בחודשים מאז אירועי פקיעין, מתנהל שיח באשר ליחסים שבין הדרוזים לבין מדינת ישראל. באותם אירועים, שהתחילו בשריפת אנטינה סלולרית במושב הסמוך פקיעין החדשה על ידי צעירים בני הכפר, המשיכו בפריצה משטרתית אלימה אל הכפר והסתיימו בשריפת שני בתים של משפחות יהודיות וגירושם (לעת עתה לפחות) של אותן משפחות. ההד שהאירועים האלה עורר, גרם למשבר בין הדרוזים של פקיעין לבין היהודים. הדרוזים מרגישים כאב כתוצאה מיחס המשטרה והציבור אליהם וכן חשים שאינם מקבלים יחס מהמדינה התואם את מידת תרומתם למדינה בתור מיעוט אתני המזדהה עם ערכי המדינה, וכרת ברית עם היהודים עם הקמת המדינה. לציבור היהודי, התמונה של המון מוסת התוקף שוטרים, ולאחר מכן מכלה את זעמו בבתי היהודים, ומאלץ את המשפחות היהודיות להסתתר בבתי דרוזים שכנים, הינה תמונה המעלה אסוציאציות שליליות. היו שטענו, שאירועי פקיעין מוכיחים שהברית עם הדרוזים הינה ברית על תנאי (כמו ישראל הראל). אין בכוונתי לשפוט מה בדיוק אירע בפקיעין, אלא לתאר את ההתרחשות בצורה כללית. עם הרגשה של בני אדם קשה להתווכח, כל שכן באירועים מן הסוג הזה.
כמו כל ברית, הברית עם הדרוזים מבוססת על מפגש אינטרסים בינם לבין היהודים ועל ערכים משותפים. בסוריה הדרוזים גם כן כרתו ברית עם השלטון, ומשרתים בדרגות בכירות בקצונה הסורית. זהו מנהג הדרוזים - לכרות ברית עם השלטון, עם השולט, עם החזק. זהו מנהג של עמים רבים, כולל העם היהודי לאורך ההיסטוריה. דוגמא בולטת לכך היתה מלחמת העולם הראשונה שבה היהודים שירתו הן בצבאות מדינות הציר (במיוחד בצבא גרמניה) ובמדינות הברית. היהודים ניסו בתור מיעוט נרדף, להיות קרובים לשלטון במדינה בה גרו. הויכוח הנסוב על השאלה האם הדרוזים נאמנים או נאמנים על תנאי אינה רלוונטית. כשהבריטים שלטו בארץ, נאמנותם הייתה נתונה להם. כשהסתיים המנדט, והדרוזים ראו שהיהודים חזקים מהערבים הם כרתו ברית עימם. ברית זו מקבלת חיזוק מהרקע הדומה של הדרוזים והיהודים: שניהם מיעוטים שנרדפו על ידי הרוב לאורך ההיסטוריה בשל אמונתם וחוסר רצונם להטמע. שניהם מיעוט במזרח התיכון הערבי סוני ברובו. כמובן נשאלת השאלה, מדוע איננו יכולים להיות בעלי ברית של השיעים בלבנון? אזכיר את הברית עם אירן השיעית של ימי השאה וכן את העובדה ששיעים רבים שירתו בצד"ל. מאז ימי ראשית ההתיישבות היהודית באצבע הגליל היו לה קשרים טובים עם המתאוולים (שיעים). כיום אירן שואפת להגמוניה במזרח התיכון ואינטרס זה עובר דרך עימות עם ישראל. כמו כן נזכיר גם את העובדה שאש"ף היה בן הברית הוותיק ביותר של התנועה האיסלאמית של חומייני למרות הבדלי האידיאולוגיה ביניהם (אש"ף אירגון פלסטיני לאומי חילוני לעומת התנועה האיסלאמית השוללת את רעיון הלאומיות).
עם הדרוזים אין את החשש שישאפו להגמוניה במזרח התיכון. אין גם את החשש שישאפו להתבדלות לאומית בגלל אופי דתם שאינה שואפת להתרחב ואינה מקבלת חברים חדשים. כל עוד ישראל תהיה חזקה נאמנותם תהיה איתנה. כשמשטרת ישראל בתור נציג הריבון, נכנס בכוחות גדולים לכפר קטן כדי לעצור מספר מועט של בני נוער, ויוצאת משם חפויית ראש ללא אותם חשודים הדבר מעלה תהיות באשר למידת העוצמה של המדינה. כשחוקי בנייה אינם נאכפים ביישובים ערביים בגליל בגלל שהמשטרה חוששת להיכנס אליהם הדבר מעלה תהיות נוספות. כששטחים של יהודים מועלים באש פעם אחר פעם על רקע לאומני, ללא טיפול נאות של המשטרה לא רק הדרוזים תוהים באשר למידת הריבונות והעוצמה הישראלית בגליל. הדוגמאות המובאות כאן הן מהגליל אך ניתן ללא קושי להחליף את מילה "גליל" ב"נגב" או ב"משולש" ונראה תמונה מאוד מטרידה.
ניתן לדבר גם על האלימות המשתוללת ברחבי הערים בישראל, ועל תקיפת קשישים לאור יום במקומות מרכזיים ונקבל נדבך נוסף בתופעה של ריפיון השלטון. ניתן גם לדבר על תפקידה של מערכת החינוך שמוציאה מקירבה צעירים שמעורבים במעשי אלימות שונים באחוזים הולכים וגדלים. מערכת חינוך שגם כוללת בתי ספר במגזרים שונים שאינם מלמדים אזרחות מהי, אינם מלמדים ציונות ואינם מעודדים את תלמידיה להזדהות עם ערכי המדינה (ובו בזמן מקבלים תקציבים מהמדינה). ניתן גם להרחיב את היריעה ולדבר על מלחמת לבנון השנייה שבה נכשל השלטון המרכזי הן במתן שירותים לאזרחים והן בקבלת החלטות להגן על אותם אזרחים. אותו שלטון שנכשל בהגנה על תושבי שדרות ואשקלון. כל אלו הינם סימנים של התרופפות השילטון המרכזי (שאחד מתפקידיו העיקריים לספק ביטחון לאזרחיו). לכן, כשאנו עדים לאירוע מקומי בכפר קטן בפריפריה שבו המשטרה נכשלת בהשלטת סדר עלינו לראות זאת בפרספקטיבה הרחבה. מאמר זה אינו קריאה לכינון מדינת משטרה שבו נראה שוטר בכל קרן רחוב אלא קריאה לחיזוק הריבונות הישראלית ולהפסקה של זילזול באותה ריבונות בריש גלי. כישלון זה בהחלת הריבונות אינו נובע אך ורק משגיאות טקטיות של המשטרה אלא בחוסר הכוונה מצד הדרג הפוליטי.
התמונה המדאיגה שצויירה במאמר זה אינה כוללת את הפאן הביטחוני של ריפיון השלטון שבא לידי ביטוי בצורה קיצונית במלחמת לבנון השנייה לפני כשנה וחצי וכיום במלחמת עזה שנמשכת כמעט שמונה שנים. ניתוח אירועי פקיעין על רקע שאלת נאמנות הדרוזים בלבד הינה בבחינת חיפוש מטבע מתחת לפנס. כמובן שאין לזלזל בשאלה זו, בטוחני שאם הריבונות הישראלית תוחל בגליל שאלת נאמנות הדרוזים תישאר שאלה תיאורטית בלבד.
כמו כל ברית, הברית עם הדרוזים מבוססת על מפגש אינטרסים בינם לבין היהודים ועל ערכים משותפים. בסוריה הדרוזים גם כן כרתו ברית עם השלטון, ומשרתים בדרגות בכירות בקצונה הסורית. זהו מנהג הדרוזים - לכרות ברית עם השלטון, עם השולט, עם החזק. זהו מנהג של עמים רבים, כולל העם היהודי לאורך ההיסטוריה. דוגמא בולטת לכך היתה מלחמת העולם הראשונה שבה היהודים שירתו הן בצבאות מדינות הציר (במיוחד בצבא גרמניה) ובמדינות הברית. היהודים ניסו בתור מיעוט נרדף, להיות קרובים לשלטון במדינה בה גרו. הויכוח הנסוב על השאלה האם הדרוזים נאמנים או נאמנים על תנאי אינה רלוונטית. כשהבריטים שלטו בארץ, נאמנותם הייתה נתונה להם. כשהסתיים המנדט, והדרוזים ראו שהיהודים חזקים מהערבים הם כרתו ברית עימם. ברית זו מקבלת חיזוק מהרקע הדומה של הדרוזים והיהודים: שניהם מיעוטים שנרדפו על ידי הרוב לאורך ההיסטוריה בשל אמונתם וחוסר רצונם להטמע. שניהם מיעוט במזרח התיכון הערבי סוני ברובו. כמובן נשאלת השאלה, מדוע איננו יכולים להיות בעלי ברית של השיעים בלבנון? אזכיר את הברית עם אירן השיעית של ימי השאה וכן את העובדה ששיעים רבים שירתו בצד"ל. מאז ימי ראשית ההתיישבות היהודית באצבע הגליל היו לה קשרים טובים עם המתאוולים (שיעים). כיום אירן שואפת להגמוניה במזרח התיכון ואינטרס זה עובר דרך עימות עם ישראל. כמו כן נזכיר גם את העובדה שאש"ף היה בן הברית הוותיק ביותר של התנועה האיסלאמית של חומייני למרות הבדלי האידיאולוגיה ביניהם (אש"ף אירגון פלסטיני לאומי חילוני לעומת התנועה האיסלאמית השוללת את רעיון הלאומיות).
עם הדרוזים אין את החשש שישאפו להגמוניה במזרח התיכון. אין גם את החשש שישאפו להתבדלות לאומית בגלל אופי דתם שאינה שואפת להתרחב ואינה מקבלת חברים חדשים. כל עוד ישראל תהיה חזקה נאמנותם תהיה איתנה. כשמשטרת ישראל בתור נציג הריבון, נכנס בכוחות גדולים לכפר קטן כדי לעצור מספר מועט של בני נוער, ויוצאת משם חפויית ראש ללא אותם חשודים הדבר מעלה תהיות באשר למידת העוצמה של המדינה. כשחוקי בנייה אינם נאכפים ביישובים ערביים בגליל בגלל שהמשטרה חוששת להיכנס אליהם הדבר מעלה תהיות נוספות. כששטחים של יהודים מועלים באש פעם אחר פעם על רקע לאומני, ללא טיפול נאות של המשטרה לא רק הדרוזים תוהים באשר למידת הריבונות והעוצמה הישראלית בגליל. הדוגמאות המובאות כאן הן מהגליל אך ניתן ללא קושי להחליף את מילה "גליל" ב"נגב" או ב"משולש" ונראה תמונה מאוד מטרידה.
ניתן לדבר גם על האלימות המשתוללת ברחבי הערים בישראל, ועל תקיפת קשישים לאור יום במקומות מרכזיים ונקבל נדבך נוסף בתופעה של ריפיון השלטון. ניתן גם לדבר על תפקידה של מערכת החינוך שמוציאה מקירבה צעירים שמעורבים במעשי אלימות שונים באחוזים הולכים וגדלים. מערכת חינוך שגם כוללת בתי ספר במגזרים שונים שאינם מלמדים אזרחות מהי, אינם מלמדים ציונות ואינם מעודדים את תלמידיה להזדהות עם ערכי המדינה (ובו בזמן מקבלים תקציבים מהמדינה). ניתן גם להרחיב את היריעה ולדבר על מלחמת לבנון השנייה שבה נכשל השלטון המרכזי הן במתן שירותים לאזרחים והן בקבלת החלטות להגן על אותם אזרחים. אותו שלטון שנכשל בהגנה על תושבי שדרות ואשקלון. כל אלו הינם סימנים של התרופפות השילטון המרכזי (שאחד מתפקידיו העיקריים לספק ביטחון לאזרחיו). לכן, כשאנו עדים לאירוע מקומי בכפר קטן בפריפריה שבו המשטרה נכשלת בהשלטת סדר עלינו לראות זאת בפרספקטיבה הרחבה. מאמר זה אינו קריאה לכינון מדינת משטרה שבו נראה שוטר בכל קרן רחוב אלא קריאה לחיזוק הריבונות הישראלית ולהפסקה של זילזול באותה ריבונות בריש גלי. כישלון זה בהחלת הריבונות אינו נובע אך ורק משגיאות טקטיות של המשטרה אלא בחוסר הכוונה מצד הדרג הפוליטי.
התמונה המדאיגה שצויירה במאמר זה אינה כוללת את הפאן הביטחוני של ריפיון השלטון שבא לידי ביטוי בצורה קיצונית במלחמת לבנון השנייה לפני כשנה וחצי וכיום במלחמת עזה שנמשכת כמעט שמונה שנים. ניתוח אירועי פקיעין על רקע שאלת נאמנות הדרוזים בלבד הינה בבחינת חיפוש מטבע מתחת לפנס. כמובן שאין לזלזל בשאלה זו, בטוחני שאם הריבונות הישראלית תוחל בגליל שאלת נאמנות הדרוזים תישאר שאלה תיאורטית בלבד.
הכותב הוא מהנדס בהשכלתו, עובד בחברת הייטק וחבר בפורום למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית.
המאמר נכתב בעקבות סיור בפקיעין, מספר חודשים לאחר המהומות שהתרחשו בה.
המאמר נכתב בעקבות סיור בפקיעין, מספר חודשים לאחר המהומות שהתרחשו בה.
