הגדרת רשלנות רפואית
הרפואה אינה בשום אופן מדע מדויק. מתוך הנחה זו ניתן להבין כי רופאים אינם חסינים בפני טעויות. על מנת להעניק טיפול רפואי מיטבי, רופאים מאבחנים את מצבו של החולה ובהתאם לאבחנה זו ועל סמך הידע והניסיון הנרחב שברשותם, הם מחליטים על הטיפול המתאים למטופל הספציפי. תהליך זה אינו חסין בפני טעויות. רופאים הינם בני אדם ומתוך כך גם הם מועדים לטעויות. השאלה העולה במצבים רבים היא כיצד להבחין בין טעות אנוש לגיטימית של איש צוות רפואי, לבין רשלנות עליה הוא צריך לתת את הדין. על מנת לתת לרופאים את הביטחון לפעול על פי שיקול דעתם המקצועי, ללא חשש לתביעות משפטיות מצד המטופלים, בית המשפט קבע לא אחת כי: "לא כל טעות מהווה רשלנות".
כאשר בודקים האם מקרה מוגדר כמקרה של רשלנות רפואית, נבדקת התקיימותם של שלושת התנאים הבאים:
א. הגורם המטפל במטופל חב חובת זהירות בטיפול כלפי החולה.
ב. הגורם המטפל הפר את חובת הזהירות.
ג. למטופל נגרם נזק עקב ההפרה של חובת הזהירות החלה על הגורם המטפל.
במידה ונמצא שהופרה חובת הזהירות, נגרם נזק וכי ישנו קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק - הרי שמדובר במקרה של רשלנות רפואית. בתביעות בגין רשלנות רפואית על המטופל התובע להוכיח כי הרופא כשל בטיפול בכך שהיה צריך לצפות את הנזק שייגרם ולמנוע את הנזק. בכך שהרופא לא מנע את הנזק, הוא הפר את חובת הזהירות החלה עליו. בנוסף, על המטופל להוכיח את קיום הקשר הישיר בין ההתנהגות הרשלנית של הרופא לנזק המדובר.
הבדל בין טעות לרשלנות
הגדרה זו של רשלנות רפואית מאפשרת מרחב לדיון העוסק בהבדל בין רשלנות ובין טעות, מכיוון שבסופו של דבר, הטיפול הרפואי מתבסס על שיקול דעתו של רופא. שכפי שצוין לעיל, גם הוא, כבן אדם, יכול לטעות.
המדד שהתקבל על ידי מערכת המשפט בנוגע לדיון זה הוא "מבחן הרופא הסביר". מערכת המשפט בוחנת האם הידע עליו התבסס הגורם המטפל, היה הידע המעודכן והנכון ביותר במועד הטיפול. שיקולי הרופא נדרשים להיות שיקולים סבירים ברמה המקובלת, המתבססים על ניסיון וידע אשר קיים בספרות המקצועית נכון לאותה התקופה.
תחום הרשלנות הרפואית נכנס למודעות הציבורית בשני העשורים האחרונים בארצות הברית והגיע גם לישראל. כיום רוב הרופאים בישראל מבוטחים כנגד תביעות רשלנות רפואית. ישנם משרדי עורכי דין רבים המתמחים בתביעות מסוג זה. בניגוד לשנים עברו, תביעה כנגד הגורמים המטפלים היא אחת מאפשרויות הפעולה הלגיטימיות של מטופל שאינו מרוצה מתוצאות הטיפול. לאור התפתחות העיסוק בנושא זה והעלייה בהוצאה הציבור בגין תביעות רשלנות ציבורית, קמה ועדה ממשלתית בין משרדית למציאת פתרונות להקטנת ההוצאה הציבורית בתחום זה. הועדה הגישה את מסקנותיה בנובמבר 2005.
מסקנות הועדה הובילו לשינויים בתקנות ובחקיקה של תחום זה. תוצאת הלוואי של הניסיון לצמצם את כמות התביעות עקב רשלנות רפואית היא שהתחום המשפטי העוסק בתביעות רשלנות רפואית הפך סבוך יותר. עקב כך מומלץ לכל מטופל השוקל להגיש תביעת רשלנות כנגד הגורם המטפל לעשות זאת באמצעות עורך דין המתמחה בתחום, על מנת לצלוח את הקשיים המשפטיים אשר נערמו על הגשת תביעות רשלנות רפואית.
הרפואה אינה בשום אופן מדע מדויק. מתוך הנחה זו ניתן להבין כי רופאים אינם חסינים בפני טעויות. על מנת להעניק טיפול רפואי מיטבי, רופאים מאבחנים את מצבו של החולה ובהתאם לאבחנה זו ועל סמך הידע והניסיון הנרחב שברשותם, הם מחליטים על הטיפול המתאים למטופל הספציפי. תהליך זה אינו חסין בפני טעויות. רופאים הינם בני אדם ומתוך כך גם הם מועדים לטעויות. השאלה העולה במצבים רבים היא כיצד להבחין בין טעות אנוש לגיטימית של איש צוות רפואי, לבין רשלנות עליה הוא צריך לתת את הדין. על מנת לתת לרופאים את הביטחון לפעול על פי שיקול דעתם המקצועי, ללא חשש לתביעות משפטיות מצד המטופלים, בית המשפט קבע לא אחת כי: "לא כל טעות מהווה רשלנות".
כאשר בודקים האם מקרה מוגדר כמקרה של רשלנות רפואית, נבדקת התקיימותם של שלושת התנאים הבאים:
א. הגורם המטפל במטופל חב חובת זהירות בטיפול כלפי החולה.
ב. הגורם המטפל הפר את חובת הזהירות.
ג. למטופל נגרם נזק עקב ההפרה של חובת הזהירות החלה על הגורם המטפל.
במידה ונמצא שהופרה חובת הזהירות, נגרם נזק וכי ישנו קשר סיבתי בין הפרת החובה והנזק - הרי שמדובר במקרה של רשלנות רפואית. בתביעות בגין רשלנות רפואית על המטופל התובע להוכיח כי הרופא כשל בטיפול בכך שהיה צריך לצפות את הנזק שייגרם ולמנוע את הנזק. בכך שהרופא לא מנע את הנזק, הוא הפר את חובת הזהירות החלה עליו. בנוסף, על המטופל להוכיח את קיום הקשר הישיר בין ההתנהגות הרשלנית של הרופא לנזק המדובר.
הבדל בין טעות לרשלנות
הגדרה זו של רשלנות רפואית מאפשרת מרחב לדיון העוסק בהבדל בין רשלנות ובין טעות, מכיוון שבסופו של דבר, הטיפול הרפואי מתבסס על שיקול דעתו של רופא. שכפי שצוין לעיל, גם הוא, כבן אדם, יכול לטעות.
המדד שהתקבל על ידי מערכת המשפט בנוגע לדיון זה הוא "מבחן הרופא הסביר". מערכת המשפט בוחנת האם הידע עליו התבסס הגורם המטפל, היה הידע המעודכן והנכון ביותר במועד הטיפול. שיקולי הרופא נדרשים להיות שיקולים סבירים ברמה המקובלת, המתבססים על ניסיון וידע אשר קיים בספרות המקצועית נכון לאותה התקופה.
תחום הרשלנות הרפואית נכנס למודעות הציבורית בשני העשורים האחרונים בארצות הברית והגיע גם לישראל. כיום רוב הרופאים בישראל מבוטחים כנגד תביעות רשלנות רפואית. ישנם משרדי עורכי דין רבים המתמחים בתביעות מסוג זה. בניגוד לשנים עברו, תביעה כנגד הגורמים המטפלים היא אחת מאפשרויות הפעולה הלגיטימיות של מטופל שאינו מרוצה מתוצאות הטיפול. לאור התפתחות העיסוק בנושא זה והעלייה בהוצאה הציבור בגין תביעות רשלנות ציבורית, קמה ועדה ממשלתית בין משרדית למציאת פתרונות להקטנת ההוצאה הציבורית בתחום זה. הועדה הגישה את מסקנותיה בנובמבר 2005.
מסקנות הועדה הובילו לשינויים בתקנות ובחקיקה של תחום זה. תוצאת הלוואי של הניסיון לצמצם את כמות התביעות עקב רשלנות רפואית היא שהתחום המשפטי העוסק בתביעות רשלנות רפואית הפך סבוך יותר. עקב כך מומלץ לכל מטופל השוקל להגיש תביעת רשלנות כנגד הגורם המטפל לעשות זאת באמצעות עורך דין המתמחה בתחום, על מנת לצלוח את הקשיים המשפטיים אשר נערמו על הגשת תביעות רשלנות רפואית.
