הלאומיות הפלסטינית, התנועה הלאומית והציונות
ההגדרה המילונית ללאום היא: "קבוצת אנשים שחיים תחת שלטון אחד באותה טריטוריה בעלת גבולות מוגדרים". באמצע המאה ה- 18 הגדיר מאנצ'יני (Mancini) האיטלקי את הלאום כחברה טבעית, מאוגדת בקשרי גזע, מנהגים ושפה. החברים באותה חברה חיים באותה טריטוריה ומנהלים חיים משותפים וקיים אצלם רגש קולקטיביות. מחקרים מודרניים רבים הסתמכו על הגדרת מאנצ'יני אבל הוסיפו גורמים עיקריים אחרים להתהוות לאום מסוים, כמו תרבות אחידה, דת, מדינה, רצף היסטורי משותף, אנטרסים משותפים וחיים כלכליים (אל-חות, 1991). על בסיס ההגדרות האלה של הלאום ניתן להשיג הגדרה ללאומיות כקשרים של הפרט עם קבוצת אנשים. הפרט באופן טבעי יכול להיות קשור ליותר מקבוצה חברתית אחת. כל סוג של קשר וכל ביטוי לחיים חברתיים יכולים להוות קבוצה חברתית ייחודית. הקשר החזק ביותר ביצירת קבוצה פוליטית הוא קשר הלאומיות, מכיוון שהלאומיות היא נטייה טבעית שנוצרת משפה משותפת, והיא תופעה פסיכולוגית שמשמעותה השתייכות הפרט למערכת סימבולית ואמונות של חברים בישות פוליטית (Giddens, 1985). במאה ה- 19 חלו הרבה תמורות פוליטיות בעולם, החשובה ביניהן היא התגברות הלאומיות. רעיון הלאומיות קובע כי כל לאום מהווה אורגאניזם חברתי טבעי, בעל ישות ייחודית, כך יש לו זכות לנהל את ענייניו באופן עצמאי מבלי להיות כפוף לריבונות של לאום אחר וזכותו להקים מדינתו העצמאית (Anderson, 1983). המדינה העצמאית, במובן המודרני שמשתמע מהגדרת הלאום, היא ישות פוליטית עצמאית של קבוצת אנשים שחיים בטריטוריה משותפת. ההזדהות בין המדינה והלאום מהווה את הלאומיות למרות שהם יכולים להתהוות באופן נפרד (Gellner, 1974). מתחילת המאה ה- 19 התחילה תנועת הלאומיות הערבית. תחילתה הייתה בתנועה פוליטית שהובילה במרוצת הזמן למהפכה מזוינת שקוראת לעצמאות הערבים ואחדותם על רקע לאומי (אל-חות, 1991).
כל מרכיבי הלאומיות שהוזכרו מהווים עיקרים חשובים בלאומיות הערבית מכיוון ש:
1. השפה הערבית הפכה לשפת תושבי האזור מאז כניסת האיסלאם במאה השביעית.
2. הרצף ההיסטורי קושר את ערביי המקום להיסטוריה של 1400 שנים עברו וקושר אותם
לראיית עתיד משותפת שהיא קבלת עצמאות מהאמפריה העותומנית.
3. האיסלאם הוא הדת הכללית של בני האזור.
4. אמונתם של הערבים שהם בני אותו גזע.
5. הרצון בקבלת עצמאות מאחד את כל בני האזור וזה קבל ביטוי בתנועות ה"שחרור" מהאמפריה העותומאנית. הרצון הזה מבוסס על התודעה הלאומית הערבית-הערביזים-שסייעו לה גורמים שונים; גורמי פנים (יחס השלטונות התורכים והתגברות התודעה התרבותית), וגורמי חוץ (השפעת התנועות הלאומיות באירופה). הערביזים שקבל קודם משמעות תרבותית חברתית קבל בתחילת המאה משמעות פוליטית.
כבר מתחילת המאה ה- 18 הופיעו במזרח התיכון תנועות לאומיות ערביות כמו: הוהאבים, הסנוסים והמהדיים. בתחילת המאה ה- 19 הופיעו רפורמטורים ערביים שקראו לערביזים על רקע לאומי (אל-חות, 1991).
הרפורמטורים הלאומיים הערביים קראו לאיחוד העולם הערבי על רקע לאומי. קריאתם קבלה היבטים פוליטיים ודתיים והם הדגישו את ההשתייכות לערביות ולאיסלאם. התנועה הלאומית הפלסטינית היא חלק מהתנועה הלאומית הערבית הכללית בגלל היעדר ישות ארגונית פוליטית בפלסטין אך התנועה הזאת קבלה ייחוד מסוים. פלסטין הייתה מחולקת לשני חלקים שכוללים שלוש יחידות ארגוניות-החלק הצפוני כולל מחוז עכו ושכם, והחלק הדרומי כולל מחוז ירושלים ששייך ישירות לעותמאנים, וכל שני החלקים שייכים לסוריה (אל-חות, 1991; אל-שריף, 1995). הייחוד שקבלה התנועה הלאומית הפלסטינית הוא התהוותה בהשפעת גורם חיצוני שהוא התנגדות הפלסטינים לכיבוש הבריטי והציוני (אל-שריף, 1995; מנאע, 1999). הערבים הפלסטינים השתתפו בייסוד מפלגות, תנועות ועמותות ערביות מאז 1908, אבל ההשתייכות הלאומית בפלסטין קבלה אופי השתייכות למולדת-טריטוריה שנמצאת בסכנת אובדן בהשפעת גלי ההגירה וההתיישבות הציוניים. הלאומיים הפלסטינים הדגישו את "סכנת הציונות" והמפעל הציוני בפלסטין וראו בו סכנה שיש להתכונן אליה ולהתנגד לה. למרות ניסיונותיהם של הלאומיים הפלסטינים לתת ייחוד לתנועתם הלאומית, הם היו מודעים לאי-יכולתם לבקש ישות פוליטית עצמאית בפלסטין או היפרדות מהאימפריה העותמאנית. כך, כל המוסדות הלאומיים הפלסטינים היו כפופים לעותמאנים (אל-שריף, 1995). בתחילת שנת 1911 נוסדו ארגונים ועמותות שמתנגדים לציונות ברוב חלקי האמפריה העותמאנית ורובם פלסטינים. למרות הייחוד בתנועה הלאומית הפלסטינית נשארה עד לתחילת שנות ה- 20 חלק מהתנועה הלאומית הערבית שקראה לאיחוד הערבים במדינה ערבית עצמאית. הערבים הפלסטינים אמצו את דגל המהפכה הערבית, המנונה ופעילויותיה שמקורם בסוריה.
בשנת 1919 נערכה בירושלים ועידה שבה השתתפו נציגי העמותות הפלסטיניות ונקראה- הועידה הערבית הפלסטינית הראשונה. בועידה הודגש שפלסטין היא סוריה הדרומית-חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. הנציגים הפלסטינים שהשתתפו בועידת סוריה בשנת 1919 בדמשק גם הדגישו את הקשר של פלסטין עם סוריה (שמעוני, 1987; אל-חות, 1981).
הפלסטינים השתתפו במוסדות המדינה הערבית בסוריה עד לשנת 1920, תחילת המנדט הבריטי. ואז בועידה הפלסטינית הערבית שהייתה בחיפה באותה שנה הפלסטינים הביעו התנגדות נמרצת למדיניות הבית הלאומי היהודי וקראו להקמת ממשלה לאומית פלסטינית (כהן, 1964). הועידה הזאת מהווה נקודת התחלה מוצהרת לתנועה לאומית פלסטינית עצמאית שהתחילה לגבש זהות ומאבק לאומי באופן פרטקולרי בגלל שארצות ערב היו גם שקועות במאבק למען עצמאותן (מנאע, 1999). עד לשנת 1930 התנועה הלאומית הפלסטינית לא התנגדה לבריטים ושמרה על קשרים טובים איתם אבל התנגדו בחריפות ליהודים ולהתיישבות היהודית בפלסטין. הפלסטינים לא היו מודעים לקשר בין הציונות והמעצמות הגדולות ובמיוחד בריטניה. הם גם לא האמינו כי בריטניה שתמכה במהפכה הערבית נגד העותמאנים, תרשה את הקמת מדינה יהודית בפלסטין וחלק מן הפלסטינים האמין ביכולתה של בריטניה בהכנסת תהליך מודרניזציה בפלסטין (אל-שריף, 1995).
התנועה הלאומית הפלסטינית אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילה להדגיש את הקריאה ללאומיות פלסטינית מקומית וניתוק הקשר עם הלאומיות הערבית בגלל שהוקמו כמה מדינות ערביות שונות בעולם הערבי. אחרי המהפכה ב- 1929 ותחילת שנות השלושים, התנועה הלאומית הפלסטינית שוב הייתה צריכה להדגיש את הממד הערבי בתנועה, וזאת כדי להרחיב את מעגל התומכים במאבק נגד הבריטים והציוניים (אל-שריף, 1995).
בעצם אחרי המהפכה ב- 1929, התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה למעין ארגון התנגדות לכיבוש הבריטי. בשנת 1932 נוסדה מפלגת העצמאות שקראה להתנגדות לבריטים וללחימת קודש למען שחרור אדמות הערבים מידי הכיבוש (Mcdowall, 1989; שטנדל, 1992).
בשנת 1933 הוכרז על ניתוק קשר עם ממשלת המנדט הבריטי. ההכרזה באה כתגובה ללחץ ציבורי. הציבור הערבי הפלסטיני דורבן על ידי מנהיגותו להתנגד וללחם נגד הבריטים ואחר כך נגד היהודים עד להכרזת השביתה הכללית בשנת 1936 ותחילת מהפכה מזוינת (שמעוני, 1987; כיאלי, 1979). הממד הערבי בתנועה הלאומית הפלסטינית בלט בשנות השלושים והארבעים ובמיוחד בשנת 1936 ותחילת המהפכה (כיאלי, 1979). המהפכה בפלסטין קבלה תמיכה ערבית נרחבת והוצעו פרויקטים כלל ערביים כמו הקמת הליגה הערבית. התנועה הלאומית הפלסטינית שהייתה חלק מהתנועה הלאומית הערבית הכללית לא הייתה בשלה לבקש ישות פוליטית עצמאית, לכן ניסתה להגיע להגדרה עצמית בתוך מדינה עצמאית ערבית סורית. אמנם, חילופי השלטון; קריסת האמפריה העותומנית ושליטת המנדט, דחפו את הלאומיות הפלסטינית לכיוון דרישת הקמת ממשלה פלסטינית עצמאית שמייצגת את האוכלוסייה בפלסטין בצורה יחסית כולל היהודים שגרו בתוכה לפני מלחמת העולם הראשונה (טרבין, 1968; מנאע, 1999).
חלק ממנהיגות התנועה בשנת 1943 התנגדו לניסיון של חלק ממדינות ערב לקבל אפוטרופסות על מנהיגות התנועה הלאומית הפלסטינית מכיוון שחששו מהתעלמות כלל הערבים מזכות הפלסטינים בהגדרה עצמית.
יחס הלאומניים הפלסטינים הטוב לבריטים היה מעין הכרה בלגטימיות של המנדט הבריטי ולכן לא דרשו עצמאות מלאה. הבריטים לא הכירו בערבים הפלסטינים כעם בעל זכויות פוליטיות ורצו לשלוט בפלסטין כדי ליצור תנאים מתאימים לבניית בית לאומי ליהודים. בגלל זה הם סירבו לקבל קיום ממשלה פלסטינית לאומית ובמקום זה הציעו מעין אוטונומיה לפלסטינים. הלאומיות הפלסטינית סירבה לקבל כל סוג של אוטונומיה ובכלל זה זכות הציונות להיות שותפה בקביעת גורל בני המקום (נבו, 1979). הלאומיים הפלסטיניים סירבו להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת שהכריזה ממשלת המנדט בשנת 1922. הם גם סרבו הצעת הקמת סוכנות ערבית מקבילה לסוכנות היהודית (כהן, 1964).
בשנות השלושים, התנועה הלאומית הפלסטינית ביחד עם התנועה הלאומית הערבית דרשה עצמאות פלסטינית כחלק מפרויקט איחוד העמים הערבים . אבל בשנת 1937 חלה שוב הפרדה בין דרישות שתי התנועות. התנועה הלאומית הפלסטינית סירבה לקבל תוכנית החלוקה של ועידת פיל בשנת 1937 ודרשה קיום ממשלה פלסטינית עצמאית שתשמור על האנטרסים של הבריטים ושל המיעוט היהודי בתוכה. הצעת ממשלת המנדט בספר הלבן בשנת 1939 שאימצה רעיון קיום מדינה פלסטינית עצמאית לא התקבלה משום שהלאומיים הפלסטינים היו מקווים לשחרור טוטאלי משלטון המנדט הבריטי בקרוב לכן מנהיגם (חאג' אמין אל-חוסיני) התקרב לגרמנים ויצר קשריו עם גרמניה (כהן, 1964)
בתקופה הזאת חלו הרבה תמורות בשטח פלסטין. היהודים שהיוו 7% מכלל התושבים הפכו עקב גלי ההגירה לשליש מן האוכלוסייה והקימו מוסדותיהם הפנימיים וקבלו הכרה בינלאומית רחבה. בשנת 1942 הכריזה ועידת הציונות האמריקאית על הכוונה להקים מדינה יהודית בפלסטין (אבראש, 1987).
בשנת 1943 נוסדה האגודה הפלסטינית לשחרור לאומי. הקו המנחה שלה היה לפעול למען עצמאות הפלסטינים במדינה דמוקרטית עצמאית. מנהיגי האגודה ניסו להפריד בין הציונות והיהדות וקבעו כי הציונות היא תנועה בורגנית שמשתפת פעולה עם המנדט הבריטי כדי לנצל את הציבור היהודי ולהקים מדינה יהודית בפלסטין (הרכבי, 1979). עקרונות אגודת שחרור פלסטין הם:
- זכות הגדרה עצמית לפלסטינים.
- הכרה בינלאומית בזכויותיו של העם הפלסטיני בהקמת מדינתו העצמאית.
- העם הפלסטיני ינהל את ענייניו הפנימיים והחיצוניים.
- לעם הפלסטיני יש את הזכות להקים מוסדותיו הלאומיים.
- מימוש הדמוקרטיה בתחומי הפוליטיקה והכלכלה (אל-שריף, 1995).
בשנת 1945, מדינות ערב השכנות קיבלו אפוטרופסות על פלסטין, לכן מנהיגי מדינות אלו לא היו חפוזים להקמת ישות פלסטינית עצמאית ולא לתת לפלסטינים לקבוע את גורלם. בנוסף, הפלסטינים לא היו מספיק מודעים להקמת ישות עצמאית בגלל שמעולם לא ניהלו את ענייניהם בצורה עצמאית. בשנת 1947 הוצעה תוכנית החלוקה ?חלוקת פלסטין לשתי ישויות: ערבית ויהודית. הפלסטינים התנגדו בתוקף לתוכנית וניסו לטרפד אותה בכוח צבאי. שנה לאחר מכן, בשנת 1948, פרצה מלחמה בפלסטין בין היהודים והערבים המקומיים והצבאות של מדינות ערב נכנסו לפלסטין אך, הובסו וכתוצאה חלק גדול מהפלסטינים ברחו או גורשו למדינות שכנות (פינברג, 1972).
הטריטוריה שהייתה אמורה להוות מדינה פלסטינית חולקה לשלושה חלקים: חלק שעליו הוקמה מדינת ישראל, חלק בשליטת הירדנים וחלק בשליטת המצרים (סח'ניני, 1974).
הוועד הערבי העליון בהסתמך על החלטת מועצת הליגה הערבית הכריז על הקמת "ממשלת כל-פלסטין" ב- 1948 אבל הניסיון נכשל בגלל היעדר טריטוריה שעליה אמורה הייתה המדינה שהוכרז עליה לקום. וכך הלאומיות הפלסטינית איבדה כל ביטוי פוליטי ונשאר רק הוועד הערבי העליון שהמשיך לפעול מבירות וקהיר (אל-פלג, 1982). מאז תחילת המאה ועד למלחמת 1948 עברו על אוכלוסיית המקום הרבה שינויים. לפני 1918 ערביי המקום לא השתייכו לקהילה לאומית כי לא הייתה קיימת, גם לא לקהילה פוליטית מגובשת ולהם לא הייתה קהילה חברתית אחידה. בתקופה בין 1918 למלחמת 1948 הפכו לחלק מקהילה לאומית פלסטינית, כבר התארגנו בקהילה פוליטית עם מנהיגות ומרכז פוליטי משלהם, החברה התקדמה התקדמות ניכרת מבחינה תרבותית והקימה מוסדות וארגונים משלה ויצרה קהילה חברתית מגובשת (שמיר, 1976).
התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות
התנועה הלאומית הפלסטינית אשר התהוותה לאחר מלחמת העולם הראשונה התנגדה נמרצות לציונות וליישוב היהודי גם יחד. התנגדותה הביאה לייחודה מהתנועה הלאומית הערבית שזאת נלחמה בשלטון המנדט הבריטי וראתה בו שלטון זר, אבל התנועה הלאומית הפלסטינית נלחמה בנוסף לשלטון הזר גם ביישוב היהודי שהתכונן להיות תופעת קבע ולייסד בפלסטין את ביתו הלאומי (מנאע, 1999).
הלאומיים הפלסטיניים העלו שתי סדרות של טיעונים מקבילים:
האחת היא לשם הוכחת הזכות הערבית על פלסטין והשנייה לשם שלילת זכות היהודים עליה. הטיעונים האלה היוו את העמדה העיקרונית האדיאולוגית של הערבים בישראל כלפי היישוב היהודי. האדיאולוגיה היא שלילת הציונות, פסילת הזכות היהודית על פלסטין והדגשת האופי הערבי והזכות הערבית על פלסטין. התנועה הלאומית ראתה בציונות תנועה מדינית קשורה קשר אורגני לאמפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועת השחרור והקדמה (הרכבי, 1979).
החזון של המנהיגים של הציונות, ג'בוטנסקי למשל, היה ליצור רוב יהודי משני עברי הירדן ובכך לפתור את השאלה היהודית ולהציל כמה שאפשר יהודים בארצות מושבם ובמיוחד באירופה (אקרמן, 1982). מבחינה מעשית ננקטה עמדה של סירוב לראות בציונות שותף לבעלות כלשהיא על פלסטין ולהתיישבות בתחומה ואפילו סירוב להידברות על הנושאים הללו. כך בכל מה שקשור לגורל ערביי המקום וארצם הם דנו עם הבריטים בלבד. התנועה בנתה לעצמה מערך תביעות שקראה לו תביעות לאומיות שעיקרן הוא הפסקת ההגירה היהודית לפלסטין, איסור מכירת קרקעות ליהודים, ביטול המנדט והצהרת בלפור וכינון מדינה פלסטינית עצמאית בכל פלסטין. חלק גדול מן התביעות הללו נענו על ידי המנדט הבריטי בספר הלבן בשנת 1939 אבל חוסר נכונות הערבים לכל פשרה בנושא הביא לדחיית הספר הלבן (חוראני, 1985). התנועה הלאומית הפלסטינית וראשי מדינות ערב השכנות סרבו לקבל את הספר הלבן כי קבלתו משמעותה קבלת המסגרת של המנדט שכולל בתוכו הצהרת בלפור. הערבים השכילו לדעת כי הציונות אינה מכירה בישוב הערבי ומבחינה אדיאולוגית פועלת לעליה המונית, רוב יהודי בפלסטין וריבונות יהודית, לכן נוצר אצלם פחד וחוסר וודאות. בתנועה הציונית עצמה היתה אי בהירות לגבי היעדים הסופיים של התנועה. לכן, הדרך הבטוחה ביותר מצד הערבים היא דחיית כל זכות לציונות בפלסטין. הדחייה הזאת וההקצנה בעמדת הערבים כלפי היישוב היהודי נבעה בין השאר מן התגברות התודעה הלאומית אצל הערבים וההכרה שלהם בזכותם על פלסטין ושייכותם לאזור (נבו, 1979; חוראני, 1985).
גורם אחר שהקצין את עמדת הערבים היא תגובתם על עמדת הציונות כלפי הערבים המושפעת בין היתר מהיחס למזרח, מהיחס לשימוש באלימות וכן ממרכיבים ליבראליים או סוציאליסטים אשר נוספו לרעיון הציוני (קולת, 1979).
ההנהגה של הערבים בפלסטין היתה חלוקה בדעותיה בנושא קבלת הספר הלבן. הרוב המוחלט דחה אותו מלבד הנשאשיבים שהוגדרו אז אופוזציונים מתונים והם אלה שהכירו במנדט ודגלו בהמשכיותו. למרות הדחייה המוחלטת של הספר הלבן אלא במציאות דאגו למימוש כל סעיפיו בגלל שהם ראו ביישומו בלימה לשאיפות היהודים בדבר קליטת מהגרים וקניית עוד קרקעות.
מערכת היחסים בין הערבים המקומיים והיישוב היהודי התפתחה בשני כיוונים:
א. היחסים הוקשחו משני הצדדים וחלה רדיקלזציה בעמדותיהם.
ב. הסכסוך הערבי ישראלי קבל אופי בינלאומי ונכנסו לזירה גורמים כמו ארגון האומות המאוחדות, ארצות הברית וברית המעוצות.
בשנות הששים הוקצנה העמדה הערבית כלפי הציונות והם שוב מדגישים את האופי הגזעני בציונות ואת האשמתה שהיא המבצעת למדיניות הקולניאליזם הבריטי והאמפריאליזם המערבי. הערבים מעלים את האבחנה בין היהדות והציונות כי הם לא מכירים ביהודים כעם וכלאום אלא קהילה דתית שאינה ראויה למדינה עצמאית (הרכבי, 1979).
רשימת מקורות
1.אבראש, א. 1987. הממד הלאומי לשאלת פלסטין: פלסטין בין לאומיות ערבית ואתניות פלסטינית. בירות, מרכז המחקר של האיחוד הערבי.
2.אל-חות, ב. 1981. המנהיגות והמוסדות הפלסטינים 1917-1948. מכון מחקרים פלסטינים, בירות.
3.אל-חות, ב. 1991. פלסטין: שאלת פלסטין, העם והתרבות, היסטוריה פוליטית מימי הכנענים ועד 1917. ב"ד העצמאות, בירות.
4. אקרמן, א. 1982. ציונות במאבק. גוד טיימס, י"ם.
5. אל-שריף, מ. 1995. חיפוש אחרי ישות: מחקר במחשבה הפוליטית הפלסטינית 1908-1993. קפרסין.
6. אל-פלג, צ. 1982. "פלסטין עצמאית בסבך היריבות הבין-ערבית". סקירות, 16, ת"א.
7. הרכבי, י. 1979. עמדות ערביות כלפי הציונות. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, 173-197.
8. חוראני, פ. 1985. "התנועה הלאומית הפלסטינית ויחסה לבריטניה 1918-1939". עניינים פלסטינים,
146-147, 3-32.
9. טרבין, א. 1968. שאלת פלסטין (1897-1948): הרצאות בהיסטוריה הפוליטית. דמשק.
10. כיאלי, ע. 1970. היסטוריה חדשה של פלסטין. המרכז הערבי למחקר והוצאה לאור, בירות.
11. כהן, א. 1964. ישראל והעולם הערבי. השומר הצעיר, ת"א.
12. מנאע, ע. 1999. הפלסטינים במאה העשרים. המרכז לחקר החברה הערבית,רעננה.
13. נבו, י. 1979. יחס ערביי ארץ ישראל ליישוב היהודי ולתנועה הציונית. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, עמ' 163-173.
14. סחניני, ע. 1974. "סיפוח מרכז פלסטין לעבר הירדן 1948-1950". עניינים פלסטינים, 40, עמ' 56-83.
15. פינברג נ. 1972. הציונות ומדינת ישראל ב"הארתו" של משפטן ערבי. י"ם.
16. קולת, י. 1979. התנועה הציונית והערבים. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, 9-37.
17. שטנדל, א. 1992. ערביי ישרא
ההגדרה המילונית ללאום היא: "קבוצת אנשים שחיים תחת שלטון אחד באותה טריטוריה בעלת גבולות מוגדרים". באמצע המאה ה- 18 הגדיר מאנצ'יני (Mancini) האיטלקי את הלאום כחברה טבעית, מאוגדת בקשרי גזע, מנהגים ושפה. החברים באותה חברה חיים באותה טריטוריה ומנהלים חיים משותפים וקיים אצלם רגש קולקטיביות. מחקרים מודרניים רבים הסתמכו על הגדרת מאנצ'יני אבל הוסיפו גורמים עיקריים אחרים להתהוות לאום מסוים, כמו תרבות אחידה, דת, מדינה, רצף היסטורי משותף, אנטרסים משותפים וחיים כלכליים (אל-חות, 1991). על בסיס ההגדרות האלה של הלאום ניתן להשיג הגדרה ללאומיות כקשרים של הפרט עם קבוצת אנשים. הפרט באופן טבעי יכול להיות קשור ליותר מקבוצה חברתית אחת. כל סוג של קשר וכל ביטוי לחיים חברתיים יכולים להוות קבוצה חברתית ייחודית. הקשר החזק ביותר ביצירת קבוצה פוליטית הוא קשר הלאומיות, מכיוון שהלאומיות היא נטייה טבעית שנוצרת משפה משותפת, והיא תופעה פסיכולוגית שמשמעותה השתייכות הפרט למערכת סימבולית ואמונות של חברים בישות פוליטית (Giddens, 1985). במאה ה- 19 חלו הרבה תמורות פוליטיות בעולם, החשובה ביניהן היא התגברות הלאומיות. רעיון הלאומיות קובע כי כל לאום מהווה אורגאניזם חברתי טבעי, בעל ישות ייחודית, כך יש לו זכות לנהל את ענייניו באופן עצמאי מבלי להיות כפוף לריבונות של לאום אחר וזכותו להקים מדינתו העצמאית (Anderson, 1983). המדינה העצמאית, במובן המודרני שמשתמע מהגדרת הלאום, היא ישות פוליטית עצמאית של קבוצת אנשים שחיים בטריטוריה משותפת. ההזדהות בין המדינה והלאום מהווה את הלאומיות למרות שהם יכולים להתהוות באופן נפרד (Gellner, 1974). מתחילת המאה ה- 19 התחילה תנועת הלאומיות הערבית. תחילתה הייתה בתנועה פוליטית שהובילה במרוצת הזמן למהפכה מזוינת שקוראת לעצמאות הערבים ואחדותם על רקע לאומי (אל-חות, 1991).
כל מרכיבי הלאומיות שהוזכרו מהווים עיקרים חשובים בלאומיות הערבית מכיוון ש:
1. השפה הערבית הפכה לשפת תושבי האזור מאז כניסת האיסלאם במאה השביעית.
2. הרצף ההיסטורי קושר את ערביי המקום להיסטוריה של 1400 שנים עברו וקושר אותם
לראיית עתיד משותפת שהיא קבלת עצמאות מהאמפריה העותומנית.
3. האיסלאם הוא הדת הכללית של בני האזור.
4. אמונתם של הערבים שהם בני אותו גזע.
5. הרצון בקבלת עצמאות מאחד את כל בני האזור וזה קבל ביטוי בתנועות ה"שחרור" מהאמפריה העותומאנית. הרצון הזה מבוסס על התודעה הלאומית הערבית-הערביזים-שסייעו לה גורמים שונים; גורמי פנים (יחס השלטונות התורכים והתגברות התודעה התרבותית), וגורמי חוץ (השפעת התנועות הלאומיות באירופה). הערביזים שקבל קודם משמעות תרבותית חברתית קבל בתחילת המאה משמעות פוליטית.
כבר מתחילת המאה ה- 18 הופיעו במזרח התיכון תנועות לאומיות ערביות כמו: הוהאבים, הסנוסים והמהדיים. בתחילת המאה ה- 19 הופיעו רפורמטורים ערביים שקראו לערביזים על רקע לאומי (אל-חות, 1991).
הרפורמטורים הלאומיים הערביים קראו לאיחוד העולם הערבי על רקע לאומי. קריאתם קבלה היבטים פוליטיים ודתיים והם הדגישו את ההשתייכות לערביות ולאיסלאם. התנועה הלאומית הפלסטינית היא חלק מהתנועה הלאומית הערבית הכללית בגלל היעדר ישות ארגונית פוליטית בפלסטין אך התנועה הזאת קבלה ייחוד מסוים. פלסטין הייתה מחולקת לשני חלקים שכוללים שלוש יחידות ארגוניות-החלק הצפוני כולל מחוז עכו ושכם, והחלק הדרומי כולל מחוז ירושלים ששייך ישירות לעותמאנים, וכל שני החלקים שייכים לסוריה (אל-חות, 1991; אל-שריף, 1995). הייחוד שקבלה התנועה הלאומית הפלסטינית הוא התהוותה בהשפעת גורם חיצוני שהוא התנגדות הפלסטינים לכיבוש הבריטי והציוני (אל-שריף, 1995; מנאע, 1999). הערבים הפלסטינים השתתפו בייסוד מפלגות, תנועות ועמותות ערביות מאז 1908, אבל ההשתייכות הלאומית בפלסטין קבלה אופי השתייכות למולדת-טריטוריה שנמצאת בסכנת אובדן בהשפעת גלי ההגירה וההתיישבות הציוניים. הלאומיים הפלסטינים הדגישו את "סכנת הציונות" והמפעל הציוני בפלסטין וראו בו סכנה שיש להתכונן אליה ולהתנגד לה. למרות ניסיונותיהם של הלאומיים הפלסטינים לתת ייחוד לתנועתם הלאומית, הם היו מודעים לאי-יכולתם לבקש ישות פוליטית עצמאית בפלסטין או היפרדות מהאימפריה העותמאנית. כך, כל המוסדות הלאומיים הפלסטינים היו כפופים לעותמאנים (אל-שריף, 1995). בתחילת שנת 1911 נוסדו ארגונים ועמותות שמתנגדים לציונות ברוב חלקי האמפריה העותמאנית ורובם פלסטינים. למרות הייחוד בתנועה הלאומית הפלסטינית נשארה עד לתחילת שנות ה- 20 חלק מהתנועה הלאומית הערבית שקראה לאיחוד הערבים במדינה ערבית עצמאית. הערבים הפלסטינים אמצו את דגל המהפכה הערבית, המנונה ופעילויותיה שמקורם בסוריה.
בשנת 1919 נערכה בירושלים ועידה שבה השתתפו נציגי העמותות הפלסטיניות ונקראה- הועידה הערבית הפלסטינית הראשונה. בועידה הודגש שפלסטין היא סוריה הדרומית-חלק בלתי נפרד מסוריה הגדולה. הנציגים הפלסטינים שהשתתפו בועידת סוריה בשנת 1919 בדמשק גם הדגישו את הקשר של פלסטין עם סוריה (שמעוני, 1987; אל-חות, 1981).
הפלסטינים השתתפו במוסדות המדינה הערבית בסוריה עד לשנת 1920, תחילת המנדט הבריטי. ואז בועידה הפלסטינית הערבית שהייתה בחיפה באותה שנה הפלסטינים הביעו התנגדות נמרצת למדיניות הבית הלאומי היהודי וקראו להקמת ממשלה לאומית פלסטינית (כהן, 1964). הועידה הזאת מהווה נקודת התחלה מוצהרת לתנועה לאומית פלסטינית עצמאית שהתחילה לגבש זהות ומאבק לאומי באופן פרטקולרי בגלל שארצות ערב היו גם שקועות במאבק למען עצמאותן (מנאע, 1999). עד לשנת 1930 התנועה הלאומית הפלסטינית לא התנגדה לבריטים ושמרה על קשרים טובים איתם אבל התנגדו בחריפות ליהודים ולהתיישבות היהודית בפלסטין. הפלסטינים לא היו מודעים לקשר בין הציונות והמעצמות הגדולות ובמיוחד בריטניה. הם גם לא האמינו כי בריטניה שתמכה במהפכה הערבית נגד העותמאנים, תרשה את הקמת מדינה יהודית בפלסטין וחלק מן הפלסטינים האמין ביכולתה של בריטניה בהכנסת תהליך מודרניזציה בפלסטין (אל-שריף, 1995).
התנועה הלאומית הפלסטינית אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילה להדגיש את הקריאה ללאומיות פלסטינית מקומית וניתוק הקשר עם הלאומיות הערבית בגלל שהוקמו כמה מדינות ערביות שונות בעולם הערבי. אחרי המהפכה ב- 1929 ותחילת שנות השלושים, התנועה הלאומית הפלסטינית שוב הייתה צריכה להדגיש את הממד הערבי בתנועה, וזאת כדי להרחיב את מעגל התומכים במאבק נגד הבריטים והציוניים (אל-שריף, 1995).
בעצם אחרי המהפכה ב- 1929, התנועה הלאומית הפלסטינית הפכה למעין ארגון התנגדות לכיבוש הבריטי. בשנת 1932 נוסדה מפלגת העצמאות שקראה להתנגדות לבריטים וללחימת קודש למען שחרור אדמות הערבים מידי הכיבוש (Mcdowall, 1989; שטנדל, 1992).
בשנת 1933 הוכרז על ניתוק קשר עם ממשלת המנדט הבריטי. ההכרזה באה כתגובה ללחץ ציבורי. הציבור הערבי הפלסטיני דורבן על ידי מנהיגותו להתנגד וללחם נגד הבריטים ואחר כך נגד היהודים עד להכרזת השביתה הכללית בשנת 1936 ותחילת מהפכה מזוינת (שמעוני, 1987; כיאלי, 1979). הממד הערבי בתנועה הלאומית הפלסטינית בלט בשנות השלושים והארבעים ובמיוחד בשנת 1936 ותחילת המהפכה (כיאלי, 1979). המהפכה בפלסטין קבלה תמיכה ערבית נרחבת והוצעו פרויקטים כלל ערביים כמו הקמת הליגה הערבית. התנועה הלאומית הפלסטינית שהייתה חלק מהתנועה הלאומית הערבית הכללית לא הייתה בשלה לבקש ישות פוליטית עצמאית, לכן ניסתה להגיע להגדרה עצמית בתוך מדינה עצמאית ערבית סורית. אמנם, חילופי השלטון; קריסת האמפריה העותומנית ושליטת המנדט, דחפו את הלאומיות הפלסטינית לכיוון דרישת הקמת ממשלה פלסטינית עצמאית שמייצגת את האוכלוסייה בפלסטין בצורה יחסית כולל היהודים שגרו בתוכה לפני מלחמת העולם הראשונה (טרבין, 1968; מנאע, 1999).
חלק ממנהיגות התנועה בשנת 1943 התנגדו לניסיון של חלק ממדינות ערב לקבל אפוטרופסות על מנהיגות התנועה הלאומית הפלסטינית מכיוון שחששו מהתעלמות כלל הערבים מזכות הפלסטינים בהגדרה עצמית.
יחס הלאומניים הפלסטינים הטוב לבריטים היה מעין הכרה בלגטימיות של המנדט הבריטי ולכן לא דרשו עצמאות מלאה. הבריטים לא הכירו בערבים הפלסטינים כעם בעל זכויות פוליטיות ורצו לשלוט בפלסטין כדי ליצור תנאים מתאימים לבניית בית לאומי ליהודים. בגלל זה הם סירבו לקבל קיום ממשלה פלסטינית לאומית ובמקום זה הציעו מעין אוטונומיה לפלסטינים. הלאומיות הפלסטינית סירבה לקבל כל סוג של אוטונומיה ובכלל זה זכות הציונות להיות שותפה בקביעת גורל בני המקום (נבו, 1979). הלאומיים הפלסטיניים סירבו להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת שהכריזה ממשלת המנדט בשנת 1922. הם גם סרבו הצעת הקמת סוכנות ערבית מקבילה לסוכנות היהודית (כהן, 1964).
בשנות השלושים, התנועה הלאומית הפלסטינית ביחד עם התנועה הלאומית הערבית דרשה עצמאות פלסטינית כחלק מפרויקט איחוד העמים הערבים . אבל בשנת 1937 חלה שוב הפרדה בין דרישות שתי התנועות. התנועה הלאומית הפלסטינית סירבה לקבל תוכנית החלוקה של ועידת פיל בשנת 1937 ודרשה קיום ממשלה פלסטינית עצמאית שתשמור על האנטרסים של הבריטים ושל המיעוט היהודי בתוכה. הצעת ממשלת המנדט בספר הלבן בשנת 1939 שאימצה רעיון קיום מדינה פלסטינית עצמאית לא התקבלה משום שהלאומיים הפלסטינים היו מקווים לשחרור טוטאלי משלטון המנדט הבריטי בקרוב לכן מנהיגם (חאג' אמין אל-חוסיני) התקרב לגרמנים ויצר קשריו עם גרמניה (כהן, 1964)
בתקופה הזאת חלו הרבה תמורות בשטח פלסטין. היהודים שהיוו 7% מכלל התושבים הפכו עקב גלי ההגירה לשליש מן האוכלוסייה והקימו מוסדותיהם הפנימיים וקבלו הכרה בינלאומית רחבה. בשנת 1942 הכריזה ועידת הציונות האמריקאית על הכוונה להקים מדינה יהודית בפלסטין (אבראש, 1987).
בשנת 1943 נוסדה האגודה הפלסטינית לשחרור לאומי. הקו המנחה שלה היה לפעול למען עצמאות הפלסטינים במדינה דמוקרטית עצמאית. מנהיגי האגודה ניסו להפריד בין הציונות והיהדות וקבעו כי הציונות היא תנועה בורגנית שמשתפת פעולה עם המנדט הבריטי כדי לנצל את הציבור היהודי ולהקים מדינה יהודית בפלסטין (הרכבי, 1979). עקרונות אגודת שחרור פלסטין הם:
- זכות הגדרה עצמית לפלסטינים.
- הכרה בינלאומית בזכויותיו של העם הפלסטיני בהקמת מדינתו העצמאית.
- העם הפלסטיני ינהל את ענייניו הפנימיים והחיצוניים.
- לעם הפלסטיני יש את הזכות להקים מוסדותיו הלאומיים.
- מימוש הדמוקרטיה בתחומי הפוליטיקה והכלכלה (אל-שריף, 1995).
בשנת 1945, מדינות ערב השכנות קיבלו אפוטרופסות על פלסטין, לכן מנהיגי מדינות אלו לא היו חפוזים להקמת ישות פלסטינית עצמאית ולא לתת לפלסטינים לקבוע את גורלם. בנוסף, הפלסטינים לא היו מספיק מודעים להקמת ישות עצמאית בגלל שמעולם לא ניהלו את ענייניהם בצורה עצמאית. בשנת 1947 הוצעה תוכנית החלוקה ?חלוקת פלסטין לשתי ישויות: ערבית ויהודית. הפלסטינים התנגדו בתוקף לתוכנית וניסו לטרפד אותה בכוח צבאי. שנה לאחר מכן, בשנת 1948, פרצה מלחמה בפלסטין בין היהודים והערבים המקומיים והצבאות של מדינות ערב נכנסו לפלסטין אך, הובסו וכתוצאה חלק גדול מהפלסטינים ברחו או גורשו למדינות שכנות (פינברג, 1972).
הטריטוריה שהייתה אמורה להוות מדינה פלסטינית חולקה לשלושה חלקים: חלק שעליו הוקמה מדינת ישראל, חלק בשליטת הירדנים וחלק בשליטת המצרים (סח'ניני, 1974).
הוועד הערבי העליון בהסתמך על החלטת מועצת הליגה הערבית הכריז על הקמת "ממשלת כל-פלסטין" ב- 1948 אבל הניסיון נכשל בגלל היעדר טריטוריה שעליה אמורה הייתה המדינה שהוכרז עליה לקום. וכך הלאומיות הפלסטינית איבדה כל ביטוי פוליטי ונשאר רק הוועד הערבי העליון שהמשיך לפעול מבירות וקהיר (אל-פלג, 1982). מאז תחילת המאה ועד למלחמת 1948 עברו על אוכלוסיית המקום הרבה שינויים. לפני 1918 ערביי המקום לא השתייכו לקהילה לאומית כי לא הייתה קיימת, גם לא לקהילה פוליטית מגובשת ולהם לא הייתה קהילה חברתית אחידה. בתקופה בין 1918 למלחמת 1948 הפכו לחלק מקהילה לאומית פלסטינית, כבר התארגנו בקהילה פוליטית עם מנהיגות ומרכז פוליטי משלהם, החברה התקדמה התקדמות ניכרת מבחינה תרבותית והקימה מוסדות וארגונים משלה ויצרה קהילה חברתית מגובשת (שמיר, 1976).
התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות
התנועה הלאומית הפלסטינית אשר התהוותה לאחר מלחמת העולם הראשונה התנגדה נמרצות לציונות וליישוב היהודי גם יחד. התנגדותה הביאה לייחודה מהתנועה הלאומית הערבית שזאת נלחמה בשלטון המנדט הבריטי וראתה בו שלטון זר, אבל התנועה הלאומית הפלסטינית נלחמה בנוסף לשלטון הזר גם ביישוב היהודי שהתכונן להיות תופעת קבע ולייסד בפלסטין את ביתו הלאומי (מנאע, 1999).
הלאומיים הפלסטיניים העלו שתי סדרות של טיעונים מקבילים:
האחת היא לשם הוכחת הזכות הערבית על פלסטין והשנייה לשם שלילת זכות היהודים עליה. הטיעונים האלה היוו את העמדה העיקרונית האדיאולוגית של הערבים בישראל כלפי היישוב היהודי. האדיאולוגיה היא שלילת הציונות, פסילת הזכות היהודית על פלסטין והדגשת האופי הערבי והזכות הערבית על פלסטין. התנועה הלאומית ראתה בציונות תנועה מדינית קשורה קשר אורגני לאמפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועת השחרור והקדמה (הרכבי, 1979).
החזון של המנהיגים של הציונות, ג'בוטנסקי למשל, היה ליצור רוב יהודי משני עברי הירדן ובכך לפתור את השאלה היהודית ולהציל כמה שאפשר יהודים בארצות מושבם ובמיוחד באירופה (אקרמן, 1982). מבחינה מעשית ננקטה עמדה של סירוב לראות בציונות שותף לבעלות כלשהיא על פלסטין ולהתיישבות בתחומה ואפילו סירוב להידברות על הנושאים הללו. כך בכל מה שקשור לגורל ערביי המקום וארצם הם דנו עם הבריטים בלבד. התנועה בנתה לעצמה מערך תביעות שקראה לו תביעות לאומיות שעיקרן הוא הפסקת ההגירה היהודית לפלסטין, איסור מכירת קרקעות ליהודים, ביטול המנדט והצהרת בלפור וכינון מדינה פלסטינית עצמאית בכל פלסטין. חלק גדול מן התביעות הללו נענו על ידי המנדט הבריטי בספר הלבן בשנת 1939 אבל חוסר נכונות הערבים לכל פשרה בנושא הביא לדחיית הספר הלבן (חוראני, 1985). התנועה הלאומית הפלסטינית וראשי מדינות ערב השכנות סרבו לקבל את הספר הלבן כי קבלתו משמעותה קבלת המסגרת של המנדט שכולל בתוכו הצהרת בלפור. הערבים השכילו לדעת כי הציונות אינה מכירה בישוב הערבי ומבחינה אדיאולוגית פועלת לעליה המונית, רוב יהודי בפלסטין וריבונות יהודית, לכן נוצר אצלם פחד וחוסר וודאות. בתנועה הציונית עצמה היתה אי בהירות לגבי היעדים הסופיים של התנועה. לכן, הדרך הבטוחה ביותר מצד הערבים היא דחיית כל זכות לציונות בפלסטין. הדחייה הזאת וההקצנה בעמדת הערבים כלפי היישוב היהודי נבעה בין השאר מן התגברות התודעה הלאומית אצל הערבים וההכרה שלהם בזכותם על פלסטין ושייכותם לאזור (נבו, 1979; חוראני, 1985).
גורם אחר שהקצין את עמדת הערבים היא תגובתם על עמדת הציונות כלפי הערבים המושפעת בין היתר מהיחס למזרח, מהיחס לשימוש באלימות וכן ממרכיבים ליבראליים או סוציאליסטים אשר נוספו לרעיון הציוני (קולת, 1979).
ההנהגה של הערבים בפלסטין היתה חלוקה בדעותיה בנושא קבלת הספר הלבן. הרוב המוחלט דחה אותו מלבד הנשאשיבים שהוגדרו אז אופוזציונים מתונים והם אלה שהכירו במנדט ודגלו בהמשכיותו. למרות הדחייה המוחלטת של הספר הלבן אלא במציאות דאגו למימוש כל סעיפיו בגלל שהם ראו ביישומו בלימה לשאיפות היהודים בדבר קליטת מהגרים וקניית עוד קרקעות.
מערכת היחסים בין הערבים המקומיים והיישוב היהודי התפתחה בשני כיוונים:
א. היחסים הוקשחו משני הצדדים וחלה רדיקלזציה בעמדותיהם.
ב. הסכסוך הערבי ישראלי קבל אופי בינלאומי ונכנסו לזירה גורמים כמו ארגון האומות המאוחדות, ארצות הברית וברית המעוצות.
בשנות הששים הוקצנה העמדה הערבית כלפי הציונות והם שוב מדגישים את האופי הגזעני בציונות ואת האשמתה שהיא המבצעת למדיניות הקולניאליזם הבריטי והאמפריאליזם המערבי. הערבים מעלים את האבחנה בין היהדות והציונות כי הם לא מכירים ביהודים כעם וכלאום אלא קהילה דתית שאינה ראויה למדינה עצמאית (הרכבי, 1979).
רשימת מקורות
1.אבראש, א. 1987. הממד הלאומי לשאלת פלסטין: פלסטין בין לאומיות ערבית ואתניות פלסטינית. בירות, מרכז המחקר של האיחוד הערבי.
2.אל-חות, ב. 1981. המנהיגות והמוסדות הפלסטינים 1917-1948. מכון מחקרים פלסטינים, בירות.
3.אל-חות, ב. 1991. פלסטין: שאלת פלסטין, העם והתרבות, היסטוריה פוליטית מימי הכנענים ועד 1917. ב"ד העצמאות, בירות.
4. אקרמן, א. 1982. ציונות במאבק. גוד טיימס, י"ם.
5. אל-שריף, מ. 1995. חיפוש אחרי ישות: מחקר במחשבה הפוליטית הפלסטינית 1908-1993. קפרסין.
6. אל-פלג, צ. 1982. "פלסטין עצמאית בסבך היריבות הבין-ערבית". סקירות, 16, ת"א.
7. הרכבי, י. 1979. עמדות ערביות כלפי הציונות. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, 173-197.
8. חוראני, פ. 1985. "התנועה הלאומית הפלסטינית ויחסה לבריטניה 1918-1939". עניינים פלסטינים,
146-147, 3-32.
9. טרבין, א. 1968. שאלת פלסטין (1897-1948): הרצאות בהיסטוריה הפוליטית. דמשק.
10. כיאלי, ע. 1970. היסטוריה חדשה של פלסטין. המרכז הערבי למחקר והוצאה לאור, בירות.
11. כהן, א. 1964. ישראל והעולם הערבי. השומר הצעיר, ת"א.
12. מנאע, ע. 1999. הפלסטינים במאה העשרים. המרכז לחקר החברה הערבית,רעננה.
13. נבו, י. 1979. יחס ערביי ארץ ישראל ליישוב היהודי ולתנועה הציונית. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, עמ' 163-173.
14. סחניני, ע. 1974. "סיפוח מרכז פלסטין לעבר הירדן 1948-1950". עניינים פלסטינים, 40, עמ' 56-83.
15. פינברג נ. 1972. הציונות ומדינת ישראל ב"הארתו" של משפטן ערבי. י"ם.
16. קולת, י. 1979. התנועה הציונית והערבים. בתוך: מ. שטרן. הציונות והשאלה הערבית. מרכז זלמן שזר, י"ם, 9-37.
17. שטנדל, א. 1992. ערביי ישרא
ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
