צור מי שלא אכלנו / ברך הוא אמוניי / שבענו והותרנו
כי דבר אדוני / הזן את עולמו / רוענו אבינו / אכלנו את לחמו / ויינו שתינו /
על כן נודה לשמו / ונהללו בפינו / אמרנו וענינו / אין קדוש כאדוני /
רחם בחסדך / על עמך צורנו / על ציון משכן כבודך /
זבול בית תפארתנו.
מספר המדרש על היונה בסיפור המבול בתקופת נח שחזרה , ועלה זית בפיה.
שואל המדרש מהיכן הביאה את אותו עלה? מכיון שהמבול הטביע הכל. ולמה דווקא עלה זית?
מכיוון שהמבול גרם לכזה נזק , נפתחו ליונה שערי גן עדן ומשם הביאה את עלי הזית.
שואל המדרש , אם מגן עדן למה לא הביאה מקל קינמון או בלסמון?
על כך רמזה היונה לנוח.. שאמרה לאדוני" יהיו מזונותיי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ותלויים בידי בשר ודם".
" כי צור משלו אכלנו..."
כל המדינה במיתון... הכסף נלקח מהעם, מה שבעצם מלמדנו ששום דבר אינו שלנו באמת.
התקופה בה אנו חיים , בהחלט משקפת "נוחות בלתי נסבלת ", ומדוע היא כזו - כי יש לנו הכל ואין לנו כלום.
ארץ זבת חלב ודבש , אכלנו את לחמו , שתינו את יינו- ועדיין אנחנו מחפשים מה לאכול ומה לשתות.
מהו המיתון בראי רוחני?
האם באמת חסר למישו משהו, האם אתם הקוראים מרגישים רעב ללחם ויין? ומהו רעב?
ממה אנחנו ניזונים בימים אלה? ומדוע אנחנו בוחרים לאכול לחם עוני?
מי הם הרעבים?
ומהי תזונה ?
עיניי רואות עוני אנושי , דלות נשמה.. עיניי רואות ידענות לשם תואר, ולא לשם השם.
עיניי רואות לבבות נטושים, בתים נחרבים, בגידות , ניאוף , צער, הזנחה , רצח, וכל זה מתוך אמונה בבורא.
עיניי רואות אנשים שמאמינים בחופש, ואינם מאמינים בחובה, אנשים בונים בתי כנסת לגחמות אישיות, וקובעים מיהו דתי ומיהו כופר.
וכל שעיניי רואות קורא כאן על אדמת הקודש, על אדמתו של יוצר ובורא.
היונה ידעה שעליה לצאת , ללכת מתוך המבול , היא ידעה את המקום ההוא , אך המבול היה בלתי נמנע...
גם אנחנו חיים בתקופתו של נח , המבול בעיצומו, ובמקום לחפש "צור משלנו... " אנחנו אכלים ושותים על חשבון אחרים.
אין דין ואין דיין, מעניין שבפשטות אלוהית- מולדת ניתן לשנות את העולם מקצה לקצה.
השינוי דורש מאיתנו - להזין את העולם, מה תפקידנו מעבר לזה?
אך כולנו עסוקים בלהזין את עצמנו במחלות, צער, כאב, תסכול, עוני.
האדם הרעב - שבע.. הוא מחפש ... השבע - חש ברעב תמידי, אין לו שובע..
המטרה של חוסר איזון זה, הוא ללמדנו להשביע האחד את השני.
אנחנו כל כך תלויים האחד בשני- זוהי הזנה אנושית.
עלינו לעמול כל יום להשביע ולהזין את הרעבים כך שאנו נחוש בשובע .
ואז המברך מבורך - ואז אבינו מלכנו.
החוסר הוא תוצאה של דלות אנושית המחפשת מזון בבתים של אחרים , אין לה כלום משל עצמה.
המיתון בה ללמד את דבר אדוניי.
אין כאן עניין של קודש וחול, אין כאן עניין של לדעת תורה, או לחכות לדעת אותה. תורה היא דרך ארץ.
אדם המעוניין לחזור בתשובה , נדרש ללב פתוח ואמונה ..
לא ברב או במורה שעומד מולו - אלא במעשיו.
אינני רוצה תפילות, אני רוצה מעשים.
אינני רוצה דיבור, אני רוצה בת קול...
הממשלה, הכנסת, הפוליטיקאים, מערכת החינוך כולם מותנים.
אדם היודע את עצמו לא חי מתוך התנייה . יש לו משלו- אינו רעב... לעולם
כמה פשוט להפסיק להאזין לחדשות, לרדיו, ולעשות מעשה..
בואו נדמיין שמחר בבוקר כל העם קם , מוציא את כספו מהבנקים, שם אותו בבלטות כמו פעם, מה יעשו בבנק, על חשבון מי הם יחיו, על איזה כסף הם יעשו נסיונות?
מי יהפוך לרעב העשיר או העני.
בואו נדמיין שכל אחד מתחיל לחיות לפי יכולתו, זורק את הכרטיס אשראי- חי מחייו , מחייה נפשו...
איזה תוכנית כלכלית תמציא המדינה כשכספי הציבור אינו בידייה?
בשביל מי אתם עובדים? הכסף בבנק לא שלכם, אתם צריכים אישור להוציא אותו... מצחיק מה?
זהו עונייכם , זוהי תמונת חייכם.
המיתון מנסה להחזיר לבורא את כוחו, ומי מכם שחושב שזמנו הגיע מוזמן לצאת מהמיתון ולשגשג
עם ישראל , מחזיק בהבטחה - " ויתן לך האלוהים מטל השמיים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש".
להיות שבע, לא לדעת מחסור, לחיות בשפע ,,, הכל מחכה לנו.
ברגע שנפסיק לגזול ולעשוק.
ברגע שנעשיר את הנשמה "ונרעיב" את הגוף נדע .
ישנו רעב - לשם של עצמנו, לידיעת מהותנו.
כאשר נגיע למקום צורנו , נתינה, השפעה, קבלה, עשייה - לעולם לא יחסר לנו דבר, וכשאני אומרת לנו , אני מתכוונת לכולנו כנשמה אחת.
זוהי ברכת המזון, זוהי ארץ חמדה טובה, כאשר נגיע- רחמיו על משכן כבודך.
שאו ברכה.
רות קדם
