אחד הסמלים של ההסטוריה של אירלנד היא פלישת שבטי הויקינגים בימי הביניים. הפלישות והבזיזות המשיכו לכל אורך המאה התשיעית והעשירית, כאשר גלים נוספים של ויקינגים התקיפו את חופי האי ופלשו אליו. עיקר מטרותיהם של הויקינגים היו המנזרים המקומיים, שהיוו מקום המרכז אוכלוסייה ורכוש רב. הויקינגים גנבו את הרכוש היקר ושרפו רבים מספרי המנזרים. מתקפות אלו וכן מתקפות בין האירים עצמם, גרמו לדעיכה של המסורת המנזרית של אותה תקופה. למרות טבעם האלים של הויקינגים והפלישות שלהם, הם אלה שהקימו את הערים העיקריות באירלנד ששרדו עד היום - דבלין, קורק, לימריק ווטרפורד. בגלל שלא הייתה מערכת פוליטית, היה בלתי אפשר להתנגד לויקינגים בצורה מאורגנת או יעילה. למרות זאת, מלכי האוי נייל ששלטו בצפון המדינה היו בעלי כוח מספיק כדי למנוע מהויקינגים להשתלט על חלק זה של המדינה.
סוף המאה העשירית באירלנד הייתה מלאה בסכסוכים פנימיים. שושלת חדשה, תחת המלך בריאן בורו, הביסה את מלכי האוי נייל וגם את הויקינגים. בריאן בורו הפך למלך אירלנד, אך הויקינגים עדיין ניסו להוריד אותו מכס המלכות על ידי תמיכה בנסיונות להפיכה ומרד. אפשר להגיד שאופיים המרדני והכוחני של הויקינגים הוא שהביא לסוף שלטונם. אך תרבותם נשארה והשפיעה מאוד על אירלנד. המאות ה11 וה12 סימנו שינוי והתקדמות באירלנד. הפעילות בתחומי האומנות והתרבות גדלה, וכן הכוח של הכנסיה שנהייתה יותר ויותר אורתודוקסית.
השלטונות באירלנד המשיכו להתחלף. השליטה עברה לידי מלכי מונסטר ואולסטר, ואחר כך לנורמנים. הנורמנים שהשתלטו והפכו למלכי המדינה בעצם היוו את תחילת השתלטותה של אנגליה על אירלנד. הם אלו שהקימו את מערכות החוק, המנהל והפרלמנט במדינה. המקומיים, הגאלים והאירים לא אהבו את השתלטות הנורמנים ולחצו עליהם מאוד. היו מספר נסיונות להקים מחדש את שלטון המקומיים אך ללא הצלחה. מה שכן הביא לסופה של ההשלטות האנגלית היה בעצם התערבבות העמים בין הגאלים והאירים לנורמנים. הנוכחות האירית והגאלית במשפחות המלוכה גדלה וצמצמה את שלטון האנגלים, עד ששלטונם התבטא רק באיזור העיר דלבין.
בתקופה היותר מודרנית של המאה ה18 היו הקתולים האיום החדש על אירלנד. האירים חששו שהקתולים ינסו להחזיר את המלוכה האנגלית לשלטון, והממשלה קבעה חוקים שימנעו מהם לעשות כך. הכוח באותם ימים היה בידי הפרוטסטנטים. אחד מהשינויים החשובים בפוליטיקה של אירלנד היה מלחמת העצמאות שקרתה באמריקה. מלחמה זו שימשה כדוגמא בשביל הפרוטסנטים, שהחלו לחפוץ באיזור עצמאי משלהם. דבר זה הוביל לבסוף לכך שאירלנד הפכה לבית מלוכה נפרד מאנגליה, אך דבלין עדיין נשלטה על ידי מלך אנגלי. האירוע הבא שגרם לשינוי באירלנד היה המהפכה הצרפתית. רעיונות החופש והשוויון של המהפכה השפיעו על האירים. ב1791 הוקם איחוד אירי שדגל ברפורמה מהפכנית במדינה. מנהיגי האיחוד היו וולף טון, נפר טנדי והלורד אדואררד פיצ'ג'רל. ב1798 ניסה האיחוד לחבר בין הפרוטסנטים והקתולים כדי להפיל את השלטון האנגלי על דבלין, אך המרד נכשל. בשנת 1800 חוברו הפרלמנטים של אירלנד ואנגליה לשלטון אחד. יותר ממאה שנים עברו עד שהשיגה אירלנד סוף סוף את עצמאותה והפכה למדינה נפרדת כפי שאנו מכירים אותה היום.
סוף המאה העשירית באירלנד הייתה מלאה בסכסוכים פנימיים. שושלת חדשה, תחת המלך בריאן בורו, הביסה את מלכי האוי נייל וגם את הויקינגים. בריאן בורו הפך למלך אירלנד, אך הויקינגים עדיין ניסו להוריד אותו מכס המלכות על ידי תמיכה בנסיונות להפיכה ומרד. אפשר להגיד שאופיים המרדני והכוחני של הויקינגים הוא שהביא לסוף שלטונם. אך תרבותם נשארה והשפיעה מאוד על אירלנד. המאות ה11 וה12 סימנו שינוי והתקדמות באירלנד. הפעילות בתחומי האומנות והתרבות גדלה, וכן הכוח של הכנסיה שנהייתה יותר ויותר אורתודוקסית.
השלטונות באירלנד המשיכו להתחלף. השליטה עברה לידי מלכי מונסטר ואולסטר, ואחר כך לנורמנים. הנורמנים שהשתלטו והפכו למלכי המדינה בעצם היוו את תחילת השתלטותה של אנגליה על אירלנד. הם אלו שהקימו את מערכות החוק, המנהל והפרלמנט במדינה. המקומיים, הגאלים והאירים לא אהבו את השתלטות הנורמנים ולחצו עליהם מאוד. היו מספר נסיונות להקים מחדש את שלטון המקומיים אך ללא הצלחה. מה שכן הביא לסופה של ההשלטות האנגלית היה בעצם התערבבות העמים בין הגאלים והאירים לנורמנים. הנוכחות האירית והגאלית במשפחות המלוכה גדלה וצמצמה את שלטון האנגלים, עד ששלטונם התבטא רק באיזור העיר דלבין.
בתקופה היותר מודרנית של המאה ה18 היו הקתולים האיום החדש על אירלנד. האירים חששו שהקתולים ינסו להחזיר את המלוכה האנגלית לשלטון, והממשלה קבעה חוקים שימנעו מהם לעשות כך. הכוח באותם ימים היה בידי הפרוטסטנטים. אחד מהשינויים החשובים בפוליטיקה של אירלנד היה מלחמת העצמאות שקרתה באמריקה. מלחמה זו שימשה כדוגמא בשביל הפרוטסנטים, שהחלו לחפוץ באיזור עצמאי משלהם. דבר זה הוביל לבסוף לכך שאירלנד הפכה לבית מלוכה נפרד מאנגליה, אך דבלין עדיין נשלטה על ידי מלך אנגלי. האירוע הבא שגרם לשינוי באירלנד היה המהפכה הצרפתית. רעיונות החופש והשוויון של המהפכה השפיעו על האירים. ב1791 הוקם איחוד אירי שדגל ברפורמה מהפכנית במדינה. מנהיגי האיחוד היו וולף טון, נפר טנדי והלורד אדואררד פיצ'ג'רל. ב1798 ניסה האיחוד לחבר בין הפרוטסנטים והקתולים כדי להפיל את השלטון האנגלי על דבלין, אך המרד נכשל. בשנת 1800 חוברו הפרלמנטים של אירלנד ואנגליה לשלטון אחד. יותר ממאה שנים עברו עד שהשיגה אירלנד סוף סוף את עצמאותה והפכה למדינה נפרדת כפי שאנו מכירים אותה היום.
