''הגראנד רנואר'' חלק שני-המשך 

.\ . הריאליזם המשפטי עלה בין שנות ה-20 וה-30 בארצות הברית. מדובר בקבוצת אינטלקטואלים - מהקבוצות המזוהות עם השמאל הפוליטי שאנשיהן הגיעו מתחום ההוראה במשפט, קבוצה זו הקימה תנועה מרדנית (הריאליזם המשפטי כתנועה). מה שמאפיין את כתיבתם זו ביקורת כלפי השיטה המשפטית הקיימת, שהייתה באותה עת הפורמליזם המשפטי. החשיבה המשפטית באותה עת שמה דגש על הכרת הכללים והקשר בין מושגי המשפט, מתוך רצון להציג את המשפט כמדע. לדוגמה פרופסור לנגדל, דיקאן הפקולטה למשפטים בהארוורד באותה עת, גרס כי תפקיד המשפטן הוא להכיר את הדוקטרינות המשפטיות ולסווגן, באופן שיאפשר יצירתה של "גאומטריה משפטית" - הסקה אינדוקטיבית של כללים מתוך מקרים ספציפיים שנפסקו על ידי בתי המשפט, והחלה דדוקטיבית של הכללים על המקרים החדשים שבאים אל פתח בתי המשפט. כך, בדומה למעבדה אצל הפיזיקאי, מציג לנגדל את הספרייה כ"מעבדתו של המשפטן". מאפיינים נוספים של התפיסה הפורמליסטית הנוקשה ששלטה אז בארצות הברית הם האמונה שאין במשפט לקונה, שההכרעה המשפטית היא אובייקטיבית, ושמערכת המשפט אינה צריכה להתחשב בשינויי הזמן ובלחצים חברתיים. הריאליזם יוצא נגד חשיבה זו, שלטענתו מטרתה הנצחת הפערים החברתיים והגנה על בעלי ההון. הריאליסטים טוענים כי השימוש במושגים של כללים - חובות במשפט הוא מחסום לחשיבה בהירה על עניינים משפטיים. השופט צריך להיבחן על פי מה שהוא עושה בפועל - התנהגותו ולא על ידי עיסוק תאורטי בחוקים שהם מחילים. כך, מוריס כהן, אחד מן הריאליסטים החשובים, מעמיד בפני המשפטן הריאליסט שתי מטרות מרכזיות: הראשונה היא לבחון מה בתי המשפט פוסקים בפועל (על ידי מחקר אמפירי של הפסיקות) - כלומר: מה קיים בפועל, והשנייה היא בחינה של הפסיקות הראויות, מתוך תפיסת המשפט ככלי להנדסה חברתית (באמצעות שימוש במדעי החברה - סוציולוגי, כלכלה וכו') - כלומר: מה ראוי שיהיה.
[עריכה]מאפיינים בולטים של גישת הריאליזם המשפטי
? זוהי תאוריה תיאורית, כלומר צופה על המציאות ומתארת אותה, ונורמטיבית, כלומר מגדירה לשופט כיצד לפעול.
? הריאליזם האמריקאי הינו בעיקר תורת שפיטה, אולם ככזה יש לו קשר הדוק גם לתורת המשפט.
? רעיון הזרימה - לעולם לא מקבעים, ממשיכים כל הזמן לחפש. דומה לאנטי פורמליזם.
? היחס בין המשפט למטרות החברתיות שלו הוא יחס דינאמי, כל הזמן בודקים את המשפט ואת המטרות.
? החברה תמיד תזרום מהר יותר מהמשפט. ההנחה היא שהשינויים באים מלמטה. המשפט כל הזמן מסתכל על החברה ומשתנה בהתאם.
? ישנה הבחנה בין מה קיים בפועל (IS) לבין מה שצריך להיות (OUGHT). החשיבות היא על מה קיים, מהן העובדות. גם אנשים שרוצים שינוי חברתי ומאמינים במשפט ככלי לשינוי חייבים קודם כל לתאר את המשפט כמות שהוא בלי סנטימנטים ורק כך נדע מהו המשפט באמת בלא ערבוב של רגש ומוסר. מה שחשוב זו התוצאה הסופית, פסק הדין.
[עריכה]טענות הריאליסטים
? ספקנות כללים - כללים אינם מסוגלים להכתיב תוצאות משפטיות. מערכת המשפט נראית על פניו כמערכת כללים אך בפועל היא מלאה בפערים (מקומות שאינם מכוסים על ידי החוק, לקונות), קונפליקטים (התנגשויות בין נורמות וכללים לעקרונות שעומדים מאחוריהם) ובדו-משמעויות (מושגים עמומים). המצב הבסיסי של ששופט מתמודד אתו זה "חוסר ניתנות להכרעה". ההחלטות מתקבלות בהיעדר קריטריון. אם הכללים אינם מניבים תוצאה אז המשפט לא יכול להסתפק בעיסוק בכללים אלא עליו לרדת למציאות בה מתקבלות ההחלטות.
? ספקנות עובדות - אבי הרעיון - ג'רום פרנק. הוא טוען שהשופט לא שונה מהעדים. העדים יוצרים עיוות ראשוני של העובדות והמושבעים יוצרים עיוות נוסף. קליטת המידע היא תמיד סלקטיבית ומושפעת מדעות קדומות, מצב רוח וכיו"ב. למשפט אין יכולת למצוא את העובדות ולהכריע בשאלה מה באמת קרה. צריך לשם כך להפעיל ידע מפסיכולוגיה / סוציולוגיה. לא מקובל על הריאליסטים העובדה ששופט מפריד בין עובדות ונורמות. הפעלת שק"ד של השופט היא שרירותית והכל תלוי במצב רוחו של השופט, בהיבטים התרבותיים שלו (דעות קדומות), או באיזון שהשופט עושה בין שיקולי מדיניות.
? אנטי קונצפטואליזם - יציאה כנגד שימוש של המשפטן במושגים מופשטים כדי להצדיק החלטות שלו. פליקס כהן - חלומו האולטימטיבי של המשפטן הוא להיות בגן עדן של מושגים מופשטים שאינם מפורשים על ידי המציאות. בפסה"ד שואל בימ"ש אמריקאי האם ניתן לתבוע תאגיד שהוקם באריזונה בניו-יורק, שם הוא מנהל עסקים. כהן אומר שיש כאן התמקדות במושגים שלא נותנים תשובה. השאלה היא לא מהו המושג אלא מה המושג אמור להשיג במציאות, שאלת התכלית. המושג הוא כלי של פרשנות שניתן להבנה רק דרך שאלת הפונקציה שלו. השופטים צריכים לעשות דיון פונקציונלי ולא מטאפיזי.
? דגש על מדעי החברה / אמפיריציזם (לימוד מן הניסיון העובדתי) - מנסים להתאים את המשפט לקריטריונים של מדעי החברה ולתאר אותו כמדע שעוסק בעובדות. מנסים להפוך את המשפט לכלי שאפשר ליישם אותו. חלק מהרעיון זה חינוך משפטי חדש - ביה"ס לעו"ד של פרנק. טענתו הייתה שכדי להפוך את המשפט למדעי יותר חייבים לבנות את בי"ס בצורה של משרד משפטים. בי"ס שיכשיר מטפלים בתיקים. טענתו פרנק הייתה שיש עיוות בדרך שבה עו"ד לומד משפטים. לטענתו בתי-הספר לא מאומנים במפגש עם המציאות וזה יוצר חינוך משפטי מאוד מפוקפק.
? המשפט ככלי להגשמת מדיניות - הפן האחר של הריאליסטים. שופט, כאשר הוא מיישם כללים, אינו פועל מתוך שיקול דעת בלתי מוגבל אלא משתמש בכללים ככלי להגשמת מדיניות חברתית ולכן הוא מתאים את האמצעים למטרה . הגישה הביקורתית למשפט
הגישה הביקורתית למשפט היא זרם המאפיין את הביקורת המשפטית החל משנות ה-70 של המאה ה-20. היא מכונה גם ביקורת רדיקלית. זרם זה רואה במשפט חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה, בחזקת חוק הוא פוליטיקה.
בבסיס הגישה הביקורתית למשפט עומדת ההנחה שהעולם המשפטי הוא מעשה ידי אדם ובבסיסו ערכים, אמונות ואינטרסים. התפיסה הביקורתית גורסת שיש לחשוף את ההנחות הללו ולבארן מתוך מגמה להביא לשינוי הסדר החברתי, הכלכלי והמשפטי. לדוגמה: שלטון החוק, מתאר כביכול מוסד אבסטרקטי נייטרלי. הגישה הביקורתית אומרת שזהו שלטון בני אדם שאינו נפרד מן הפוליטיקה, התרבות, הערכים וההעדפות הן של המחוקקים והן של השופטים. הגישה הביקורתית יצאת נגד הצגת המשפט כנייטרלי, כאובייקטיבי או כפורמלי.
[עריכה]הנחות יסוד של הגישה הביקורתית למשפט

המשפט אינו נייטרלי אלא משמש את מוקדי הכוח והממסד, ומטרתו לשמור על יציבות המשטר הקיים. זוהי תפיסה מרקסיסטית-מעמדית במידה מסוימת. מוקדי כוח נחשבים כל מי שיש לו כוח המשתקף ברבדים שונים מלבד כסף, כגון: לבנים מול שחורים, נשים מול גברים, עשירים בין עניים.
המשפט מנציח את פערי הכוח ומשרת את אלה הנמצאים בעמדות הכוח. מטרת הביקורת היא לחשוף מה באמת עומד מאחורי המשפט המתיימר להיות נייטרלי.
המשפט יוצר קיבעון מחשבתי ומשתק חשיבה ופעולה יצירתית. המשפט מונע למעשה שינויים שאינם משרתים את הממסד.
המשפט כבעל תכונה מכוננת - כיוצר מציאות ותפיסת "עצמי" באמצעות השיח המשפטי. האם המשפט מתאר את המציאות ומסביר מה קורה בלבד, או שמא יוצר את המציאות ואת המחשבות אצל הציבור וכן יוצר את ההבנה לגבי מה שהם רשאים ולא רשאים לצפות לו.
[[ו] הריאליזם המשפטי והגישה הביקורתית למשפט בשילוב עם המשפט ההשוואתי הוא תחום בחקר המשפט. המחקר בתחום זה משווה בין שיטות משפט וחוקים במקומות או זמנים שונים, ובין מטרותיו תיעוד היסטורי, לימוד על טיבו של משפט תקדימי (כגון המשפט המקובל), מציאת השיטה היעילה יותר ועוד.
ישנם שני סוגים של משפט השוואתי:
משפט השוואתי אופקי (מאוזן) - עוסק בהשוואה בין 2 שיטות משפט המתקיימות בו זמנית במקומות שונים, למשל המשפט הישראלי לעומת המשפט האמריקני. מקל במציאת פתרונות/הסדרים שנמצאו כבר בשיטות משפט אחרות.\\ \\
משפט השוואתי אנכי - עוסק בהיסטוריה של המשפט והתפתחויות לאורך השנים בשיטת משפט נתונה, או בין שיטות משפט הנובעות זו מזווהנה שילובם יוצר ששה שיטות ה1]ריאליזם משפטי במשפט השוואתי מאוזן ה2]במשפט השוואתי אנכי ה3]בשיטות משפט הנובעות זו מזווכן בדרך זו נערוך חלוקה בגישה הביקורתית למשפט והנה בששה חלוקות אלו נערוך את ההקבלה המשותפת מצד המשל האלגורי הנזכר בדימוי האדם לעולם קטן כפי שהובא מפרק ע'ב מן חלק הא' למורה נבוכים במקומות קודמים ודי בזה למבין.ויובן בכאן מה שהערנן עליו ברמיזה במקומות אחרים והוא כי חכמי המחקר מחלקים עניין 'המחויב' 'והאפשר' 'והנמנע' לי''ב
חלקים ונותנים לכל חלק ארבעה ומשתפים אליו הין ולאו ,כאשר גזרה
החכמה לפי עניין החלוקה ההכרחית .וצריכים אל האותיות ומלות
נוספות לקשר בם העניינים .וראיתי משימים אותם עם חיבור מלת
מציאות בעניין המחוייב אמרו א. מציאות דבר מחוייב שימצא ב.
ומציאות דבר מחוייב שלא ימצא ג. ומציאות דבר לא מחוייב שימצא
ד. ומציאות דבר לא מחוייב שלא ימצא . בעניין האפשר אמרו ה.
מציאות דבר אפשר שימצא ו. ומציאות דבר אפשר שלא ימצא ז.
ומציאות דבר לא אפשר שימצא ח. ומציאות דבר לא אפשר שלא ימצא .
בענין הנמנע אמרו ט. מציאות דבר נמנע שימצא י. ומציאות דבר
נמנע שלא ימצא יא. ומציאות דבר לא נמנע שימצא יב. ומציאות דבר
לא נמנע שלא ימצא ואחרי אמרם מה שאמרו בי''ב דרכים אלה ביארנו
ענייניהם כמו שתשמע. והוא שהורו בזה סוד ההגיון ,ושכל הדיבור
תלוי בהין ולאו לאמת בם עניין או להכחישו בם. והורו ההבדל
הגדול שיש בין הקדים העניין להין או ללאו, ובין הקדים הין או
לאו לעניין,ובין בוא שני לאווין יחד,או שני הינים יחד.ואמרו,כי
אמרנו מחוייב שימצא הוא שוה לאמרנו לא אפשר שלא ימצא.מפני בוא
שני לאווין עם באפשר ושני הינים עם המחוייב וכשתחשוב החיוב
והמציאות,הראוי הוא שתחשוב השי''ן לבדו במקום הין,אחר שלא חובר
אל השי''ן ,לא. והנה אמרך מחוייב שימצא,ואמרך לא אפשר שימצא,
ואמרך נמנע שלא ימצא שלשתם מורים על עניין אחד. והנה שבו
הצירופים בי''ב חלקים לד' חלקים עוד ג''ג לפי זאת הדרך.האחד זה
שזכרנו.השני הוא זה עוד, מחוייב שלא ימצא,לא אפשר שימצא.
השלישי.הוא,לא מחויב שימצא,אפשר שימצא,לא נמנע שלא
ימצא.הרביעי.הוא,לא מחוייב שלא ימצא,אפשר שלא ימצא,לא נמנע
שימצא. הנה זה הצירוף המחובר המעולה לפי דעת חכמי המחקר
הנקראים אצלינו בשם פילוסופים,הוא שכל שלשה עניינים הם מורים
עניין אחד .ויהיו עם כללי העניינים ארבעה לבד .והנה כל הצירוף
וההיפוך הוא בין שני עניינים ראשונים והם הין ולאו ,כלומר שכל
י''ב דרכים הולכים תמיד על שני הלשונות .והם שימצא שלא
ימצא ,שימצא שלא ימצא,ואינם משתנים כלום מזה הדרך,ונבדלים עוד
בין הין והין ובין לאו ללאו,כלומר מחוייב מחוויב לא מחוייב לא
מחוייב.וכן השאר כענין הזה בעצמו.ואחר שביארנו השווי בהם נבאר
עוד ההיפך שביניהם.ידוע כי עניין מחויב שימצא,הוא הפך עניין
מחוייב שלא ימצא,וכן כולם שנים שנים הפכים הם,ויובנו מהין ולאו
שהם שני הפכים .ומזה תבין גם כן ענין מחוייב שימצא עם לא אפשר
שימצא ועם נמנע שימצא הם הפכים.אחר שתדע כי עניין מחוייב שלא
ימצא שהוא הפך מענין מחוייב שימצא שווה עם השניים הנזכרים עמו
למעלה.ובדרך הזה תמצא לכולם. ואחר שביארתי לך בקיצור גדול מאוד
לפי מה שכתבו החוקרים על זה הענין הי''ב דרכים המעולים האלו
בצירופם,אודיעך כוונת תועלתו המועלת לנו בהשגת אלה הדרכים.והוא
שתדע שאוקרי החכמה שלשה ,והם החוקר האומר על ענין אחד כך וכך
הוא,והחוקר השני האומר אינו כך ,והחוקר השלישי המכריע בין שני
החוקרים.וידוע כי השלישי הוא יודה לאחד מהם ולא יהיו אז כי אם
שנים,מפני ששבו השנים לדעת אחת ונשאר האחד שכנגדם,או יודה
לשניהים ויפרעו המחלוקת שביניהם וישובו שלשתם לדעת אחת, או
יכחיש דברי שניהם ואז יהיו שלשה .ובהיות לשלושתם דעת אחת בטלה
המחלוקת שביניהם,ואפילו אם היו כמה אלפים מבני אדם.כיבדעת אחת
משתתפים עד שדומה לכל אחד מהם כי הוא זולתו וזולתו הוא עצמו.
כי לא ישתנו הדתות ולא הלשונות ולא המנהגים כולם,כי אם מפני
שינוי הדעות וגם לא יתחברו המתקבצים יחד אלא מצד שיתוף
הדעות.וכזו הדעת ביאר המו'נ על עצמו ועוד אמר כי זאת השאלה
אצלו אפשרית עד היותו מבאר הכרעת הדעת עליה ,לא מחוייבת כדעת
החוקרים,ולא נמנעת כדעת החוקרים והמדברים,ומזה אולי יובן כי
סיבת הדתות כולם היא צירוף הבריות ולא ההיפך ובהן יושבו להיות
כולם בדמות אדם אחד ואם תוכל להביא זאת הדעה לכלל האנושות
תתברר תכליתה והיא השלום ,והנה, החוקה הנימוסית תחלק לששה
עיקרים יסודיים ואף אם ימצאו עוד כמה לא נחוש להם בכאן שאין
דעתינו אלא לבאר הכלל העיקרי והאחד,,הוא מה שאמרנו כי הנימוסית
תתקן פעולות האנשים באופן שיתוקן הקיבוץ המדיני ותקיף בנאה
ובמגונה שהם המידות ותבחין בין האמת והשקר שהן הדעות ונביא בכאן הצעת העניין הכללי כפי הראוי בדרכי הכללים המוצעים לעיל רב התאורטיקנים הסכימו עם התפיסה, שהבנת המטאפורות והצורות הדומות להן היא תנאי להבנת הטקסט, ובמיוחד להבנת הטכסט של דברי שירה. חידתן וסודן של פיגורות הלשון כגון המטאפורה, המטונימיה, הסינקדוכה והאלגוריה, הם גם חידתה וסודה של היצירה, ובעקיפין הם גם חידתם וסודם של העולם סביבינו, ולכן הם משמשות אותנו כלי לפרשנות. מבחינת הרכבן ומהותן הן מחזירות אותנו שיבה ברורה אל התפיסה של ארנסט קסירר ועל תפיסת התרבות שלו בספרו "מסה על האדם" ובספריו על "הפילוסופיה של הצורות הסימבוליות", שהסבירו את התרבות באמצעות הראיה הסימבולית המייחדת את היצירה האנושית. פיתוח הרעיונות של קסירר בתפיסתו הבסיסית של ריצ'רדס, על האנליזה המהותית של המטאפורה ושל הסמל פתחה דרך לשימוש מעשי לניתוח הלשון ולפרוש העולם התרבותי של האדם. סוף סוף ריצרדס הוא שכתב את הספר הקטן אך המעמיק על הלשון הפיגורטיבית, בשם The Philosophy of Rhetoric, שבו התווה את הדרך לכל ניתוח פיגורטיבי בעתיד. דרך זו כוללת עולם ומלואו הודות לגיוון הרב של פיגורות הלשון, והודות למשמעויות המגוונות המופקות מהן. בד בבד עם הופעת ספרו של ריצ'רדס פותחו ופורטו רעיונות קרובים על ידי אמפסון, ולאחר מכן על-ידי ברוק-רוז, שטייגר, ווילוורייט, ס. ד. לואיס, לוי-שטראוס, ברט, טודורוב, פול ריקיר, עד שאומברטו אקו הודה, שכל התיאוריות המגוונות לא התרחקו בהרבה מתפיסות היסוד של אריסטו. בגלל רבוי הדברים שנאמרו על הנושא, לא נוכל לתת כאן אפילו את מקצת תאורן של השיטות השונות, ונסתפק בדיון מכליל במטאפורה ובסוגים הקרובים אליה שנזכרו לעיל, בתוספת מספר קביעות עקרוניות ביחס אליהן. ועם זה ברור, שהשיטות השונות נתנו לנו אפשרויות רבות להבין את מנגנון החשיבה הסימבולית, ולהשתמש בו כדי לפרש את הטקסט האמנותי הסימבולי, ובאמצעותו את תרבות הסמלים של האדם ועולמו.ע'כ הענין
\\.היחס בין הרמוניזציה לבין המשפט המשווה

המשפט המשווה וההרמוניזציה הם אירוצנטרים (אירופה במרכז), ולכן שניהם משפיעים בעיקר על אירופה.
המשפט המשווה וההרמוניזציה מתמקדים שניהם במשפט הפרטי, אם כי כיום יש מגמה להרחיב את המשפט המשווה למשפט הציבורי. המשפט המשווה לא נועד לתת פתרון לבעיה משפטית, אלה הוא בא ככלי חשיבה, וכך גם ההרמוניזציה.
שניהם מתמודדים עם שפות: במשפט המשווה, ההתמודדות היא עם התוכן של השפה הזרה. בהרמוניזציה הבעיה קשה יותר, כי יש להבין גם משמעות אך בעיקר הקשר.
היחס בין התמחות לבין חובבנות: כתוצאה מתהליכי ההרמוניזציה, מתרחש תהליך שכל משפטן עוסק במשפט משווה.
האם החיפוש הוא אחרי הדמיון או השוני: בעבר המשפט המשווה בדק בעיקר את השוני, כיום הוא נוטה לדמיון, וזאת עקב תהליך ההרמוניזציה.
מטרות: מטרת המשפט המשווה דסקריפטיבית (כלומר תיאור השווה והשונה) ולא נורמטיבית (יצירת נורמות אחידות). מאידך, הליך ההרמוניזציה הוא נורמטיבי, מטרתו להגיע למשפט אחיד בעולם דהיינו חוק פוזיטיבי - חוק שחייב להיות מותנה בחוק הטבעי.כיום יש ניסיון להוציא את המשפט הטבעי מהדת ולחבר אותו למוסר האוניברסאלי ישמשו להגדרת שיטת העל הכוללת את ה פנאנתאיזם
פנאנתאיזם הינה תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו.
הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי.
בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפנאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות והנה לפי שתי השיטות שיתבארו לקמן המציעות פלטפורמת חלוקה ראשונית לתורות המזרח ועם מה שהוצע במבוא לארבעת הצריחים לשיטת החלוקה החמישית המשלבת פנתאיזם עם שיטת האצוליין[המותכלמין] לעזור בהגדרות פרטניות של כלל שיטות תורות המזרח, נמצא כי נתחדש לנו מונח חדש והוא ''הפנאנתאיזם-האריסטוטאלי'' כפלטפורמת יסוד כוללת לעניין שדרשנו והוא הכללים בהם נגדיר כל שיטה לצורך הקניית מעמד אוטונומי אשר בו כל שיטה תוכל להכלל בפאראיגמת המשפט הנבדל-החוקה הבינ'ל ה2 של המזרח הרחוק ,והוא כפי שהקדמנו הגוף המקביל לחוקה ה2 המונותאיסטית הבינ'ל, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה.
מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה", לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק.
בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלהות אימננטית ויחד עם זאת בהיות האל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים.
זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכל אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכל לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל.
לעומת זאת, זרם אחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עמו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם - הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, והפנאנתאיזם מכיר במציאות שמעבר לטבע גם כן ולכן מזהה גם עמה את האל האינטראקציות לקביעת גדרי הזהות אשר ישודרג למעמד בעל תוקף משפטי בינ'ל חוזי כפי שביארנו באמנת ויינה,יגובשו מתוך הרחבת חוק יסוד המשפט כדלעיל 6]והששי,שהחוקה הנימוסית
שהנימוס האנושי אי אפשר לו להניח עונשים אלא על הנגלה כלומר על הדומים לאלו שאינם מבינים את המהות של הסימבולי, ואינם יודעים להשתמש בסימבולי הרבגוני והרב-משמעי, מסתפקים לעתים בביטוי האלגורי החד-משמעי והפשטני. אם נמשיל את הסימבולי, את האלגורי ואת הדנוטטיבי לשמלה, הרי שהסימבולי דומה לשמלה רחבה המסתירה את כל הגוף, את כל צורותיו וקוויו; רואים רק את הבד המתנפנף של השמלה, שתחתיה מסתתרות אפשרויות רבות. לעומת זה, האלגורי דומה לשמלה צרה וצמודה לגוף, שבה מכוסה אמנם כל הגוף, אבל בגלל צמידותה של השמלה רואים את קווי המתאר של הגוף בדייקנות. לכן, בניגוד למצב הסימבולי, בגילוי המשמעות של האלגורי איננו חשים כלל בחידוש או בהפתעה. לעומת שני אופני הראייה הללו, הדנוטטיבי, הביטוי הישיר הראשוני, שחסרה לו כל עטיפה, שהיא תוצאת ההתפתחות התרבותית, דומה לגוף עירום וחסר כיסוי שאינו מסתיר דבר, בדומה למצוי בעולם הטרום פיגורטיבי .במובן זה הוא דומה
לעניין הנגלה למחוקק ועל מה שלא ראה או לא שמע לא או לא שיער לא
יוכל להניח נימוס .אולם עם כל חסרונותיה הנה היא משלימה לכלל
הקיבוץ האנושי מדרגה נוספת על החוקה הטבעית