גיבורות בעל כורחן - על המין החזק באמת 

גיבורות בעל כורחן - על המין החזק באמת

כתבה: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין


כשאנו מדברים על המין החזק, אנו מתייחסים תדיר למין הגברי. אז יש לי חדשות בשבילכם וגם בשבילכן, הטועות לחשוב שהם הם הגברים, רק הם החזקים. המציאות מראה אחרת, בנות. היא מוכיחה שוב ושוב שגם אנחנו שולטות בעניין החוזק, לא הכוח - אל נא תערבבנה מושגים. הכל אמת רק השמות בדויים, אז תשפטו בעצמכם/ן.

ריקי, חברה שלי, היא גיבורה אמיתית. לריקי גילו השנה גידול בראש. כן, טראומה שלא תשכח. מי שקרוב אליה ואוהב אותה, ויש כאלו רבים, חווה על בשרו פחד ואימה משתקת, דאגה לאישה היקרה, ואם התייחס גם לעצמו - הרי שבקלות פיתח גם היפוכונדריית מה. אבל ריקי? היא לא התנהגה ככולנו. היא אמנם פחדה וחששה, אבל יותר על משפחתה ופחות על עצמה, ואי אפשר לומר שהיא לא אוהבת את החיים, נהפוך הוא - היא אישה תוססת, מלאת הומור, חוכמה וחוכמת חיים. אבל, תכונותיה הדומיננטיות - היותה כל חייה רעיה ואימא מהסוג ה"פולני" הגרוע ביותר(!) והיותה אדם אמפטי - לא היו לה לרועץ, אלא הצילו אותה ברגעים הכי קשים.
את מוחה העסיקה הדאגה כיצד ימשיכו ילדיה הבוגרים את חייהם לנוכח המצב, כיצד יתמודדו עם, חלילה, אובדנה או עם מה שיקרה לה בדרך לניתוח ולאחריו, כיצד בעלה, חבר הנפש שלה הקשור אליה בעבותות ברזל מנערותו, יתפקד. והיא ביקשה, כן, ממנו במפורש, שאם יקרה לה אסון, שיתחתן בשנית ולא יישאר לבד. היא יכלה בקלות וגם בצדק להישאב למסכנות ולהתמוטט, אבל היא החליטה שלא!
מכאן הכל הלך מהר. לקראת הניתוח היא אירגנה את הבית, שוחחה עם בני משפחתה ועם החברים הקרובים, חיזקה את כולם באופטימיות שלה (איך אומרים? - "באנו לנחם ויצאנו מנוחמים") ורק בקשה אחת הייתה לה מאותם חברים לפני הניתוח ובמהלך הבראתה (כן, לא היה לה ספק שאין בידה ברירה אלא להבריא, ומהר) - לשמור על יוסי בעלה, שיחזיק מעמד, שלא יתמוטט. הבטחנו וידענו בוודאות שהכל יהיה בסדר. "עם דאגות כאלו ואחריות כזו על אוהביך, אי אפשר שיקרה לך דבר רע", אמרנו. "את לא תיתני".
אכן, כך היה. הגידול הוצא במלואו, ומיד לאחר הניתוח, כשהתעוררה, הביטה בדאגה בעיני בעלה האוהב למצוא בהן כוחות בשבילה ובשבילו, והיא מצאה. המבט הדאוג והרזון שחיש קל פשה באבריו הביאוה להחלטה שאין זמן - מרגע זה הכל בסדר. הגידול בחוץ, הוא כבר לא קיים, ומה שנותר הוא, לעשות ממנו בדיחה: "לא היה מספיק מקום לשכל שלי, לכן הוא חיפש לו מרחב נוסף", היא טענה. "הוציאו לי בורג", היא התריסה. "תיקנו לי את המוח", היא מחתה. ההומור הכל כך אופייני הוציא את חוזקה הפנימי החוצה לעין כל, והאמת, לרווחת כולם. יוסי שמר עליה, היא - עליו, והילדים שמרו על שניהם. החברים, ביניהם אנוכי, שעשו עליה "בייבי סיטר" (כדבריה), באו לביתה מדוכדכים ויצאו מאושרים.
כוחה של אהבה תגידו? ואני אומרת שגם, אבל גם חוזק נפשי, כוחות להתמודד, משהו שנולדים איתו, אבל מעל הכל - החלטיות לנוכח כורח המציאות - הדאגה והאחריות לאוהביה המריצו אותה להוציא את הכוחות הללו החוצה, להבריא (טפו, טפו, טפו) מהר ולנסות לשכוח מזה. היא חזרה לעבודה, הסתפרה באופן שלא רואים כלל את הצלקת וחיה את ימיה כרגיל, עם השמחות הקטנות והגדולות והדאגות הקטנות והגדולות. שיגרה. כמו קודם. אותה ריקי נהדרת. לא. היא לא הוציאה ספר כמו יוסי שריד, כי היא לא חשבה שהיא נדירה, היא לא חשבה שמה שהיא עברה והדרך בה נקטה הם יוצאי דופן. אישה חזקה. כמה מוזר, אבל לכל הסיפור הזה היה איזה ערך מוסף - היא למדה על עצמה הרבה דברים, גילתה את שהיה טמון בה, והסובבים אותה גילו אותה מחדש ביתר עוצמה. כמה חוזק. גיבורה בעל כורחה.
ריקי אינה היחידה. כל אחד מאיתנו מכיר לפחות אישה אחת (או יותר) החיה עם קשיים מסוגים שונים ומגלה חוזק בלתי נלאה במאבקה היומיומי, לעיתים הקשה מנשוא, ומתמודדת בהצלחה עם המטלות שהציבו בפניה החיים. כל אחד מאיתנו גם מכיר כאלו שאינן יודעות כי הן חזקות. הן חיות חיי שגרה נינוחים וטובים, אך אם חלילה יגיע רגע האמת, אין ספק שרובן תגלנה בעצמן כוחות שכלל לא חשבו כי טמונים בהן.
כמה מזעזע לגלות, אחרי 17 שנות נישואין, שבעלך, אבי שלושת ילדיך, "חברך" מגיל 14 בוגד בך באופן קבוע. את מתחבטת כיצד להגיב, מגיעה להחלטה, מגיבה בנחישות, אוספת את שברייך ושברי ילדיך ויוצאת לחיים כאם חד הורית המתמודדת עם בעיות כלכליות קשות, חובות והוצאות לפועל שהשאיר לך כ"ירושה" זה שלו היית נשואה (שלא רק אותך הוא רימה). את חותרת לתת מסגרת תומכת לילדים, לשקם את ביטחונם, לעבוד כדי להתפרנס, לחיות גם לעצמך מעט ולהגיע לשקט נפשי. כל הללו נקראים בעברית "להשתקם". אין מילה אחרת. מיכל, בת יחידה ומפונקת שכל ילדותה חוותה חיים עוטפים בבית אוהב ותומך, עברה את זה, שיקמה את משפחתה ושרדה יפה. היא עדיין מתמודדת עם שרידי הקשיים הכלכליים, אבל מגדלת ילדים לתפארת, טובים ובריאים בנפשם, מתפקדת כאימא-אבא, מאורגנת בביתה עם שיגרה מבורכת. קצת קשה לה, נכון, אבל היא כל כך חזקה עד שהיא עצמה מתפלאת מהיכן הכוחות. תרצו או לא - גיבורה בעל כורחה.
שרון, אם לשניים, התגרשה מבעל שגנב ממנה את כל כספם והותירה בלא כלום. לאחר אורח חיים של אישה אמידה באה צניחה ואחריה עוד אחת. גבר שהכירה לאחר גרושיה ועימו חיה מספר שנים, הביא לשקיעה כלכלית נוספת, חמורה מקודמתה. שרון, אישה אנרגטית, לא הסכימה לעבור שוב מסכת יסורים. היא עזבה אותו, וגם אז המשיכו הצרות לפקוד אותה. בגלל שלה ולילדיה הבוגרים גם אזרחות של מדינה זרה, הייתה לילדיה אופציה, והבעיות הכלכליות הבריחו שניהם מהארץ. שרון נותרה כאן במעמד של פושטת רגל עם צו עיכוב יציאה מהארץ. שנתיים לא ראתה את ילדיה, כי כסף לנסיעות טרנסאטלנטיות עבורם לא היה. וכך חיה שרון, עובדת פה ושם ומקיימת את עצמה בקושי. כל שקל, מעבר לצרכיה הבסיסיים, שולחת לילדים "להקל עליהם, אם אפשר". בשלב מסוים איבדה את ביתה לטובת הבנק והחלה לנדוד מיחידת דיור קטנה שכורה אחת לאחרת, ובזמנים קשים יותר, סחבה תיק שהכיל רק את חפציה האישיים, ועברה מבית חברה אחת לביתה של אחרת. וכך היא חיה, נודדת מבית לבית, ממקום למקום, עובדת ללא הפוגה ולא מרוויחה דיה, ובין לבין - מנסה לפתור את התחייבויותיה הכספיות ומתגעגעת געגועים אינסופיים לילדיה. "אני מפורקת מגעגועים", אמרה לי לא פעם ולבי נשבר.
לא היה די בצערה ובצרותיה. יום אחד היא מעדה ברחוב ונחבלה קשות. ניתוחים, כיסא גלגלים, שיקום, וכל זאת במציאות שבה ילדיה בניכר ורק חברותיה מטפלות בה. קל היה להישאב למצוקה קשה, אבל לא היא! עם כל הצרות היא שמרה על אופטימיות, ידעה שיום אחד ובקרוב, כל זה יסתיים והיא תתאחד עם ילדיה. שיחות הטלפון היומיות שניהלה עם הילדים המתגעגעים נתנו להם שם כוחות, אך שאבו ממנה את הכוח. את כולו השקיעה בהם ולא נותר לה לעצמה. שרון הייתה "אוספת" את עצמה ואומרת: "כל זה עוד יסתיים ואני אסע, ובקרוב". מכאן, מתוך האמונה והאנרגיות המתחדשות שזו נטעה בה, המשיכה כמו בולדוזר.
כן, למלחמה הבלתי פוסקת ולכוחות שדלתה ללא לאות ממעין שופע של רצון עז ונחישות "לעבור את זה" - פעם עולה, פעם צונחת, ושוב מרימה את עצמה - היה סוף טוב. בסופו של עניין, המדינה ראתה שגם אם יהפכו אותה כשראשה למטה ורגליה אל על - לא יצנח שקל מכיסה, כי אין! וכמה אנשים טובים (ותאמינו או לא, ישנם כאלו גם בקרב מקבלי החלטות) פטרו אותה באנושיות רבה. משוחררת ומאושרת עברה את ביקורת משטרת הגבולות והתאחדה עם ילדיה. ואני שואלת, מי יכול לעמוד בכל אלו? הנה עוד גיבורה בעל כורחה.
לא נותר לי אלא לסיים מאמר זה בדבריה של ריקי, שהרי אין חכם כבעל ניסיון, ודבריי שהובאו לעיל נכתבו מזווית הראייה שלי, מתוך צפייה בנשים האלו. וכשחשבתי על חיי, גיליתי שבעצם, כפי שהן לא ידעו, גם אני לא ידעתי, אבל גם בי היו וישנם כוחות שלעיתים מעלים לגבהים ולעיתים רק מציפים, וגם זה לפעמים מספיק. אז איך אומרת ריקי - "שום דבר לא פשוט. כוחות יש לחפש בפינות. הם מצויים שם".