תרצת נפוצה - מה מונע מאיתנו לפנות לטיפול פסיכולוגי 

מה עוד מונע מאיתנו לפנות לעזרה נפשית? חלק ב'

צילה שנהר - tzilash@zahav.net.il


במאמר הקודם מניתי חלק מהסיבות שבגללן אנו לא פונים לטיפול נפשי דווקא כשאנחנו הכי צריכים. כתבתי על הסיבות: "אף אחד לא יכול לעזור לי", "זה יקר", ו"אני הפסיכולוג של עצמי". במאמר הזה אכתוב על סיבות נוספות שבגללן אנחנו לא פונים לטיפול.

סטיגמה - אני אהיה גלויה אתכם. פעם באמת היתה סטיגמה שמי שפונה לטיפול נפשי ורגשי הוא "משוגע, פסיכי, קוקו ודפוק" ואנשים התביישו לפנות לעזרה. היום הסטיגמה הזאת השתנתה לחלוטין , לא רק שזה לגיטימי לפנות לעזרה, זה אפילו מתבקש. במרכז הארץ זה אופנתי שלאנשים יש מעצב שיער, מאמן כושר ו"מטפל" כחלק מאורח חיים.
היום הטיפול הוא לא רק ל"משוגעים", אלא לכל אחד שיש לו בעיה, קושי, דילמה, התלבטות ולכל אחד בעולם יש תקופה כזאת בחייו. תראו לי מישהו אחד בעולם הזה שאין לו בעיות. אפילו לי יש בעיות ואני לא מתביישת להודות בהן ולא פעם גם אני נעזרתי באיש מקצוע כשהיה צריך וזה מאוד מאוד עזר. מאוד!!!

טיפול הוא לא רק בבעיות, אלא בשדרוג, שיפור והעצמה של החיים. כמו שאנחנו מחפשים בית נוח, רכב נוח ועבודה טובה, כך מגיע לנו שיהיו לנו גם חיים טובים, זורמים, נעימים גם עם עצמנו וגם עם הסביבה. אנשים שרוצים חיים איכותיים ונעימים ולא רק לשרוד אותם בקושי עד המוות, מבינים שטיפול הוא חלק בלתי נפרד מכך.כמו שלא בושה לפנות לרופא משפחה כשכואב הגרון, כך לא בושה לפנות לאיש מקצוע כשכואב בנפש.
ההורים שלנו שרדו, כי היתה מדינה לבנות, אף אחד לא דבר על רצונות ורגשות. היום זה כבר לא מילה גסה לדבר על מושגים אלו וטיפול זה כבר לא לוקסוס של אנשים עשירים ומשועממים, אלא מרכיב בלתי נפרד מהחיים.

לתוך עניין הסטיגמה נכנס גם מרכיב הדיסקרטיות והחסיון המקצועי. אלו מהווים את הבסיס לרכישת אמון בין מטפל למטופל. לכן, אחד הדברים שאני מציינת בפגישה הראשונה הוא המחויבות שלי לסודיות. תאמינו לי שאני ממש לא רצה לספר לחבר'ה את המתרחש אצלי בקליניקה. לא פעם אני פוגשת את הלקוחות שלי באירועים חברתיים, במרכז המסחרי, בכרמיאל ובנהריה וחוץ ממני ומהם אף אחד לא יודע שהם בטיפול אצלי.

בושה - צריך המון כוחות נפש או לחילופין שיהיה ממש רע כדי לאזור אומץ ולהפתח בפני המטפל. לרוב אנחנו כל כך אכולי רגשות אשמה, חוששים לחשוף את ה"בטן הרכה" שלנו ו"לחטוף" מהמטפל ובכך להפגע עוד יותר מאיש המקצוע שאמור להגן על שלומנו הנפשי והרגשי.
לא פעם יושבים אצלי בקליניקה לקוחות שמספרים לי בחשש אדיר את העניין שבגינו פנו לטיפול, מהבעת פניהם ומשפת גופם אני למדה כי הם חוששים עד מאוד מתגובתי, חוששים שאשפוט אותם, שאגיד להם שהם אנשים רעים ובזויים, שפלים ואכזריים. הם מדמיינים אותי בעיני רוחם מגרשת אותם מהקליניקה שלי בבושת פנים וטורקת אחריהם את הדלת, כשלוקח להם חיים שלמים להתאושש מהטראומה הזאת. לרוב הם מאוד מופתעים מהאמפתיה, הקבלה, חוסר השיפוטיות והכבוד שאני רוחשת להם ונרגעים עוד יותר כשהם מגלים שהתגובות שלהם נורמליות לחלוטין במציאות החיים הלא נורמלית בה הם חיים. אני טוענת ש"אין אדם, רע, יש אדם שרע לו".

"עזבו אותי, טיפול זה לא בשבילי" - כל מי שמגיע אלי לטיפול הוא אדם מאוד אמיץ!!!! לא פשוט לפנות לטיפול ועוד לפני כן לא פשוט להודות שאנחנו צריכים עזרה. אין לכם מושג כמה כוחות נפש צריך כדי להתקשר אלי ולקבוע פגישה. זה "כאילו" להודות בחולשה, בכשלון, או בכך שלא הצלחנו ואנחנו לא מושלמים ודווקא ההודאה הזאת והפניה לעזרה, זהו אחד השלבים החשובים ביותר לפתרון הבעיה.

הרבה אנשים מעדיפים לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח, מנסים לזרום עם החיים ומקוים שהבעיה תפתר מאליה. אבל בדיוק כמו שבת יענה לא פותרת את בעיותיה באמצעות הטמנת ראשה בחול, כך גם בחיים. זה שנתעלם מהבעיה, לא תמיד היא תפתר מאליה. (לפעמים כן ואני מספיק ישרה לא לטפל בכוח במה שלא דורש טיפול או למצוא סיבות לטיפול בכוח). בד"כ בעיות מתקבעות, מחמירות, יוצרות תגובת שרשרת ובקבוק תבערה פשוט הופך להיות פצצת אטום שפוגעת פגיעה אנושה ורחבת היקף והנשורת הרדיואקטיבית שלה ממשיכה לזהם את האזור עוד הרבה שנים אחרי.
אם בסוף בכל מקרה נצטרך לפנות לטיפול בנזקי הפצצה האטומית לאחר שהתפוצצה, למה לא לטפל בה כשהיא עוד קטנה וגורמת פחות נזק.

"מפחיד אותי להתמודד" - אנשים כל כך פוחדים משינוי ופוחדים מהלא נודע שיעדיפו להתקע באזור הנוחות גם אם הוא כבר ממש לא נוח ואפילו הפך לסיוט. אני מכירה לא מעט אנשים (כולל אנשים במשרות בכירות מאוד) שפוחדים להצליח, פוחדים שיהיה להם טוב, פוחדים שהמצב ישתפר, כי מה יהיה אז באזור הלא מוכר?
נכון, מפחיד מאוד להתמודד עם מקומות כואבים, מפחידים, לא נעימים ומתסכלים, אבל הפעם עושים זאת בליווי של איש מקצוע וזה הרבה יותר קל. לדעתי, הרבה יותר מפחיד, כואב, לא נעים ומתסכל להשאר באזור הסיוט ולפחד לזוז משם וזו אחת הטרגדיות של הזמן שלנו.

מישהו פעם אמר לי בגילוי לב נדיר "צילה, אין לי חשק לעבור תהליך, זה דורש ממני כוחות, עבודה והתמודדות ולא בא לי לקחת אחריות ולהשתנות. יותר קל לי להתקע איפה שאני נמצא אפילו שרע לי מאוד, כי כאן הכל ידוע ואני יודע איך הכל מתנהל". את אותן התשובות קבלתי גם כשעבדתי עם נשים מוכות.

זה כל כך נכון, כדי לעבור תהליך צריך כוח, נחישות, רצון, אומץ ובשלות. מצד אחד יש את הפחד לשחרר אחיזה בקיים, אך מצד שני יש הזדמנות אדירה ליצור שינוי, צמיחה, למידה, התפתחות ואתגר. מכל לימון אפשר להכין לימונדה ולי יש את המתכון.
לא פעם לקוחות לאחר טיפול לא מבינים למה כל כך פחדו לזוז מאזור הנוחות הלא נוח בעליל. הם כל כך מאושרים וגאים בעצמם על התהליך שעברו שאומרים "חבל שלא פניתי קודם, יכולתי לחסוך מעצמי ומהסביבה כל כך הרבה סבל, קשיים ועוגמת נפש מיותרת".

במאמר הבא אסקור סיבות נוספות שמונעות מאיתנו לפנות לטיפול: "שהאחרים ישתנו ואז הכל יהיה בסדר", "היה לי נסיון לא טוב עם מטפל בעבר", "כולם שרלטנים ורק רוצים למרוח אותי עם טיפולים ארוכים, יקרים ולא יעילים" וכו'.


צילה שנהר - ייעוץ משולב - כפר ורדים.
עובדת סוציאלית המשלבת שיחות ייעוץ טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה. מטפלת בנוער ומבוגרים. מנהלת פורום "ייעוץ אישי ובינאישי" באסימון, מנחה סדנאות , מרצה, וכותבת מאמרים למגזינים ובאינטרנט.
050-6402526, tzilash@zahav.net.il