איך שאני רואה את זה, בניגוד לגרסה הצבאית בה הכול מתחלק לשלוש, העולם דווקא מתפצל לשניים: זה שבעד עופרה חזה ונגד ירדנה ארזי, זה שיעדיף אוכל ביתי על פני תעשייתי וקנוי, זה שילקק מתוק ולא ייגע במלוח וחביב, אך רחוק מלהיות אחרון: זה שיבחר תמיד בעוגת גבינה על פני עוגת שוקולד. אם בכל שאר הפרמטרים אפשר להתאמץ ולמצוא את האיזור האפור, בכל הקשור למאבק בין הגבינה והשוקולד - הרי שמדובר בקרב אבוד מראש של שחור ולבן. תרתי משמע. אני משתייכת לקבוצת הסידן: זו שמעדיפה את הלבן, בכל הזדמנות שיש.
אז מה יש בה, באותה עוגת גבינה חלומית שגובר על השוקולד? ובכן אם נלך לפי מתכון פשוט, אנחנו מדברים על ביצים, חמאה, סוכר, וניל, גבינה לבנה, קמח ורום. אבל אם נרצה (וכמובן שנרצה) לשווק לכם את תכונותיה המופלאות של עוגת גבינה, הרי שרשימת מכולת רק עושה לה עוול. כי סוכר וווניל, טעימים ככל שיהיו, לא באמת מגרים לנו את בלוטות החשק והטעם. לכן, הרשו לנו להציג לרגע את יכולותינו כאיש קופירייטר משופשף, כזה שצובע לכם את מה שקורה בין שורות המתכון. כי הלוא כל דבר בחיים האלה אפשר לתאר תחת רשימת מכולת לקונית, אבל איתה לא נגיע רחוק. מלבד, ובכן, למכולת.
דמיינו לכם משולש לבן צחור, עבה ועשיר בשלוש שכבות מחולקות בסדר מופתי. כאשר מעל הכל מפוזרים פירורים קריספיים, נוצצים וזוהרים. אתם ניגשים לחתוך לכם חתיכה אוורירית ורכה, והיא בתמורה מתמסרת בקלילות ונמסה לכם בפה. רגע של אושר. הטעם מדהים. מתוק דיו אך לא מדי.
עם זאת, האמת צריכה להיאמר: עוגת גבינה היא לא בהכרח פחות משמינה מאחותה, השוקולדית, אך היא ללא ספק מצליחה לבלבל אותנו כל פעם מחדש וזה מה שאנחנו אוהבים אצלה כל כך: ערמומית, אוורירית ושובבה.
אך על מנת שלא תהיה כאן אי הבנה, חשוב להבהיר: אם עוגת שוקולד הייתה האופציה היחידה שמוגשת על השולחן, יש להניח שגם אוהבי הגבינה יתנפלו עליה מבלי לעפעף כי הלוא "קינוח אוכלים אהבה - או לא אוכלים בכלל". עם זאת, אם היה עלינו שוב להפעיל את כישורינו המעט מפוקפקים כאיש קופירייטר מהוקצע, זה היה נשמע משהו כמו: "כשאין עוגת גבינה באיזור, לכו על השוקולד. זה עדיף מכלום".
אז מה יש בה, באותה עוגת גבינה חלומית שגובר על השוקולד? ובכן אם נלך לפי מתכון פשוט, אנחנו מדברים על ביצים, חמאה, סוכר, וניל, גבינה לבנה, קמח ורום. אבל אם נרצה (וכמובן שנרצה) לשווק לכם את תכונותיה המופלאות של עוגת גבינה, הרי שרשימת מכולת רק עושה לה עוול. כי סוכר וווניל, טעימים ככל שיהיו, לא באמת מגרים לנו את בלוטות החשק והטעם. לכן, הרשו לנו להציג לרגע את יכולותינו כאיש קופירייטר משופשף, כזה שצובע לכם את מה שקורה בין שורות המתכון. כי הלוא כל דבר בחיים האלה אפשר לתאר תחת רשימת מכולת לקונית, אבל איתה לא נגיע רחוק. מלבד, ובכן, למכולת.
דמיינו לכם משולש לבן צחור, עבה ועשיר בשלוש שכבות מחולקות בסדר מופתי. כאשר מעל הכל מפוזרים פירורים קריספיים, נוצצים וזוהרים. אתם ניגשים לחתוך לכם חתיכה אוורירית ורכה, והיא בתמורה מתמסרת בקלילות ונמסה לכם בפה. רגע של אושר. הטעם מדהים. מתוק דיו אך לא מדי.
עם זאת, האמת צריכה להיאמר: עוגת גבינה היא לא בהכרח פחות משמינה מאחותה, השוקולדית, אך היא ללא ספק מצליחה לבלבל אותנו כל פעם מחדש וזה מה שאנחנו אוהבים אצלה כל כך: ערמומית, אוורירית ושובבה.
אך על מנת שלא תהיה כאן אי הבנה, חשוב להבהיר: אם עוגת שוקולד הייתה האופציה היחידה שמוגשת על השולחן, יש להניח שגם אוהבי הגבינה יתנפלו עליה מבלי לעפעף כי הלוא "קינוח אוכלים אהבה - או לא אוכלים בכלל". עם זאת, אם היה עלינו שוב להפעיל את כישורינו המעט מפוקפקים כאיש קופירייטר מהוקצע, זה היה נשמע משהו כמו: "כשאין עוגת גבינה באיזור, לכו על השוקולד. זה עדיף מכלום".
