על סיום טיפול הנפשי 

על סיום טיפול הנפשי.

רני לוי

אחת הטענות החוזרות ומושמעות לגבי הטיפול הנפשי היא שהוא אין-סופי. לטיפול הנפשי אין סוף, אומרים רבים, תמיד אפשר לשבת ולברר ולדבר, תמיד יהיו כל מיני ענינים על הפרק, תמיד טוב שיש משהו שמכיר ומקשיב ועוזר, אז למה לסיים - ואיך נראה ומרגיש הסוף של הטיפול. אנסה לגעת בשאלות אלו ואתיחס בעיקר לסיום אמיתי ולא לעזיבה באמצע או בהתחלה, מצבים בהם רק אגע בקצרה כדי להדגיש את מצבי הסיום האמיתיים.

הנה כמה סופי טיפול שיצא לי להכיר מקרוב:
- המטופל, לאחר שלוש שנים של עבודה קשה, מרגיש טוב ויציב בהרגשה הטובה שלו. זה לא שאין נפילות ושדברים שהיו בעייתיים בעבר לא חוזרים לפעמים: הנה שוב פעם הוא נופל להרגשת חוסר-ערך עצמי, הנה אותו שד ישן של קנאה באחותו הקטנה שמקבלת יותר מהורים שלהם, אפילו הדחף העוצמתי לעזוב את הכל ולברוח עולה לפעמים. ההבדל הוא שעכשיו הוא מוכן לדברים האלה והם פחות מפריעים לו ופחות מניעים אותו לפעולה מאר פעם. מה גם שלהם יצטרפו הצלחות ובטחון שלא היו שם קודם ושמחזקים היום.
- המטופלת מתגייסת לצבא. היא לא רוצה להפסיק את הטיפול אבל במסגרת הצבא יהיה לה קשה להגיע. אני גם לא בטוח שזה נכון לה להפסיק עכשיו. אמנם הבעיות אכילה איתן הגיעה כמעט נעלמו, התקפי האכילה פסקו ואיתם גם ההקאות, אבל אני חושש, הלחץ בצבא עלול להחזיר אותם. היא רוצה להצליח ובצבא ולי אין ספק שהיא יכולה. היא יודעת להעזר בי היום יותר מאשר בהתחלה. אני מאמין שאם תצטרך אותי - תדע איפה למצוא אותי.
- זה היה מאד מהיר, בזמן קצר מאד יחסית, במספר חודשים הוא הצליח למצוא עבודה, לעבור לגור עם בן זוג ולהרשם ללמודים במקצוע שרצה ושלא היה בטוח שיצליח בו. הוא מאין בעצמו יותר ויש לו קבלות. אני ממש לא חושב שהוא צריך לעזוב אבל לא עוזר לי כלום. כל נסיון לומר על זה משהו נתקל בסרוב עיקש: אתה לא מאין בי, אתה רק רוצה שאשר כאן לנצח, עזרת לי מאד, כמעט קסם, תודה ולהתראות. הוא אכן עוזב ואני מרגיש שהוא יותר בורח מאשר עוזב. אין שום דבר שאני יכול עשות בעניין.

אנשים מתחילים ומסיימים טיפולים בדרך המיוחדת להם. יש המון אפשרויות. היחס שלי לעזיבה של מטופלים ולסיום של טיפולים משתנה עם השנים. פעם כל עזיבה נראתה לי מוקדמת, כל סיום נראה לי מאולץ. חשבתי שאפשר לפתור את הכל, להגיע למקום שלם ומוחלט ממנו הסוף יהיה רק טוב סוף טוב שיעזור לי לדעת שעשיתי הכי טוב שאפשר ומעכשיו יהיה הכי טוב שיכול להיות. זה לא עובד ככה. אין סופים מושלמים רק סופים אמיתיים. אנשים עוזבים או מסיימים תמיד בזמן הנכון. זהו הזמן הנכון להם. אני יכול לומר את דעתי, לפעמים להתחנן, לפעמים להתריע אבל עדיין בשורה התחתונה הזמן הוא הזמן הנכון להם. עוד דבר, הסיבה לסיום כמו גם הסיבה להתחלה לא נוכחת שם ומצהירה על עצמה: אני הסיבה הנכונה והאמיתית!! הסיבה לסיום או לעזיבה היא משהו שיודעים עליו רק אחרי כן. לגבי הסיום, בגלל שהמטופל איננו כבר, יהיו אלה הם תמיד השערות, פוסט מורטום.

בשלושת הדוגמאות שכתבתי אפשר לראות שלושה סוגים שונים של סיומות:
הראשון הגיע למקום טוב בטיפול, עם הצלחה סבירה ויכולת להתבנן עליה ולהחליט מתוכה על הסיום. הסיום היה מקובל גם עלי - הוא הרגיש לי נכון. הגענו למקום בו אפשר לסיים ואפילו טוב ונכון לסיים - כן יש מקום כזה.
הסיום השני היה שילוב של נסיבות חיים ושל הרגשה משותפת. גם אני וגם המטופלת הרגשנו שאפשר לנסות בלי טיפול במקום החדש, בצבא. אם היא לא הייתה במצב יותר טוב ולא הייתי מאמין שיש לה את היכולת לחזור ולבקש עזרה - לא הייתי הולך עם הרצון שלה לנסות בלי טיפול.
הסיום השלישי נראה לי כמו בריחה אחוזת תזזית אל הבריאות, משהו לא כל כך מחובר לנפש ולא אמיתי. זה קורה הרבה פעמים, לצערי. הפתיחה של הטיפול מאד חזקה ודרמטית, אדם מביא המון תיקווה ורצון לשינוי ויחד עם העידוד של המטפל השינוי באמת קורה. לאחר מיכן יש צורך להשריש אותו ולהעמיק את הקשר הטיפולי. לאחר התקופה הראשונה והטבה ראשונה נפתחים דברים עמוקים יותר שההתמודדות איתם קשה וארוכה יותר ואז לפעמים מגיע יאוש, תחושה שאי אפשר באמת להתמודד עם כל זה ואז מסתפקים במה שהושגו עוזבים.

יש סיום לטיפול. הוא אפילו רצוי וחשוב. טיפול מסתיים כמו שהוא מתחיל - בהסכמה. אם ההתחלה היא בהסכמה משותפת על חוזה טיפולי ועל הצורך בטיפול מחד והיכולת לעזור מאידך, הסיום מגיע בהסכמה על כך שההתקדמות הרצויה התרחשה, על כך שההישגים שהושגו הם אמיתיים ויציבים לאורך זמן ועל כך שאפשר עכשיו להמשיך לבד. למרות שהלבד הזה אינו ממש לבד. המטופל בסיום הטיפול לוקח את הפונקציה הטיפולית איתו, או במילים אחרות, את השיחות שניהל עם המטפל הוא יכול כבר לעשות עם עצמו, הדיאלוג הפנימי שלו השתנה, דמות המטפל הופנמה ונתן להעזר בה אם צריך. העניין הזה לא מיוחד רק לטיפול. אנחנו לוקחים איתנו דמויות רבות שעוזרות לנו לאורך הדרך. הדמויות של ההורים שלנו, של מורים ומדריכים וחברים. המטפלים שלנו הופכים להיות דמות נספת שנמצאת שם עבורנו גם כשהיא כבר איננה, מן ידיד לעת צרה.

הרבה מטופלים שאלו אותי האם אמרתי למשהו אי פעם שהוא יכול להפסיק ושהטיפול נגמר. אני חושב שההשאלה נובעת מקושי להבין משהו שנמצא בבסיס של הטיפול וזה העובדה שהמטופל מחליט עבור עצמו, רק הוא יודע מה טוב ונכון לו. אם אני צריך לומר לו שהטיפול נגמר כנראה שלא התקדמנו כל כך...

אחת השאלות שעולות בטיפול היא כמה זמן זה יקח? ומתי כבר יגיע הסוף? שאלות אלו מתחלפות ובתחושה שלא רוצים שיגיע הסוף שמרגישים שלא יכולים בלי זה, אלו תחושות מאיימות ומבהילות של תלות וקשר. מה שמפחיד בהם הוא בדיוק זה שעכשיו אנחנו צריכים משהו והוא יכול לעזוב או לפגוע או לאכזב. התחושה שרוצים שזה כבר יגמר מתחלפת בתחושה שלא רוצים שזה יגמר. שתי התחושות אמיתיות ונוכחות לאורך כל הטיפול. סיום טיפול הוא תהליך ארוך ומובנה. המעבר מטיפול להעדר טיפול מתרחש בהדרגתיות תוך בחינת האפקט של העדר הטיפול העל המטופל. כמו שלא מסיימים שום קשר משמעותי וחשוב ביום אחד כך לא מסיימים טיפול בפגישה אחת. ההדרגתיות והיכולת להביט על התהליך של סיום הטיפול חשובים כדי לבדוק האם נכון לסיים עכשיו ומה ההשפעה של הסיום על המטופל.

טיפול מתחיל כשהוא מתחיל ונגמר כשהוא נגמר. הסיום כמו ההתחלה אינם נקודות ברורות ומוחלטות. לפעמים יש הרגשה שהמטופל "כבר לא כאן" וכבר "נפרד, בעודו נוכח בחדר", לפעמים הטיפול נגמר אבל עדיין המטופל מבקש לראות אותי אחת לכמה זמן, רק כדי לשמר את מה שהושג. מטופל יכול לחזור לאחר כמה שנים לעוד תקופה ולספר כי הייתי איתו כל הזמן ודברים שאמרתי בלי שאזכור שאמרתי הולכים איתו עד היום. זה עובד גם הפוך - אני זוכר דברים שאמר ומקומות שבהם היה שהוא בכלל שכח מעצם קיומם. לא הרבה מדברים על זה אבל ההשפעה בין מטפל למטופל היא הדדית, משהו נשאר בנו מכל חיבור משמעותי עם אדם אחר, בכל מטפל נשאר משהו ממטופל שנגע בנפשו.



ההרגשה בסיום טיפול משונה מאד: מצד אחד יש שמחה על ההישג ועל הדרך שנעשתה ומצד שני יש כאב על הפרידה. יש משהו אמביוולנטי בכל סיום אמיתי. אנחנו ממשיכים בנפרד כל אחד הולך לדרכו אבל אנחנו גם ביחד, הצלחנו לעבור הרבה ולהגיע למקומות שלא האמנו שנצליח להגיע אליהם אך יש תמיד עוד מקומות שאליהם אנחנו שואפים ואליהם עוד לא הגענו, אנחנו שמחים ועצובים מסופקים ולא מסופקים רותים ללכת וגם רוצים להשאר וממשיכים.