וסבלו יכול לפגוע ביכולתו למלא את צרכי. בשלב זה סבלו גורם לי סבל נפשי מתוך הזדהות עם כאבו. דגמא טובה לכך היא התגובה הריגשית שיש לנו לנוכח אדם חסר בית בו נתקלות עינינו ברחוב.
- יכולת להכיר במצוקת האחרים כקבוצה:
זהו המצב המפותח ביותר של אמפתיה והוא מתייחס ליכולת של האדם לגלות רחשי הזדהות עם קהילה שלמה אחרת. במצב זה מתרחבת התפיסה האנושית אל מעבר ליחיד הסובל ולמען הקבוצה כולה.
נעבור עכשיו לחשוב על מקומה האמפתיה בטיפול הנפשי. אני נשען על תיאורו של רענן קולקה, את האמפתיה ככלי טיפולי, כפי שהיא מופיעה בהקדמה לספרו של הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט "כיצד מרפאת האנליזה?". קוהוט היה מייסדה של פסיכולוגית העצמי, אחד הזרמים החשובים מבין הזרמים השונים המרכיבים את הפסיכואנליזה.
קוהוט מתאר את האמפתיה ההורית בעזרת שני צעדים: הצעד הראשון הוא הבנת הצורך של הילד ובו בזמן תיקוף הצורך על ידי הבנה זאת. הצעד השני הוא, בפשטות, סיפוקו של הצורך. קוהוט אומר שהחויה הטובה של סיפוק הצורך מאפשרת לתינוק ולילד לבנות את עצמיותו, או במילים אחרות, להיות הוא.
כאשר מדובר בטיפול, היחידה הטיפולית הבסיסית, האופן שבה המטפל מקשיב ומתקשר עם המטופל, היא יחידה אמפתית הבנויה משני חלקים: החלק הראשון הוא ההבנה של המטופל שהיא המקבילה להבנת ההורה את ילדו והחלק השני של היחידה האמפתית הוא ההסבר המחליף את סיפוק הצורך ומביא לבניית העצמי של המטופל. עצם זה שהמטפל שלי מבין אותי ומסביר לי את התנהגותי או את הלך מחשבתי או את הרגשתי עוזר לי להכיר את צרכי ואת מי שאני. היחס החיובי, המקבל והאמפטיעוזר לי להיות אני.
ננסה להסביר את זה על ידי דוגמא:
כאשר מטופלת מספרת לי על אירוע כלשהו שקרה לה (למשל כי בנה המתבגר צעק עליה כי דרשה שיכין את שיעוריו והיא בתגובה יצאה מהבית בטריקת דלת) אני מנסה לדמיין את עצמי במצבה, אבל במקומה, כאילו אני היא. אני משתמש בכל הידע הקודם שיש לי עליה: איך היא מרגישה כאשר היא מותקפת, מה ציפיותיה בקשר לבנה, מה בקשר איתו מעליב אותה או גורם לו תחושת גאווה (אני יודע שגרושי הוריה גרמו לה סבל רב, אני יודע שניסתה במשך זמן רב להציל את הקשר הזוגי שלה עצמה שלא גרם לה להרגיש סיפוק ושמחה ושבחרה להתגרש בניגוד לדעתו של בנה. אני יודע שהיא צעירה ומוצלחת ובעלת כוחות נפש וסביבה תומכת) אני מדמיין לעצמי שלו הייתי במקומה הייתי חש בין השאר, רגשות אשמה כלפי בני, אך גם תיקווה ורצון לפתוח דף חדש, היית מרגיש זעם כלפי בני, אך לא הייתי רוצה לפגוע בו ). עוד אני נעזר גם תאוריות על נפש האדם כפי שלמדתי בשעורי הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית והפסיכותרפיה בכדי לנסות ולדמיין מה יכולה להרגיש אישה במצב זה וזאת רק לשם אמת מידה כלשהי שעל פיה אוכל להגדיר את יחודה של המטופלת (אני יודע למשל שאדם במשבר כגון זה יכולה להרגיש חרדה לגבי העתיד, חשדנות לגבי תגובתו של הצד השני לגבי רכוש משותף וכך הלאה אני בודק האם אותה אישה מרגישה משהו מכל אלו ומה אני יכול ללמוד עליה לאור זה). עוד אחשוב לפעמים איך הייתי אני מרגיש במצב זה, כי למרות השוני בינינו יכול להיות שמתוך החוויה שלי במצב אוכל לדעת משהו על החוויה שלה (נראה לי כי הייתי מגיב באופן עצבני יותר אך דרמטי פחות ממנה).
כל זה, בקיצור ובחלקיות, כולל את שלב ההבנה שלי את מצבה, עכשיו הגענו לשלב ההסבר; כדי לומר לה דבר מה, עלי בדוק שהיא מצפה כרגע שאומר משהו ושאני באמת מרגיש שזה הזמן הנכון וכן רצוי לבדוק גם שיש לי מה לומר. אם החלטתי לומר משהו, אנסה לחשוב על כל הידע שהצטבר אצלי בשלב ההבנה ואז לחשוב עליו בהקשר של הקשר שלי עם המטופלת, המקום הרגשי שבו היא נמצאת כרגע שקובע מה היא יכולה לשמוע ומה לא, והנסיון שלי בכל הקשור לאופן התקשורת ביננו, זאת אומרת, איך עלי להגיד את מה שברצוני להגיד בכדי שתוכל לקבל אותם ולא אצור אצלה התנגדות כלשהי. אחרי כל זה אומר משהו. כל אחד יכול לחשוב לעצמו (לנסות לשם עצמו/ה בנעלי, ששם את עצמי בנעליה) ולחשוב מה היה אומר.
הפעולה הזאת שלכתוב עליה ולקרא עליה לוקח זמן רב יותר מאשר לעשותה היא פעולה אנושית שכולנו עושים כל הזמן; נער היודע מתי לפנות לאמו בכדי לקבל את מפתחות המכונית המשפחתית, אבא שיודע איך לדבר על לב בתו בכדי שתשקיע יותר בלימודיה או חברה שכבר מכירה את חברתה זמן רב מספיק בכדי לדעת מה יעזור לה ביום רע. אונ עושים אותה ללא קשר להיותנו מטפלים. כולנו מאומנים במידה סבירה לזהות את מצבו הרגשי של האחר ולומר לו משהו ביחס לכך. ההבדל בין המטפל לחבר בהקשר זה הוא שהסברו של המטפל יהיה במקרים רבים מדויק, רגיש ומכוונן יותר למטופל, תוך הימנעות מערוב עולמו הפנימי בדבריו אל האחר שבטיפולו.
הסיטואציה הטיפולית מסובכת וכוללת מצבים שאינם תואמים את השכל הישר. כמטפלים אנו נדרשים להיות אמפתים, לגלות הבנה ולהציע הסבר, לאנשים שגרמו ולפעמים עדיין גורמים סבל רב לאחרים, כמו למשל אנשים אלימים לילדיהם או לאנשים אחרים שסביבם. אנו נדרשים להבין אנשים הגורמים סבל לעצמם, כמו למשל אנשים המשתמשים בסמים, או שפוצעים את עצמם או שנשארים בסיטואציות המסוכנות להם. פעמים רבות אנו מוצפים בכעס דווקא כלפי זה אשר גורם לעצמו סבל רב ומשאיר אותנו חסרי אונים מול סבלו. אנו גם מנסים להבין את סבלו של המטופל כאשר הוא צועק עלינו או זועם עלינו. לפעמים תוך כדי כך שאדם צועק בזעם כלפי עלי לנסות להבינו ולחשוב על הסבר למצבו. בדרך כלל יהיה זעמו מופנה כלפי בגלל משהו שאמרתי, משהו שהיה לא אמפתי בעליל אם זאת התגובה שיצר אצל האחר שבטיפולי.
לפעמים מבט אמפתי יכול ליצור את הפעולה ההפוכה: מטופלת מספרת לי משהו עצוב: היא מטפלת בילדיה ללא עזרת בן - זוגה אשר אדיש אליה ואל צרכיה. אני מביט בה במבט מלא אמפטיה והבנה והיא מתמלאת זעם וכעס עלי: אני מעצבן אותה! היא צועק, אני לא מבין מדוע? הרי ככל כולי אני איתה ועם תחושותיה הקשות, כיצד זה שגמרתי לה לכעוס כל כך? התשובה היא שהמעט אמפטיה והשתתפות בצערה רק גרמו לה להרגיש יותר לבד, יותר זקוקה לעזרה שחסרה לה.
לפעמים אנו מנסים לומר משהו אמפתי, אבל אנו מגלים כי טעינו והאדם שניסינו לעזור לו מסרב להתנחם. אל תאמר לאדם במצוקה כי "הוא נמצא בתהליך...", אל תאמר לו כי הוא "לומד שיעור חשוב" גם "הכל לטובה" לא מומלץ. ההבעות האלו, גם אם כוונתם הייתה טובה מאד ונאמרו מכל הלב, הן פעמים רבות מרחיקות, מנתקות לא נעימות, לא אמפטיות. כאשר אדם נמצא במצוקה הוא צריך שיהיו אתו ולא שיאמרו לו משהו מלמד ומסכם.
רני לוי
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
