דפוסי מגורים בחברה הבדואית 

דפוסי מגורים בחברה הבדואית
מגורי הבדואים שונים ומותאמים למקום הימצאותם. אורח חיי הנוודות כפה על הבדואים לא להתייחס הרבה לצורת בתיהם ולא למיקומם או היותם חזקים או רופפים.
תמיד דאגו שבתיהם יהיו קלי העברה ממקום למקום וקלי משקל כדי לשאת אותם על בהמות וגמלים.
הבדואים התאימו את מגוריהם גם לעונות השנה, לכן יותר מצורה אחת הייתה לבתיהם. המגורים הארעיים הפשוטים והטבעיים ביותר הם המערות.
1. המערות
המערות שמשו מקום מגורים ארעי לבדואים שמעגל נדידתם היה מעגל מצומצם או אלה שנדידתם הוגבלה בשני כוונים, האחד בעונת החורף לכוון ההרים והשני לכוון העמקים בעונת הקיץ. כך, מגוריהם של סוג אוכלוסייה זה היו מערות בהרים, שהן או מערות טבעיות או מערות חצובות בסלע או אבן חול. המערות היו מגורי הרועים ועדריהם בדרך קבע בעונת החורף.
לפני כניסת הבדואים לגור במערות עשו מין בדיקה ראשונית למערה וודאו שהינה מתאימה. ולפעמים הוסיפו חלקים פנימיים כמו מחצות, במידה ושטח המערה אפשר זאת, ועשו מין חלוקה פנימית למערה. לפעמים, גם, הוסיפו גדר חיצונית ממול לפתח המערה כדי למנוע חיות טורפות מלהתקרב למערה. הגדרות הללו היו בנויים מאבן בגובה של מטר אחד ומעליו חבילות יבשות של צמחים דוקרניים ורק דרך פתח צר ומוגן התאפשרה הכנסת העדרים והוצאתם.
כשהבדואים עברו לישוב קבע בהרים הם השאירו את המערות בחצרות בתיהם והשתמשו בהם כמחסנים או אפילו בתי מלאכה קטנים אצל בעלי מלאכות יד (אביצור, 1961).
2. האוהל
האוהל הוא דפוס המגורים הקלסי של הבדואים שבו חיו עם משפחותיהם ובקרבת עדריהם. לפי צורתו החיצונית של האוהל ולפי גודלו אפשר לחלק את האוהלים לשלושה סוגים. הסוגים הללו התהוו לפי דעת רבים מהבדואים בהשפעת המצב הכלכלי לבעל האוהל ולתנאי המקום.
סוגי האוהלים הם:
א. האוהל הגדול אצל הבדואים נקרא "ב??ית? ש?ע?ר" (בית עשוי יריעות שער עזים), נקרא גם "א?ל?ב??י?ת?" (אוהל בה' הידיעה) (פואל, 1976).
האוהל מחולק לשני חלקים עיקריים שהראשון והגדול הוא לקבלת אורחים ומקום לינת הגברים, ואצל שבטים מסוימים בונים אוהל גדול ומיוחד לקבלת אורחים וזה יהיה אוהל משותף לכל בני השבט "ש?יג? או ד?יו?אן". כך, במקרה הזה הופך החלק הראשון בכל אוהל פרטי למקום לינת הגברים בלבד. החלק השני של האוהל הוא מגורי הנשים ומקום לינתן עם הטף "מ?ח?ר?ם", בין שני החלקים מפרידה מחיצה העשוייה מיריעות דקות "מ?ע?נ?ד". אצל שבטים מסויימים כמו שבטי סיני, למשל, אין מחצות המפרידות בין חלקי האוהל ואף משמש האוהל כמשכן לחיות. ההפרדה תהיה ברצפת האוהל, כלומר: שני מפלסים שהעליון הוא משכן האנשים והתחתון הוא משכן החיות, ביניהם מדרגה כחצי מטר גובהה (בן דוד, 1981).
צורת האוהל מלבנית ואורכו כששה מטרים (מידה סטנדרטית). כל עוד שהאוהל רחב יותר זה מראה על מצבו הכלכלי הטוב של בעלו ועל נדיבותו.
אוהלי הבדואים תמיד פתוחים למרות שיש להם דלתות מיריעות וזה משמש לסגירה בעת נשיבת רוח עזה בלבד (חבקוק, 1988).
ב. אוהל קטן: סוג אוהל זה נקרא "ח?'ר?ב?ו?ש או ב?ו?ח?'ש?ה" והוא מין אוהל העשוי משקים לשם שימוש בימות החמה. יריעות האוהל הזה עשויים משקים תפורים זה לזה.
האוהל הקטן משמש את העשירים בשעת נדידה הרחק מגבולות השבט, ובפרט בשעת מרעה. בזמן שסוג אוהל זה משמש לעניים בכל ימות השנה. כך, הבדואים מתייחסים לצורה הזאת כאל צורה לא מתאימה ואינה ראויה לכבוד ובמיוחד בעת קבלת אורחים, לכן הם ממהרים להתנצל לאורחיהם על קבלת פניהם באוהל קטן (סטבסקי, 1972).
ג. סוכה (ע?ריש?ה): הסוכה היא סוג מגורים של הבדואים הגרים באזורי ביצות. שטח הסוכה הוא קטן יחסית לאוהל וגם קל מאוד להעבירה ממקום למקום.
הסוכה מורכבת מענפי עצים שהם מעין שלד לסוכה ומחצלות שמחדשים אותם בעת העברת הסוכה.
תדירות העברת הסוכה תהיה כשתים שלוש פעמים בשנה (סטסקי, 1972).
הבדואים דאגו מאוד לסוכותיהם כשהיו מגוריהם הבלעדיים אבל כשהשתנה מצבם ועברו למגורים חדשים יותר יחסית הפכו הסוכות למעין מחסנים או משכני חיות או לפעמים לבלות לילות שבהן מזג אוויר חם.
3. בתי אבן
כמעט מאמצע המאה ה- 19 הבדואים התחילו לעבור למגורי קבע. חלק גדול מהם נטשו את האוהלים והתחילו לבנות בתי אבן קבועים, בצורות שונות וחומרים שונים.
בנייני הקבע הללו חולקו לשני סוגים. החלוקה הייתה לפי החומרים שמשתמשים בהם לבניית אותם בתים.
א. הסוג הראשון הוא בתי ה"ט??ין"-הבתים הללו נבנו "בדרך כלל מלבני טין בלתי שרופות, מחוברות במלט טיט פשוט הנעשה במקום" (סטבסקי, 1972). הלבנים יובשו בשמש או לפעמים השתמשו במקומן בגושי טין חסרי צורה. קירות הבתים הללו היו מטויחים בטיט ולעתים מסויידים. סוג מעין זה היה אטום כלפי חוץ על ידי גדר גבוה כמעט בגובה החדרים ובה דלת עץ קטנה. שטח הבית היה מחולק לשלושה חלקים:
1. הבית כולו שהוא המבצר של המשפחה כולל מבני המשק של בית האב.
2. החצר הפנימית על כל מה שיש בה.
3. חדר המגורים של המשפחה עם הילדים ובעת שהבית היה של משפחה מורחבת, כל זוג עם ילדיהם גרו בחדר אחד.
בית הטין היה מורכב משני מפלסים שהם: תחתית הבית וזה גם מחולק לשני חלקים, שהראשון הוא מעין מחסן מלאי המזון וחפצי הבית והשני הוא מעין דיר או רפת לבעלי החיים. והמפלס השני הוא מקום המגורים.
ב. הסוג השני הוא בניני אבן: עד תקופה מאוחרת יותר הבדואים התחילו בבניית בתי אבן כי זה היה כרוך בהוצאות רבות ומאמצים גדולים. לבתי האבן היו צורות שונות אבל לבתי הבדואים הייתה הצורה האופיינית גם לכפריים שהיא הרכב הבית משני סוגים:
1. בתים עם גג שטוח העשוי מגזעי עץ וביניהם ענפים וקשים ומכוסים בטיט שהיה צריך לחדשו
מדי שנה.
2. בתים עבי קירות תומכים בקמירונות או כיפות (בן דוד, 1981).
בתי האבן מחולקים לשלושה מפלסים:
א. המפלס התחתון ולרוב נמוך יותר, אפילו, מכניסת הבית והוא משמש כמשכן בעלי החיים. החלק הזה תופס כרבע משטח הבית לרוחב ולכל אורך הבית.
ב. המדור השני מעין עלית גג פנימית ובה משתמשים להחזיק ולאחסן מלאי הבצל והסומסום
וכו'...
ג. המדור העליון הוא חדרי מגורים של בני הבית (בן דוד, 1981).
רשימת מקורות:
1. אביצור, ש. 1961. אורחות תרבות וידיעת הארץ בישראל ובעמים. ת"א.
2. בן דוד, י. 1981. שבט בדואי בצל המנזר-ג'בליה. י"ם.
3. חבקוק, י. 1988. הבדואים. באר שבע.
4. סטבסקי, מ. 1972. הכפר הערבי. ת"א.
5. פואל, ס. 1976. הבדואים הערבים והתפתחותם. קהיר.