אחמד שוקיירי:
שוקיירי נולד ב-1908 בלבנון לאב ממוצא פלסטיני ולאם ממוצא טורקי; עמד בראש משרד התעמולה הפלסטיני בארה"ב באמצע שנות ה-40; כיהן כחבר המשלחת הסורית לאו"ם בשנים 1949-1951; כיהן כשגריר ערב-הסעודית באו"ם בשנים 1957-1962; ב-1963 מונה על-ידי עבד אל-נאצר כנציג הפלסטינים בליגה הערבית; מונה ליו"ר הראשון של "הארגון לשחרור פלסטין" מ-1964 עד להדחתו בדצמבר 1967. אחמד שוקיירי מת בירדן ב-1980.
שוקיירי היה דמות שנויה במחלוקת הן בשל אישיותו והן משום שלא היסס להשתמש במילים בוטות כלפי רוב מנהיגי מדינות-ערב של אותה עת, החל ממלך סעודיה וכלה בחוסיין מלך ירדן. בנאומיו הרבים מול קהל ערבי נלהב, הוא לא היסס להצהיר, פעמים אחדות, על השמדתה של מדינת-ישראל ותושביה בדומה לקריאות של אחמד סעיד ברדיו "סאות אל-ערב" במהלך המלחמה. נקודה חשובה היכולה להטיל אור על התנהגותו באותה עת, נגעה לפרסומים על הטכנולוגיה הגרעינית של ישראל. תוכנית האטום של ישראל הטרידה את מנוחתו של שוקיירי והוא הרעיש עולמות בשל כך, וזאת משום שאם תשלים ישראל את האופציה הגרעינית שלה, הוא העריך כי "ייתקע טריז בין הפלסטינים הגולים מארצם לבין מדינות-ערב שיושביהן אינם גולים, וכי מדינות-ערב לא יסתכנו בשואה גרעינית בגלל אחיהם הפלסטינים".[1] על-פי תפיסה זו, שוקיירי ניסה לדחוף בכל כוחו את מדינות-ערב למלחמה נגד ישראל לפני שהשעה תהיה מאוחרת וחלום השיבה לפלסטין יעלם ללא שוב.
במסגרת המאמצים של הסובייטים להגביר את השפעתם במזרח-התיכון, הם נפגשו עם שוקיירי לפני מלחמת ששת-הימים למרות שהוא דגל בקו הפרו-סיני ולא בקו הפרו-סובייטי. אך לאחר המלחמה, כשהתברר אופיו של שוקיירי, הוא גונה על-ידי הסובייטים כ"חמום-מוח לאומני" שאיש לא התייחס אליו מעולם ברצינות. אולם הסובייטים, בדומה למנהיגים אחרים בעולם, רצו להיבנות בדרך כלשהי מפגישות עם "מנהיגים פלסטינים אותנטיים" כחלק מהרחבת השפעתם במזרח-התיכון, ורק תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים הוכיחו בעליל את הסכנה המרחפת על האזור בגין מנהיגות אלימה ומעוררת יצרים. כך למשל, הסובייטים הסתייגו גם מראשי מפלגת הבעת' ב-1967 שדרבנו את האזור למלחמה. הסובייטים שלחו אצבע מאשימה כלפי ראשי הבעת',[2] של אותה עת, וטענו כי היתה זו מנהיגות של "חמומי-מוח" שהציתה את התבערה וגרמה נזק חמור לכל העולם-הערבי ולמעמדה של בריה"מ בזירה הבינלאומית.[3]
זמן קצר לאחר מלחמת ששת-הימים, נפגשו שני עיתונאים מערביים - ויק ואנס ופייר לוור - עם המלך חוסיין כדי לשמוע את גרסתו לאירועים בתקופת המלחמה. דבריו של המלך, שנאמרו בצורה גלויה, תורגמו לעברית ופורסמו בספר שיצא לאור ב-1974. בספר נכלל גם פרק מפי ראש ממשלת ירדן ב-1967, סעד ג'ומעה, שכתב ספר בשם "הקנוניה והמערכת הגורלית" הדן באירועים שקדמו למלחמה, במהלכי המלחמה ובאירועים שלאחר המלחמה. המלך חוסיין וסעד ג'ומעה לא יכלו להתעלם בדבריהם מתפקידו של שוקיירי בסבך האירועים שקדמו למלחמה, ושניהם לא היססו לתאר את שוקיירי בלגלוג, ואף לא היססו להטיל את האשמה על שוקיירי כמעורר ריב ומדון בין הערבים לבין עצמם.
לדברי המלך חוסיין, הציפייה הירדנית מהקמת אש"פ היתה שיש לשמור על האחדות הערבית על-ידי שיתוף פעולה של אש"פ עם ירדן ללא חילוקי דעות ולהימנע מיצירת פירוד - תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. לטענת חוסיין, משנת 1965 והלאה, הפך אש"פ למדינה בפני עצמה בתוך מדינות-ערב ועשה כחפצו. חוסיין הסביר את הסיבות שהביאו את ירדן להורות על סגירת משרדי אש"פ בירדן ב-1966: "הם החלו בחתרנות בקנה מידה גדול; הם ניסו לזרוע פירוד בין האוכלוסיות הגדה המזרחית והמערבית של ירדן; והם קיבלו לשורותיהם אנשים שהשתייכו למפלגות פוליטיות שנחשבו בירדן כבלתי-חוקיות כמו אנשי הבעת' הקומוניסטים ולאומנים שמאליים".[4] לדעת המלך, מטרתם היתה להחליף את המלוכה הירדנית בצורת שלטון אחרת, וכי המנהיגות הירדנית לא רצתה להעלות את ירדן לקורבן בשל חילוקי-דעות שמקורם מחוץ לירדן. וכי, למרות "שבסיסי אש"פ היו בסוריה, נהגו אנשיו לתקוף את ישראל בחצותם דרך ירדן, וכך הגיבו הישראלים בהתקיפם את ירדן וסוריה כאחד. האיום על שתי המדינות הפך סכנה כמעט מתמדת. האיום על סוריה הוא שדחף את עבד אל-נאצר לנקוט בצעדים, אשר בסופו של דבר דחפו את כולנו אל המלחמה".
לאחר תקרית סמוע,[5] וההגבלות שהטיל המלך חוסיין על הפעילות הטרוריסטית של הפלסטינים נגד ישראל, החלה תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" לשדר סיסמאות, כגון, "לפני שנשחרר את תל אביב, חייבים אנו לשחרר את עמאן". בעקבות החרפת האירועים באותה עת, התקיים בקהיר כינוס מיוחד של הליגה הערבית. בכינוס זה, שוקיירי הצהיר ללא כחל-ושרק כי על ממלכת ירדן להפוך לרפובליקה פלסטינית וכי יש להציב צבא פלסטיני בתחומי ירדן כדי להגן עליה מהתוקפנות הישראלית. לאור כל זה, טען המלך, כי ההידרדרות בין אש"פ לירדן היתה בלתי-נמנעת. כאשר הוזכר שמו של שוקיירי מפי המלך חוסיין, המחברים - ויק ואנס ופייר לוור - הוסיפו תיאור משלהם על שוקיירי, ש"נאמר עליו כי שוקיירי הפך ל'פליט מליונר'. הוא הפך לאישיות שנויה במחלוקת, כמעורר סכסוכים פנימיים בעולם-הערבי, והוא הזיק לערבים בהכרזותיו חסרות התבונה נגד הישראלים".
במסגרת ההכנות למלחמה, ירדן החליטה להצטרף למאמץ הערבי, וכך נערכה הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי. חוסיין ניצל את ההזדמנות כדי להסביר לנאצר את בעיותיו עם שוקיירי. נאצר קרא לשוקיירי להגיע לקהיר מעזה, וליטול חלק בדיונים עם הירדנים. חוסיין תיאר את הדברים כך: "שוקיירי נכנס, גלוי ראש, בלא עניבה, בחולצת ארוכת שרוולים ומכנסי חקי, ונראה מאוד לא מסודר. מייד בהיכנסו לחדר, מיהר אלי כשידו מושטת. תפסנו את מקומותינו סביב לשולחן כדי לחתום על אמנת ההגנה - המשלחת המצרית מזה והמשלחת הירדנית מזה. ברגע זה, התיישב שוקיירי עם הירדנים מבלי שיוזמן. לאחר החתימה פתח בנאום ממושך, בהכריזו כי הוא רואה בי מנהיג הפלסטינאים, וכי הוא מקווה כי האמנה שעליה הסכמנו אמנם תתגשם". שוקיירי אמר, בעת הפגישה, כי הוא מעוניין לבקר בירדן. נאצר החליט מיד ששוקיירי יחזור לירדן יחד עם המלך בו ביום, ובהלצה פנה נאצר למלך חוסיין ואמר: "אם הוא יגרום לך לצרות, השלך אותו אל תוך אחת המצודות שלכם, ואז אפטר גם אני מן הבעיה".[6] כאשר עלה שוקיירי למטוס של חוסיין, שאל אחד הקצינים הירדניים "מה עושה כאן הברנש הזה (שוקיירי)". חוסיין אמר ש"אותתי לו לבלום את פיו. לא רציתי לשמוע דבר. היה לי די ליום אחד". למרות התיאור העדין של חוסיין, המשמעות היתה כי נאצר למעשה כפה על חוסיין ועל המשלחת הירדנית את חזרתו של שוקיירי לירדן ערב המלחמה.
זייד אל-רפאעי, מזכירו האישי של המלך חוסיין וראש הטכס, תיאר את הדברים כך: "השתוממנו לראות את אחמד שוקיירי יורד מהמטוס מאחורי המלך. גלוי ראש ולבוש במדי חקי בסגנון מאו, הוא נראה בטוח בעצמו, ובא לקראתנו ללא סימן כלשהו של מבוכה, כמו דבר לא אירע, כאילו היתה בשבילו הנחיתה בירדן הדבר הטבעי ביותר בעולם. מר שוקיירי שכח בלי ספק, שנהג להכריז: ש'כדי לשחרר את תל אביב עלינו לשחרר תחילה את עמאן', והכרזות דומות וגרועות מאלו. שיקולים אלה לא מנעו ממר שוקיירי לחבק אחדים - פה, וללחוץ ידיים עם אחרים - שם".[7]
כשנשאל חוסיין איך התנהג שוקיירי במהלך המלחמה, חוסיין השיב בזלזול מופגן: "שוקיירי עזב את עמאן בשבת 3 ביוני - בעודו לובש את מדיו בסגנון מאו. הוא נסע לירושלים כדי לערוך מסיבת עיתונאים, שבה הכריז על אחת מאותן הכרזות ארסיות, שהועילו כל כך לתעמולה הישראלית. ביום שני ב-5 ביוני, לקראת הצהרים, שוקיירי הגיע למפקדתו של ריאד בעמאן. הפעם היה לבוש בבגדים אזרחיים. הוא נשאר אתנו כל אחר-הצהריים, ונראה מלא ביטחון. למחרת היום, ביום שלישי 6 ביוני, עזב פתאום לסוריה, הוא רצה לבקש מדמשק לתת לנו מעט יותר עזרה מאשר ניתנה עד כה. מכל מקום, אין נושא זה ראוי להערה נוספת מצידי". לדעת רבים אחרים, שוקיירי ברח מירושלים לעמאן, ולאחר מכן הוא ברח לדמשק.
סעד ג'ומעה הוסיף פרטים נוספים בנוגע לפגישה המשולשת בין שוקיירי, המלך חוסין ונאצר. וכך כתב ג'ומעה: "למען האמת וההיסטוריה אציין כי הנשיא עבד אל-נאצר אמר לשוקיירי; שמע-נא אחמד! אתה יוצא עם חוסיין כחייל במערכה, ותו לא. לא עת נאומים, הסתות והתגרויות היא העת הזאת. הנני מבטיח לכם כאן, וברגע זה, כי לאחר שתסתיים המערכה - בניצחוננו אם ירצה האל - אתמוך במלך חוסיין בכל כוחי, מתוך אמונה בלאומיותו ובנאמנותו, ואמסור לו את רצועת עזה, למען תהיה חלק ממלכת ירדן".[8] סביר להניח שאם נאמרו דברים אלה מפי נאצר עצמו, חוסיין לא היה מהסס להשתמש בזה לתועלתו במהלך הראיון עם העיתונאים. הסגנון של ג'ומעה, שנטה בדרך כלל להפרזות מילוליות רבות לאורך כל ספר, מראה בעליל כי לאחר המלחמה, רבים ניסו "לסגור" חשבון עם שוקיירי בשל התנהגותו, שלדעתם הוא הצליח לגרום נזק רב לעולם-הערבי, הן בשל אמירותיו הארסיות כלפי מדינת ישראל והן בשל המניפולציות שהפעיל כנגד מנהיגי מדינות-ערב.
וכך המשיך ג'ומעה לתאר את שוקיירי ביום שלאחר הגיעו לירדן: "למחרת ביקר שוקיירי במשרדי. תוך כדי ביקורו הופיע לפתע המלך, ושוקיירי החל להשתפך כמנהגו ולהשמיע את דבריו הארוכים, השגרתיים, הנדושים והמנופחים. הוא טען כי יש ברשותו צבא עצום, מצויד בנשק החדיש ביותר, ומה טוב אילו נכנס הצבא מסוריה לירדן, והוא, דהיינו שוקיירי עצמו, יפקד עליו במערכת שחרור. אמרתי לו בלצון: 'בשעת פורענות אתה תהיה בחזית הדיבורים. עדיף כי תניח את המערכה והמלחמה לאנשי הצבא, ומוטב לנו ולחייליך כי יישארו עם אחיהם בחזית הסורית. המאמץ, ההקרבה וחירוף-הנפש אינם תלויים בנסיבות מסוימות או חזית מסוימת. אם תפרוץ המלחמה, הרי תהיה כללית ומקיפה, ולא תפריד בין פלסטיני לירדני, ובין סורי למצרי'. לאחר מכן ביקש שוקיירי מהמלך לנסוע לירושלים, ולשאת נאום בתפילת יום השישי. ביומני מוצא אני כי אמרתי לו קצרות; 'שוקיירי, הנני מבקש ממך שלא לשאת נאומים בימים אלה. הימים ימי גיוס. חוששני כי תגרה את רגשות ההמונים, המתוחים בלאו הכי, ותגרום לאנשי הביטחון טרדות מיותרות, בשעה שהכל עסוקים בתזוזות הצבאיות לעבר הגדה המערבית ובהכנות למלחמה'. שוקיירי חייך, בלא שביעות רצון, והבטיח שלא ייסע, מאחר שאם ייסע ללא ספק ינאם. בסופו של דבר הפר הבטחתו, נסע ונאם. המפגינים, שיצאו אותו יום מהמסגד, כמעט ופנו להרוס את הקונסוליות הזרות בירושלים - לולא שיתפו הנבונים פעולה עם אנשי הביטחון בפיזור הפגנות ללא אלימות. שוקיירי לא הסתפק בכך, ובאותו יום (2 ביוני), עם יציאתו מהמסגד, ערך מסיבת עיתונאים. בהזדמנות זו השמיע את דבריו המפורסמים, שנוצלו בידי ישראל באורח כה מכוער: 'אנו נהרוס את ישראל על יושביה, ואת הנשארים - אם בכלל יישאר מישהו - הרי האוניות מוכנות להגלייתם'. סיפר לי... מרצה מאוניברסיטה הירדנית, כי ראה על מסך הטלוויזיה בלונדון את שוקיירי בהשמיעו את דברי הבל אלה. לאחר המלחמה, נוכחנו לדעת כי פטפוטים אלה החרידו את עמי אירופה ואת העם האמריקאי, וגרמו לכך שכולם יזדהו עם ישראל, אותה התכוון שוקיירי להשמיד ולרצוח את נשיה וילדיה. משהחלו הקרבות, ב-5 ביוני בבוקר, ברח שוקיירי מירושלים לעמאן, ומשם - אינני יודע לאן".
סעד ג'ומעה שכח, כמובן, לציין את תרומתו של רדיו רבת-עמון להתלהבות הערבית ב-5 ביוני 1967 כשקרא "הוי ערבים, הכו בכל מקום. הכו עד בסוף. קיצה של ישראל נתון בידכם". ב-7 ביוני 1967, המלך חוסיין נשא נאום וקרא לנתיניו "הירגו את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הירגו אותם בזרועותיכם ובידכם, וציפורניכם ובשיניכם". ההצהרה של שוקיירי שניתנה ב-2 ביוני דמתה להצהרתו שניתנה לתקשורת הערבית ב-28 במאי כשאמר ש"הישראלים ילידי הארץ, שיישארו בחיים, יכולים להישאר בפלסטין. אולם על-פי מיטב הערכתי לא יוותר איש מהם בחיים".
ועוד הוסיף ג'ומעה לתאר את שוקיירי: "שוקיירי אוהב הוא את אמנות הדיבור, ודרכה התאהב בעצמו. לדעתי, לו עמדה בפניו הברירה לבחור בין שחרור מולדת לבין חיבור נאום - בוחר היה באחרון. דבריו, מרוב שהיה לועס ולש אותם, מלאים היו בסתירות ובהגזמות. מציג היה בפניך רעיון מוכר בזרם משתפך של שמות נרדפים, שהתפוצצו בפיו כחומר נפץ. הדברים המובנים-מאליהם הפכו על לשונו לחידות. טיעוניו המוטעים היו למוסכמות. הגיונו היה מופלא שבמופלאים והמוזר שבמוזרים... דעתי על שוקיירי - באורח אובייקטיבי - היה כי הוא אחת הסיבות הישירות לשואה.[9] ניתן לו תואר וסמל למען ימלא תפקיד תפור בשבילו בשואת העולם-הערבי ובסכסוכים הערביים, ולמרבה הצער מילא תפקיד זה בזריזות ובמומחיות. כאשר עמדו האומה הערבית והמנהיגים הערבים בתקופת הרמאות, האווילות והשפלות: כאשר נפתחה תקופה חדשה בה הוחל בבניין האדם הערבי החדש והחברה הערבית החדשה; כאשר הוחל בארגון מקיף של המשאבים הערביים - לא היה עוד מקום לשוקיירי והוא נעלם מעל הבימה. יש מי שדומה לתוף - כאשר אתה מכה בו, הריהו מעלה שאון והמולה מחמת ריקנותו".[10]
דעתו של ג'ומעה על שוקיירי דמתה לדעתם של ממדינאים ירדניים נוספים, ורבים מהם ראו בהקמת אש"פ כ"תנועה מדינית שנוצרה על-ידי מצרים הסוציאליסטית כדי לחרחר מהומות בממלכה הירדנית וכדי להחזיק את הפלסטינים תחת שליטתה". על זה הוסיף ראש ממשלת ירדן וצפי תל, שכיהן עד אפריל 1967, ש"שוקיירי היה מכשיר בידי מצרים, שהמניע הכמוס שלה היה הפלת משטרנו המלוכני".
אל מונג'ד[11] כתב בספרו על שוקיירי כך: "כל המדינאים מאוחדים בדעה, כי האדון שוקיירי לא נשא את נאומיו אלא כדי לעורר את ההמונים בלא שיבין את תוצאות נאומיו. כן מסכימים הכל, כי נאומיו והצהרותיו היו הנשק החזק ביותר בידי ישראל נגד הערבים באירופה ובאמריקה. שכן, התעמולה הציונית היתה נוטלת נאומים אלה על האיומים שבהם למגר, להרוג, לשחוט ולהשליך הימה, היתה מפיצה אותם בעיתוני העולם, ומתארת את הערבים כפראים שופכי-דמים, הרוצים למנוע מעם תרבותי את הזכות לחיות. הציונות היתה מעוררת את אהדת העולם בצטטה את דברי שוקיירי, היתה מנצלת זאת בבקשת כספים ועזרה. בעוד ששוקיירי עצמו היה חלש מכדי שיוכל להזיז יהודי ממקומו. במדינאים ערבים אחדים התעורר אי-אמון רב כל-כך בשוקיירי, עד שהאשימוהו בפעולה לטובת ישראל, בשל תוצאות הצהרותיו, שלא גילו שכל ופיקחות. שאלתי את האדון שוקיירי על הצהרותיו הללו כאשר פגשתיו בבגדאד בראשית נובמבר 1967, והוא הכחישן כליל ואמר: ישראל היא אשר סילפה את נאומי והצהרותי וייחסה לי דברים שלא אמרתי. אך שוקיירי עצמו הודה, בשיחה עימי לאחר השואה, כי הוא נכשל בכל דבר שעשה למען פלסטין, מן הרובה ועד לזהות הפלסטינית".[12] אל-מנוג'ד אף העניק תיאור מעניין בנוגע לתפקידו של אש"פ ערב מלחמת ששת-הימים: "באשר לארגון לשחרור הפלסטיני, זה שירת שירות-דוב את בעיית פלסטין. נטייתו השמאלית, הצטרפותו אל סין, המריבות הקשות בין חבריו והצהרותיו של שוקיירי - כל אלה היו התעמולה החזקה ביותר במרחב הבינלאומי כולו נגד בעיית פלסטין ונגד הערבים בכלל".[13]
שוקיירי ניסה, ללא הצלחה, להתגונן כנגד האשמה כי התבטאויותיו גרמו נזק לעניין הערבי. בתזכיר שפרסם בקובץ מסמכים פלסטיים לשנת 1967, שוקיירי טען כי היתה זו מזימה ציונית לייחס לו ביטויים קיצוניים במטרה להבאיש את ריחם של הערבים ולגרום נזק לעניין הפלסטיני. ולמרות ניסיונותיו לנקות את עצמו מהאשמות שהוטחו לעברו מכל עבר, שוקיירי הודח לבסוף מראשות אש"פ בדצמבר 1967, וב-1969 השתלט יאסר ערפאת, שעמד בראש ארגון הפת"ח, על אש"פ. בנו של אחמד שוקיירי, איאד שוקיירי, הקים לזכרו אתר אינטרנט המעלה על נס את פועלו של אביו למען העניין הפלסטיני.[14]
המאמר הבא יעסוק בתרומתה של הממשלה השמאלית של סוריה, שהונהגה בידי שלושה רופאים בעלי נטיות מרכסיסטיות, לליבוי היצרים בדעת-הקהל הערבית של 1967.
-------
[1]שלמה אהרונסון, "תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים", הארץ (ישראל), 1 בנובמבר 2005.
[2]על מנהיגי הבעת' במלחמת ששת-הימים, במאמר הבא.
[3]סיל, אסד. עמ' 154.
[4]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 35.
[5]לדעת מערכת הביטחון, באותה עת, כפר סמוע שימש בסיס של אנשי פת"ח שבאו מסוריה, על כן הכפר שימש מטרה נוחה לפעולת תגמול מצידה של ישראל. סוריה הטילה את חסותה של ארגון הפת"ח כשם שמצרים הטילה את חסותה על אש"פ ועל אחמד שוקיירי.
[6]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51.
[7]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51.
[8]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה.עמ' 284.
[9]כך תוארה התבוסה במלחמת שש-הימים. דוברים אחרים - בעיקר פלסטינים - כתבו על מלחמת ששת-הימים כ"שואה שניה" וזאת משום ש"השואה הראשונה" התרחשה, לדעתם, ב-1948.
[10]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 285.
[11]צאלח אל-דין אל-מונג'ד, נולד בדמשק, התגורר בלבנון מאז 1961 בשל אווירת החופש ששררה שם בהשוואה לשאר מדינות-ערב, למד בסורבון ורכש השכלה משפטית. מונג'ד היה מקורב לקבוצת האינטלקטואלים שהתקבצה סביב העיתון "אל-חיאת" הלבנוני, והוא נמנה עם מקורביו של עורך העיתון כמאל מרווה שהיה גיסו. מרווה נרצח בידי סוכנים מצריים ב-1966, על כן מונג'ד התחשבן בספרו עם המשטרים הסוציאליסטים בעולם-הערבי - בעיקר כנגד מצרים וסוריה.
[12]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 168-169.
[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 179.
[14] ahmad-alshukairy.org
שוקיירי נולד ב-1908 בלבנון לאב ממוצא פלסטיני ולאם ממוצא טורקי; עמד בראש משרד התעמולה הפלסטיני בארה"ב באמצע שנות ה-40; כיהן כחבר המשלחת הסורית לאו"ם בשנים 1949-1951; כיהן כשגריר ערב-הסעודית באו"ם בשנים 1957-1962; ב-1963 מונה על-ידי עבד אל-נאצר כנציג הפלסטינים בליגה הערבית; מונה ליו"ר הראשון של "הארגון לשחרור פלסטין" מ-1964 עד להדחתו בדצמבר 1967. אחמד שוקיירי מת בירדן ב-1980.
שוקיירי היה דמות שנויה במחלוקת הן בשל אישיותו והן משום שלא היסס להשתמש במילים בוטות כלפי רוב מנהיגי מדינות-ערב של אותה עת, החל ממלך סעודיה וכלה בחוסיין מלך ירדן. בנאומיו הרבים מול קהל ערבי נלהב, הוא לא היסס להצהיר, פעמים אחדות, על השמדתה של מדינת-ישראל ותושביה בדומה לקריאות של אחמד סעיד ברדיו "סאות אל-ערב" במהלך המלחמה. נקודה חשובה היכולה להטיל אור על התנהגותו באותה עת, נגעה לפרסומים על הטכנולוגיה הגרעינית של ישראל. תוכנית האטום של ישראל הטרידה את מנוחתו של שוקיירי והוא הרעיש עולמות בשל כך, וזאת משום שאם תשלים ישראל את האופציה הגרעינית שלה, הוא העריך כי "ייתקע טריז בין הפלסטינים הגולים מארצם לבין מדינות-ערב שיושביהן אינם גולים, וכי מדינות-ערב לא יסתכנו בשואה גרעינית בגלל אחיהם הפלסטינים".[1] על-פי תפיסה זו, שוקיירי ניסה לדחוף בכל כוחו את מדינות-ערב למלחמה נגד ישראל לפני שהשעה תהיה מאוחרת וחלום השיבה לפלסטין יעלם ללא שוב.
במסגרת המאמצים של הסובייטים להגביר את השפעתם במזרח-התיכון, הם נפגשו עם שוקיירי לפני מלחמת ששת-הימים למרות שהוא דגל בקו הפרו-סיני ולא בקו הפרו-סובייטי. אך לאחר המלחמה, כשהתברר אופיו של שוקיירי, הוא גונה על-ידי הסובייטים כ"חמום-מוח לאומני" שאיש לא התייחס אליו מעולם ברצינות. אולם הסובייטים, בדומה למנהיגים אחרים בעולם, רצו להיבנות בדרך כלשהי מפגישות עם "מנהיגים פלסטינים אותנטיים" כחלק מהרחבת השפעתם במזרח-התיכון, ורק תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים הוכיחו בעליל את הסכנה המרחפת על האזור בגין מנהיגות אלימה ומעוררת יצרים. כך למשל, הסובייטים הסתייגו גם מראשי מפלגת הבעת' ב-1967 שדרבנו את האזור למלחמה. הסובייטים שלחו אצבע מאשימה כלפי ראשי הבעת',[2] של אותה עת, וטענו כי היתה זו מנהיגות של "חמומי-מוח" שהציתה את התבערה וגרמה נזק חמור לכל העולם-הערבי ולמעמדה של בריה"מ בזירה הבינלאומית.[3]
זמן קצר לאחר מלחמת ששת-הימים, נפגשו שני עיתונאים מערביים - ויק ואנס ופייר לוור - עם המלך חוסיין כדי לשמוע את גרסתו לאירועים בתקופת המלחמה. דבריו של המלך, שנאמרו בצורה גלויה, תורגמו לעברית ופורסמו בספר שיצא לאור ב-1974. בספר נכלל גם פרק מפי ראש ממשלת ירדן ב-1967, סעד ג'ומעה, שכתב ספר בשם "הקנוניה והמערכת הגורלית" הדן באירועים שקדמו למלחמה, במהלכי המלחמה ובאירועים שלאחר המלחמה. המלך חוסיין וסעד ג'ומעה לא יכלו להתעלם בדבריהם מתפקידו של שוקיירי בסבך האירועים שקדמו למלחמה, ושניהם לא היססו לתאר את שוקיירי בלגלוג, ואף לא היססו להטיל את האשמה על שוקיירי כמעורר ריב ומדון בין הערבים לבין עצמם.
לדברי המלך חוסיין, הציפייה הירדנית מהקמת אש"פ היתה שיש לשמור על האחדות הערבית על-ידי שיתוף פעולה של אש"פ עם ירדן ללא חילוקי דעות ולהימנע מיצירת פירוד - תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. לטענת חוסיין, משנת 1965 והלאה, הפך אש"פ למדינה בפני עצמה בתוך מדינות-ערב ועשה כחפצו. חוסיין הסביר את הסיבות שהביאו את ירדן להורות על סגירת משרדי אש"פ בירדן ב-1966: "הם החלו בחתרנות בקנה מידה גדול; הם ניסו לזרוע פירוד בין האוכלוסיות הגדה המזרחית והמערבית של ירדן; והם קיבלו לשורותיהם אנשים שהשתייכו למפלגות פוליטיות שנחשבו בירדן כבלתי-חוקיות כמו אנשי הבעת' הקומוניסטים ולאומנים שמאליים".[4] לדעת המלך, מטרתם היתה להחליף את המלוכה הירדנית בצורת שלטון אחרת, וכי המנהיגות הירדנית לא רצתה להעלות את ירדן לקורבן בשל חילוקי-דעות שמקורם מחוץ לירדן. וכי, למרות "שבסיסי אש"פ היו בסוריה, נהגו אנשיו לתקוף את ישראל בחצותם דרך ירדן, וכך הגיבו הישראלים בהתקיפם את ירדן וסוריה כאחד. האיום על שתי המדינות הפך סכנה כמעט מתמדת. האיום על סוריה הוא שדחף את עבד אל-נאצר לנקוט בצעדים, אשר בסופו של דבר דחפו את כולנו אל המלחמה".
לאחר תקרית סמוע,[5] וההגבלות שהטיל המלך חוסיין על הפעילות הטרוריסטית של הפלסטינים נגד ישראל, החלה תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" לשדר סיסמאות, כגון, "לפני שנשחרר את תל אביב, חייבים אנו לשחרר את עמאן". בעקבות החרפת האירועים באותה עת, התקיים בקהיר כינוס מיוחד של הליגה הערבית. בכינוס זה, שוקיירי הצהיר ללא כחל-ושרק כי על ממלכת ירדן להפוך לרפובליקה פלסטינית וכי יש להציב צבא פלסטיני בתחומי ירדן כדי להגן עליה מהתוקפנות הישראלית. לאור כל זה, טען המלך, כי ההידרדרות בין אש"פ לירדן היתה בלתי-נמנעת. כאשר הוזכר שמו של שוקיירי מפי המלך חוסיין, המחברים - ויק ואנס ופייר לוור - הוסיפו תיאור משלהם על שוקיירי, ש"נאמר עליו כי שוקיירי הפך ל'פליט מליונר'. הוא הפך לאישיות שנויה במחלוקת, כמעורר סכסוכים פנימיים בעולם-הערבי, והוא הזיק לערבים בהכרזותיו חסרות התבונה נגד הישראלים".
במסגרת ההכנות למלחמה, ירדן החליטה להצטרף למאמץ הערבי, וכך נערכה הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי. חוסיין ניצל את ההזדמנות כדי להסביר לנאצר את בעיותיו עם שוקיירי. נאצר קרא לשוקיירי להגיע לקהיר מעזה, וליטול חלק בדיונים עם הירדנים. חוסיין תיאר את הדברים כך: "שוקיירי נכנס, גלוי ראש, בלא עניבה, בחולצת ארוכת שרוולים ומכנסי חקי, ונראה מאוד לא מסודר. מייד בהיכנסו לחדר, מיהר אלי כשידו מושטת. תפסנו את מקומותינו סביב לשולחן כדי לחתום על אמנת ההגנה - המשלחת המצרית מזה והמשלחת הירדנית מזה. ברגע זה, התיישב שוקיירי עם הירדנים מבלי שיוזמן. לאחר החתימה פתח בנאום ממושך, בהכריזו כי הוא רואה בי מנהיג הפלסטינאים, וכי הוא מקווה כי האמנה שעליה הסכמנו אמנם תתגשם". שוקיירי אמר, בעת הפגישה, כי הוא מעוניין לבקר בירדן. נאצר החליט מיד ששוקיירי יחזור לירדן יחד עם המלך בו ביום, ובהלצה פנה נאצר למלך חוסיין ואמר: "אם הוא יגרום לך לצרות, השלך אותו אל תוך אחת המצודות שלכם, ואז אפטר גם אני מן הבעיה".[6] כאשר עלה שוקיירי למטוס של חוסיין, שאל אחד הקצינים הירדניים "מה עושה כאן הברנש הזה (שוקיירי)". חוסיין אמר ש"אותתי לו לבלום את פיו. לא רציתי לשמוע דבר. היה לי די ליום אחד". למרות התיאור העדין של חוסיין, המשמעות היתה כי נאצר למעשה כפה על חוסיין ועל המשלחת הירדנית את חזרתו של שוקיירי לירדן ערב המלחמה.
זייד אל-רפאעי, מזכירו האישי של המלך חוסיין וראש הטכס, תיאר את הדברים כך: "השתוממנו לראות את אחמד שוקיירי יורד מהמטוס מאחורי המלך. גלוי ראש ולבוש במדי חקי בסגנון מאו, הוא נראה בטוח בעצמו, ובא לקראתנו ללא סימן כלשהו של מבוכה, כמו דבר לא אירע, כאילו היתה בשבילו הנחיתה בירדן הדבר הטבעי ביותר בעולם. מר שוקיירי שכח בלי ספק, שנהג להכריז: ש'כדי לשחרר את תל אביב עלינו לשחרר תחילה את עמאן', והכרזות דומות וגרועות מאלו. שיקולים אלה לא מנעו ממר שוקיירי לחבק אחדים - פה, וללחוץ ידיים עם אחרים - שם".[7]
כשנשאל חוסיין איך התנהג שוקיירי במהלך המלחמה, חוסיין השיב בזלזול מופגן: "שוקיירי עזב את עמאן בשבת 3 ביוני - בעודו לובש את מדיו בסגנון מאו. הוא נסע לירושלים כדי לערוך מסיבת עיתונאים, שבה הכריז על אחת מאותן הכרזות ארסיות, שהועילו כל כך לתעמולה הישראלית. ביום שני ב-5 ביוני, לקראת הצהרים, שוקיירי הגיע למפקדתו של ריאד בעמאן. הפעם היה לבוש בבגדים אזרחיים. הוא נשאר אתנו כל אחר-הצהריים, ונראה מלא ביטחון. למחרת היום, ביום שלישי 6 ביוני, עזב פתאום לסוריה, הוא רצה לבקש מדמשק לתת לנו מעט יותר עזרה מאשר ניתנה עד כה. מכל מקום, אין נושא זה ראוי להערה נוספת מצידי". לדעת רבים אחרים, שוקיירי ברח מירושלים לעמאן, ולאחר מכן הוא ברח לדמשק.
סעד ג'ומעה הוסיף פרטים נוספים בנוגע לפגישה המשולשת בין שוקיירי, המלך חוסין ונאצר. וכך כתב ג'ומעה: "למען האמת וההיסטוריה אציין כי הנשיא עבד אל-נאצר אמר לשוקיירי; שמע-נא אחמד! אתה יוצא עם חוסיין כחייל במערכה, ותו לא. לא עת נאומים, הסתות והתגרויות היא העת הזאת. הנני מבטיח לכם כאן, וברגע זה, כי לאחר שתסתיים המערכה - בניצחוננו אם ירצה האל - אתמוך במלך חוסיין בכל כוחי, מתוך אמונה בלאומיותו ובנאמנותו, ואמסור לו את רצועת עזה, למען תהיה חלק ממלכת ירדן".[8] סביר להניח שאם נאמרו דברים אלה מפי נאצר עצמו, חוסיין לא היה מהסס להשתמש בזה לתועלתו במהלך הראיון עם העיתונאים. הסגנון של ג'ומעה, שנטה בדרך כלל להפרזות מילוליות רבות לאורך כל ספר, מראה בעליל כי לאחר המלחמה, רבים ניסו "לסגור" חשבון עם שוקיירי בשל התנהגותו, שלדעתם הוא הצליח לגרום נזק רב לעולם-הערבי, הן בשל אמירותיו הארסיות כלפי מדינת ישראל והן בשל המניפולציות שהפעיל כנגד מנהיגי מדינות-ערב.
וכך המשיך ג'ומעה לתאר את שוקיירי ביום שלאחר הגיעו לירדן: "למחרת ביקר שוקיירי במשרדי. תוך כדי ביקורו הופיע לפתע המלך, ושוקיירי החל להשתפך כמנהגו ולהשמיע את דבריו הארוכים, השגרתיים, הנדושים והמנופחים. הוא טען כי יש ברשותו צבא עצום, מצויד בנשק החדיש ביותר, ומה טוב אילו נכנס הצבא מסוריה לירדן, והוא, דהיינו שוקיירי עצמו, יפקד עליו במערכת שחרור. אמרתי לו בלצון: 'בשעת פורענות אתה תהיה בחזית הדיבורים. עדיף כי תניח את המערכה והמלחמה לאנשי הצבא, ומוטב לנו ולחייליך כי יישארו עם אחיהם בחזית הסורית. המאמץ, ההקרבה וחירוף-הנפש אינם תלויים בנסיבות מסוימות או חזית מסוימת. אם תפרוץ המלחמה, הרי תהיה כללית ומקיפה, ולא תפריד בין פלסטיני לירדני, ובין סורי למצרי'. לאחר מכן ביקש שוקיירי מהמלך לנסוע לירושלים, ולשאת נאום בתפילת יום השישי. ביומני מוצא אני כי אמרתי לו קצרות; 'שוקיירי, הנני מבקש ממך שלא לשאת נאומים בימים אלה. הימים ימי גיוס. חוששני כי תגרה את רגשות ההמונים, המתוחים בלאו הכי, ותגרום לאנשי הביטחון טרדות מיותרות, בשעה שהכל עסוקים בתזוזות הצבאיות לעבר הגדה המערבית ובהכנות למלחמה'. שוקיירי חייך, בלא שביעות רצון, והבטיח שלא ייסע, מאחר שאם ייסע ללא ספק ינאם. בסופו של דבר הפר הבטחתו, נסע ונאם. המפגינים, שיצאו אותו יום מהמסגד, כמעט ופנו להרוס את הקונסוליות הזרות בירושלים - לולא שיתפו הנבונים פעולה עם אנשי הביטחון בפיזור הפגנות ללא אלימות. שוקיירי לא הסתפק בכך, ובאותו יום (2 ביוני), עם יציאתו מהמסגד, ערך מסיבת עיתונאים. בהזדמנות זו השמיע את דבריו המפורסמים, שנוצלו בידי ישראל באורח כה מכוער: 'אנו נהרוס את ישראל על יושביה, ואת הנשארים - אם בכלל יישאר מישהו - הרי האוניות מוכנות להגלייתם'. סיפר לי... מרצה מאוניברסיטה הירדנית, כי ראה על מסך הטלוויזיה בלונדון את שוקיירי בהשמיעו את דברי הבל אלה. לאחר המלחמה, נוכחנו לדעת כי פטפוטים אלה החרידו את עמי אירופה ואת העם האמריקאי, וגרמו לכך שכולם יזדהו עם ישראל, אותה התכוון שוקיירי להשמיד ולרצוח את נשיה וילדיה. משהחלו הקרבות, ב-5 ביוני בבוקר, ברח שוקיירי מירושלים לעמאן, ומשם - אינני יודע לאן".
סעד ג'ומעה שכח, כמובן, לציין את תרומתו של רדיו רבת-עמון להתלהבות הערבית ב-5 ביוני 1967 כשקרא "הוי ערבים, הכו בכל מקום. הכו עד בסוף. קיצה של ישראל נתון בידכם". ב-7 ביוני 1967, המלך חוסיין נשא נאום וקרא לנתיניו "הירגו את היהודים בכל אשר תשיגם ידכם. הירגו אותם בזרועותיכם ובידכם, וציפורניכם ובשיניכם". ההצהרה של שוקיירי שניתנה ב-2 ביוני דמתה להצהרתו שניתנה לתקשורת הערבית ב-28 במאי כשאמר ש"הישראלים ילידי הארץ, שיישארו בחיים, יכולים להישאר בפלסטין. אולם על-פי מיטב הערכתי לא יוותר איש מהם בחיים".
ועוד הוסיף ג'ומעה לתאר את שוקיירי: "שוקיירי אוהב הוא את אמנות הדיבור, ודרכה התאהב בעצמו. לדעתי, לו עמדה בפניו הברירה לבחור בין שחרור מולדת לבין חיבור נאום - בוחר היה באחרון. דבריו, מרוב שהיה לועס ולש אותם, מלאים היו בסתירות ובהגזמות. מציג היה בפניך רעיון מוכר בזרם משתפך של שמות נרדפים, שהתפוצצו בפיו כחומר נפץ. הדברים המובנים-מאליהם הפכו על לשונו לחידות. טיעוניו המוטעים היו למוסכמות. הגיונו היה מופלא שבמופלאים והמוזר שבמוזרים... דעתי על שוקיירי - באורח אובייקטיבי - היה כי הוא אחת הסיבות הישירות לשואה.[9] ניתן לו תואר וסמל למען ימלא תפקיד תפור בשבילו בשואת העולם-הערבי ובסכסוכים הערביים, ולמרבה הצער מילא תפקיד זה בזריזות ובמומחיות. כאשר עמדו האומה הערבית והמנהיגים הערבים בתקופת הרמאות, האווילות והשפלות: כאשר נפתחה תקופה חדשה בה הוחל בבניין האדם הערבי החדש והחברה הערבית החדשה; כאשר הוחל בארגון מקיף של המשאבים הערביים - לא היה עוד מקום לשוקיירי והוא נעלם מעל הבימה. יש מי שדומה לתוף - כאשר אתה מכה בו, הריהו מעלה שאון והמולה מחמת ריקנותו".[10]
דעתו של ג'ומעה על שוקיירי דמתה לדעתם של ממדינאים ירדניים נוספים, ורבים מהם ראו בהקמת אש"פ כ"תנועה מדינית שנוצרה על-ידי מצרים הסוציאליסטית כדי לחרחר מהומות בממלכה הירדנית וכדי להחזיק את הפלסטינים תחת שליטתה". על זה הוסיף ראש ממשלת ירדן וצפי תל, שכיהן עד אפריל 1967, ש"שוקיירי היה מכשיר בידי מצרים, שהמניע הכמוס שלה היה הפלת משטרנו המלוכני".
אל מונג'ד[11] כתב בספרו על שוקיירי כך: "כל המדינאים מאוחדים בדעה, כי האדון שוקיירי לא נשא את נאומיו אלא כדי לעורר את ההמונים בלא שיבין את תוצאות נאומיו. כן מסכימים הכל, כי נאומיו והצהרותיו היו הנשק החזק ביותר בידי ישראל נגד הערבים באירופה ובאמריקה. שכן, התעמולה הציונית היתה נוטלת נאומים אלה על האיומים שבהם למגר, להרוג, לשחוט ולהשליך הימה, היתה מפיצה אותם בעיתוני העולם, ומתארת את הערבים כפראים שופכי-דמים, הרוצים למנוע מעם תרבותי את הזכות לחיות. הציונות היתה מעוררת את אהדת העולם בצטטה את דברי שוקיירי, היתה מנצלת זאת בבקשת כספים ועזרה. בעוד ששוקיירי עצמו היה חלש מכדי שיוכל להזיז יהודי ממקומו. במדינאים ערבים אחדים התעורר אי-אמון רב כל-כך בשוקיירי, עד שהאשימוהו בפעולה לטובת ישראל, בשל תוצאות הצהרותיו, שלא גילו שכל ופיקחות. שאלתי את האדון שוקיירי על הצהרותיו הללו כאשר פגשתיו בבגדאד בראשית נובמבר 1967, והוא הכחישן כליל ואמר: ישראל היא אשר סילפה את נאומי והצהרותי וייחסה לי דברים שלא אמרתי. אך שוקיירי עצמו הודה, בשיחה עימי לאחר השואה, כי הוא נכשל בכל דבר שעשה למען פלסטין, מן הרובה ועד לזהות הפלסטינית".[12] אל-מנוג'ד אף העניק תיאור מעניין בנוגע לתפקידו של אש"פ ערב מלחמת ששת-הימים: "באשר לארגון לשחרור הפלסטיני, זה שירת שירות-דוב את בעיית פלסטין. נטייתו השמאלית, הצטרפותו אל סין, המריבות הקשות בין חבריו והצהרותיו של שוקיירי - כל אלה היו התעמולה החזקה ביותר במרחב הבינלאומי כולו נגד בעיית פלסטין ונגד הערבים בכלל".[13]
שוקיירי ניסה, ללא הצלחה, להתגונן כנגד האשמה כי התבטאויותיו גרמו נזק לעניין הערבי. בתזכיר שפרסם בקובץ מסמכים פלסטיים לשנת 1967, שוקיירי טען כי היתה זו מזימה ציונית לייחס לו ביטויים קיצוניים במטרה להבאיש את ריחם של הערבים ולגרום נזק לעניין הפלסטיני. ולמרות ניסיונותיו לנקות את עצמו מהאשמות שהוטחו לעברו מכל עבר, שוקיירי הודח לבסוף מראשות אש"פ בדצמבר 1967, וב-1969 השתלט יאסר ערפאת, שעמד בראש ארגון הפת"ח, על אש"פ. בנו של אחמד שוקיירי, איאד שוקיירי, הקים לזכרו אתר אינטרנט המעלה על נס את פועלו של אביו למען העניין הפלסטיני.[14]
המאמר הבא יעסוק בתרומתה של הממשלה השמאלית של סוריה, שהונהגה בידי שלושה רופאים בעלי נטיות מרכסיסטיות, לליבוי היצרים בדעת-הקהל הערבית של 1967.
-------
[1]שלמה אהרונסון, "תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים", הארץ (ישראל), 1 בנובמבר 2005.
[2]על מנהיגי הבעת' במלחמת ששת-הימים, במאמר הבא.
[3]סיל, אסד. עמ' 154.
[4]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 35.
[5]לדעת מערכת הביטחון, באותה עת, כפר סמוע שימש בסיס של אנשי פת"ח שבאו מסוריה, על כן הכפר שימש מטרה נוחה לפעולת תגמול מצידה של ישראל. סוריה הטילה את חסותה של ארגון הפת"ח כשם שמצרים הטילה את חסותה על אש"פ ועל אחמד שוקיירי.
[6]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51.
[7]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 51.
[8]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה.עמ' 284.
[9]כך תוארה התבוסה במלחמת שש-הימים. דוברים אחרים - בעיקר פלסטינים - כתבו על מלחמת ששת-הימים כ"שואה שניה" וזאת משום ש"השואה הראשונה" התרחשה, לדעתם, ב-1948.
[10]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה. עמ' 285.
[11]צאלח אל-דין אל-מונג'ד, נולד בדמשק, התגורר בלבנון מאז 1961 בשל אווירת החופש ששררה שם בהשוואה לשאר מדינות-ערב, למד בסורבון ורכש השכלה משפטית. מונג'ד היה מקורב לקבוצת האינטלקטואלים שהתקבצה סביב העיתון "אל-חיאת" הלבנוני, והוא נמנה עם מקורביו של עורך העיתון כמאל מרווה שהיה גיסו. מרווה נרצח בידי סוכנים מצריים ב-1966, על כן מונג'ד התחשבן בספרו עם המשטרים הסוציאליסטים בעולם-הערבי - בעיקר כנגד מצרים וסוריה.
[12]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 168-169.
[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 179.
[14] ahmad-alshukairy.org
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
