מחיר מחירון 2008. 12. 17
אחד המקומות האהובים עלי ביותר הוא שוק "מחנה יהודה" בירושלים. מה אין שם בשוק הזה? הכל, הכל יש בו. גם מי שיבוא לשם בתקופות השפל הנמוך ביותר, העמוק ביותר, המשפיל ביותר, ימצא שם משהו. שם, בשוק, אף אחד לא יחשוב שיש מחסור, שיש משבר כלכלי חובק עולם, שם תמיד השפע גולש מהחנות אל הדוכנים שבחוץ, ברחוב. אולי כדי לא להגזים במאה אחוז, אציין כי דבר אחד, ואחד בלבד, אין בו בשוק. אין בו מחירים קבועים. הכל ניתן למיקוח. יותר מכך, זה הוא השוק החופשי האולטימטיבי. זה שוק המווסת את עצמו לא רק בין יום ליום, אלא בתוך היום עצמו. המחיר יכול להשתנות מרגע לרגע בתגובות מהירות לחוקי ההיצע והביקוש.
בשוק הזה לא "קונים", בשוק הזה "הולכים לעשות קניות". מי שאין לו זמן. מי שלא אוהב למשש עגבניות אדומות ומבריקות, מי שרוצה להיות אחראי או מי שחושב שהוא מעל לנוהג של לעמוד על המקח, שלא ילך לשוק, שילך לסופרמרקט. מי שמפריע לו המגע בין הקונה לסחורה כי זה לא היגייני, מי שמפריע לו שהמוכר מרשה לעצמו לקחת מערימת הירקות שבחרת בקפידה כדי שעל המשקל יהיו רק הירקות היפים ביותר, ואמרת לו שאתה רוצה רק קילו אחד, והמוכר דווקא, כאילו בכוונה, מוריד מהערימה את הירק היפה ביותר, כדי שהמשקל יתאים ולא יהיה שם אפילו גרם אחד מעל למשקל. לפעמים המוכר יהיה "לארג'" ויוסיף לך איזה חתיכת "דרעק" כדי שתהיה לך הרגשה טובה שקיבלת חמישה גרם "אקסטרה" ושהיה לך "דיל לא נורמלי".
עוד מעט תדעו שאת כל הדברים האלה אני מספר לכם בהקשר אחר, אבל אני מאריך בתאורים האלה בעיקר משום שאני אוהב את השוק.
אתמול, כדרכי, עיינתי בכל העיתונות המופיעה באינטרנט, כן באינטרנט! כי כבר מזמן הגעתי למסקנה שחבל לבזבז כסף על קניית עיתונים כתובים, בעיקר בגלל שמה שכתבו שם העיתונאים, זה ברוב המקרים "בול שיט", גיבוב של שקרים, סילופים והטיית עובדות כדי שיתאימו להשקפת העולם שהעיתונאים חייבים, או רוצים להביע, או שזה מה שהם חייבים לבעל הבית כדי שלא יאבדו את מקום עבודתם, כי אנחנו יודעים את מה שהם יודעים: שבעל המאה הוא בעל הדעה.
אז אתמול קראתי את "הארץ " ואת "וויי- נט" שזה "ידיעות אחרונות" ואת "מעריב", ושם נאמרו דברים בשמם של בנימין נתניהו ושל ציפי לבני ושל אהוד ברק, שהם המנהיגים הבכירים של הפוליטיקה הישראלית (ושל עוד כל מיני "שאר ירקות" שיש להם דעות, בעיקר בנושאים שכל מה שיש להם אלו הדעות של עצמם שאינן מבוססות על כל ידיעה, מלבד זו שיש למוזכרים לעיל ושמופיעות בעיתונים הנזכרים).
מה אומר לכם? קראתי ונהייתי מאושר. תמימות דעות שכזו. סוף סוף אחדות העם! הרי זה מה שאנחנו צריכים "בימים טרופים אלה ובשעה גורלית זו. שהעולם רוחץ בדם ומסתבן בקמח עצמות, ביחרו רק במפלגתי זו, מפלגת השלום והצדק"... (מתוך מערכון סרקסטי שהיה מוכר לפני שנים רבות ושאין יותר אקטואלי ממנו). כולם, כל העיתונים וכל הדוברים וכל העיתונאים חזרו ואמרו את אותן המילים: "לא בכל מחיר"!
מי שרוצה, חושב שמדובר רק בנושא שיחרורו של גילעד שליט. מי שחושב שהוא ניחן בראיה פוליטית/מדינית רחבה יותר חושב גם על המשמעויות של שיחרור 250 או 450 או 1000 או כל האסירים/עצירים הערבים (אם תרצו הפלשתינים) או אף אחד, הכלואים/עצורים בישראל. מי שניחן בעיני עצמו כמי שיחסי ישראל עם העולם הערבי, המוסלמי, או בכלל הם הנושא. ישנם גם רבים שרוממות המוסר בפיהם ומאזני הצדק בידם. כולם, כל אחד בתחומו מנסה להציע משהו, אבל אף אחד לא יודע מה "המחיר" המתאים. אף אחד לא מוכן לומר מי צריך לשלם את "המחיר" שיהיה גם מוסרי וגם צודק. כולם, כולם יודעים לומר (שוב תמימות הדעים הארורה/מבורכת הזו) לא בכל מחיר!
אז מה זה פה ?! שוק? מישהו מוכן להעיז ולומר מי כאן הוא הסחורה? מישהו מוכן להעיז ולומר מי כאן הוא המחיר? אני לא רוצה להיות או אפילו להישמע אנטישמי. אני גם ממש שונא את ההשוואה העולה תמיד בין המציאות היום לשואה. יש מי שזוכרים את העיסקה של "דם תמורת משאיות" שעיניינה משא ומתן בין הנאצים אייכמן ובכר לבין נציגי יהדות הונגריה, ברנד וקסטנר. יש מי שיצדיק אותה ויש מי שיגנה אותה. אני לא רוצה לשפוט. אני גם לא רוצה להיות בנעליהם של מי שהיו.
אני רק רוצה לחשוב ולהאמין כי עם הקמתה וקיומה של מדינת ישראל הדברים צריכים להיות אחרת. לצערי ולדעתי הכואבת הדברים חזרו להיות או נשארו מה שהיו. הים בעזה הוא אותו הים, והערבים הם אותם הערבים, והיהודים הם אותם היהודים אפילו שהם היו צריכים להיות ישראלים! היהודים שהיו בארץ ישראל ואלה שבאו להיות איתם היו, עם הקמת המדינה לישראלים. הם היו מוכנים להילחם על המדינה. הם היו מוכנים למות למענה. הם היו מוכנים כי הם ידעו שיש להם מטרה משותפת. הם ידעו כי הם כולם מלוכדים יחד כדי להשיג את המטרה הזו. הם ידעו כי "איש לרעהו יאמר חזק". הם ידעו כי גם אם אין הם מכירים אחד את השני, אף אחד לא ישאיר את רעו/חברו מאחור, כי לא משאירים פצוע בשדה ואת המתים חייבים להחזיר הביתה.
כן, היו מקרים בהם נשארו חברים פצועים או מתים מאחור. אך ברוב המקרים נעשה כל שאפשר היה לעשות כדי שזה לא יקרה. כן, היו כאלה שכן שילמו את כל המחיר! היו רבים ששילמו בחייהם כדי לחלץ פצוע משדה הקרב. היו רבים שזחלו תחת אש, בין אם היו פצועים או שלמים בגופם כדי להביא חבר מת משדה הקרב.
רבים עשו זאת מבלי לחשוב או לחשב, מה יהיה המחיר שישלמו הם בגופם או בנפשם על כך.
אולי זה לא הוגן לתקוף כאן את נתניהו, לבני וברק על עמדותיהם. מילא ציפי לבני. היא אמנם קיבלה בבית חינוך מתאים אך אפשר למצוא נקודות לזכותה (לא אפרט כדי לא להשמע סקסיסט או כמי שמביע דעה על ה"מחתרות", כי לא זה המקום) אבל נתניהו וברק הם סיפור אחר. שניהם היו אנשי צבא. שניהם היו לוחמים, ושניהם היו בדרגות פיקוד, מי יותר ומי פחות וצריך שיהיה להם, ויש להם, מושג על מה מדובר.
הם ואנחנו צריכים לדעת כי מרגע שהם בחרו להיות המנהיגים של המדינה והחברה , הם אלה החייבים לכל פרט ופרט בחברה. והם הם אלה שצריכים יהיו לשלם את מחיר הקריירה שלהם, שעם כל החשיבות שלה הם צריכים לדעת כי אינה משתווה לאחריות הלוחמים. לא המתים, לא הפצועים ולא, כמו במקרה העכשווי, השבויים, כלומר:ספציפית. גלעד שליט.
יש מי שלקח על עצמו אחריות שלדעתי גדולה משל המנהיגים אלפי מונים. הם לקחו על עצמם את האחריות למדינה ולחברה הישראלים, אך הרבה מעל לכך הם לקחו אחריות לכל אחד ואחד מאלה החיים בארץ והעבירו לכל אחד ואחד את הידיעה כי הם מוכנים לשלם בחייהם, כלומר: כל מחיר כדי שהאחרים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד כחברה, כעם וכלאום. יחיו חיים נורמאלים במידת האפשר.
כאשר אני שומע בהקשר זה את האמירה "לא בכל מחיר" זה מקומם אותי. כל מי שאומר זאת הוא בעיני חסר מינימום של הבנה. מי שצריך לשלם מחיר במקרה של גלעד שליט הוא מי שחטא. לא מדינת ישראל ובטח לא גלעד שליט לא חטאו. מי שחטא הם אלה שחטפו אותו והם אלה שצריכים לשלם את המחיר. את כל המחיר! את מלוא המחיר!
לא מדינת ישראל ולא גלעד שליט הם המחיר ולא הם הסחורה. צריך גם להפסיק לחשוב כי כל שבויי הערבים הם הסחורה והם המחיר. כפי שיש לדרוש ממנהיגי ישראל להיות אחראים לבריאותו ולחייו של כל ישראלי ובמיוחד למי שמסכן את חייו למען המדינה, הישראלים, כולל המנהיגים (שגם הם צריכים להתרגל לרעיון שהם לא בני-אלים אלא חלק מהעם), כך יש לדרוש את שלומו ואת חזרתו הביתה מידי המנהיגות הערבית. יש להבהיר להם הבהר היטב כי הם מי שישלמו את המחיר.
מאז ומעולם היה ידוע לנו וידוע לערבים כי פשוטי העם הערבי הממלאים את מחנות המעצר הם לא המחיר. אנחנו עוד מייחסים להם ערך מסויים ולכן אנחנו מאמינים שהם יכולים לשמש תמורה (לא מחיר) שתצדיק את שיחרורו של גלעד שליט. אולם, ואני אומר את הדברים בצורה הברורה ביותר והבוטה ביותר. שמנהיגי העולם הערבי, גם אלה הנקראים פלשתינים וגם כל האחרים, מעדיפים בצל ליד החומוס שבצלחתם מאשר פשוטי עם ליד ביתם. להם לא באמת איכפת אם בידי ישראל יהיו 11,000 שבויים או רק 10,000.
לכן, אולי רצוי למדינת ישראל לנקוט במדיניות אחרת. לשחרר את כל העצורים שבידי ישראל תמורת שחרורו של שליט. אנחנו חייבים את זה לגלעד ולכל מי שמשרת או ישרת בעתיד. זה לא מחיר. זה אולי החזרת חוב, זה אולי הבעת הערכה לשרותו ולשרותם של אלה שיבואו אחריו. לאחר מכן, יש לוודא שאת המחיר ישלמו אלה שיחטאו, ובראש ובראשונה המנהיגים, גם שלנו וגם שלהם.
כבר אמרתי לכם שאני אוהב את השוק ואם התחלתי בשוק אני רוצה גם לסיים בו. פעם, ואולי במקרים רבים גם כיום, רושמים הסוחרים בגיר את המחירים על לוחות קטנים ש"רגלם" תקועה בערימת הירקות, כל שלט ומחיר הירק המתאים לו. בעיניים בוחנות הם יודעים להעריך את תנועת הקונים ובהתאם הם מוחקים מחיר כזה או כזה וכותבים במקומו את המחיר החדש הנראה להם מתאים. המאורגנים שבינהם מחזיקים חתיכת סמרטוט לצורך המחיקה. זו יכולה להיות אותה חתיכה במשך שנים. לפעמים אין הם מספיקים, בגלל לחץ קונים לעשות זאת עם הסמרטוט. אז גם השרוול של החולצה מספיק.
ישנם גם כאלה המתקדמים יותר. להם יש אוסף מגוון של שלטים והם ממהרים להחליף את השלט שוב בהתאם להערכתם את תנועת הקונים.
כבר אמרתי שבשוק לא הולכים לקנות, לשוק הולכים כדי לעשות קניות. הקונה החכם אף פעם לא יקנה את מבוקשו בדוכן הראשון הנקרה בדרכו, אפילו אם המחיר הרשום נראה לו מחיר מציאה, כי תמיד, אבל תמיד, אחרי כמה צעדים סביר שימצא את אותה התוצרת במחיר נמוך יותר. או שימצא תוצרת הרבה יותר "יפה" (לא נהוג היה לומר "טובה").
אם לקונה יש זמן ואין כסף, רצוי שיבוא לשוק ביום שישי אחר הצהריים. המוכרים יודעים כי את מה שלא ימכרו עד סגירת השוק, יצטרכו לזרוק ביום ראשון. הם ימכרו בכל מחיר וגם לא יקפידו יותר מדי על המשקל. להם יש את חוכמת השוק ואת חוכמת המעשה. הם למדו שאין דבר כזה: "לא בכל מחיר" ושהחוכמה האמיתית היא " חוכמת האפשרי".
אחד המקומות האהובים עלי ביותר הוא שוק "מחנה יהודה" בירושלים. מה אין שם בשוק הזה? הכל, הכל יש בו. גם מי שיבוא לשם בתקופות השפל הנמוך ביותר, העמוק ביותר, המשפיל ביותר, ימצא שם משהו. שם, בשוק, אף אחד לא יחשוב שיש מחסור, שיש משבר כלכלי חובק עולם, שם תמיד השפע גולש מהחנות אל הדוכנים שבחוץ, ברחוב. אולי כדי לא להגזים במאה אחוז, אציין כי דבר אחד, ואחד בלבד, אין בו בשוק. אין בו מחירים קבועים. הכל ניתן למיקוח. יותר מכך, זה הוא השוק החופשי האולטימטיבי. זה שוק המווסת את עצמו לא רק בין יום ליום, אלא בתוך היום עצמו. המחיר יכול להשתנות מרגע לרגע בתגובות מהירות לחוקי ההיצע והביקוש.
בשוק הזה לא "קונים", בשוק הזה "הולכים לעשות קניות". מי שאין לו זמן. מי שלא אוהב למשש עגבניות אדומות ומבריקות, מי שרוצה להיות אחראי או מי שחושב שהוא מעל לנוהג של לעמוד על המקח, שלא ילך לשוק, שילך לסופרמרקט. מי שמפריע לו המגע בין הקונה לסחורה כי זה לא היגייני, מי שמפריע לו שהמוכר מרשה לעצמו לקחת מערימת הירקות שבחרת בקפידה כדי שעל המשקל יהיו רק הירקות היפים ביותר, ואמרת לו שאתה רוצה רק קילו אחד, והמוכר דווקא, כאילו בכוונה, מוריד מהערימה את הירק היפה ביותר, כדי שהמשקל יתאים ולא יהיה שם אפילו גרם אחד מעל למשקל. לפעמים המוכר יהיה "לארג'" ויוסיף לך איזה חתיכת "דרעק" כדי שתהיה לך הרגשה טובה שקיבלת חמישה גרם "אקסטרה" ושהיה לך "דיל לא נורמלי".
עוד מעט תדעו שאת כל הדברים האלה אני מספר לכם בהקשר אחר, אבל אני מאריך בתאורים האלה בעיקר משום שאני אוהב את השוק.
אתמול, כדרכי, עיינתי בכל העיתונות המופיעה באינטרנט, כן באינטרנט! כי כבר מזמן הגעתי למסקנה שחבל לבזבז כסף על קניית עיתונים כתובים, בעיקר בגלל שמה שכתבו שם העיתונאים, זה ברוב המקרים "בול שיט", גיבוב של שקרים, סילופים והטיית עובדות כדי שיתאימו להשקפת העולם שהעיתונאים חייבים, או רוצים להביע, או שזה מה שהם חייבים לבעל הבית כדי שלא יאבדו את מקום עבודתם, כי אנחנו יודעים את מה שהם יודעים: שבעל המאה הוא בעל הדעה.
אז אתמול קראתי את "הארץ " ואת "וויי- נט" שזה "ידיעות אחרונות" ואת "מעריב", ושם נאמרו דברים בשמם של בנימין נתניהו ושל ציפי לבני ושל אהוד ברק, שהם המנהיגים הבכירים של הפוליטיקה הישראלית (ושל עוד כל מיני "שאר ירקות" שיש להם דעות, בעיקר בנושאים שכל מה שיש להם אלו הדעות של עצמם שאינן מבוססות על כל ידיעה, מלבד זו שיש למוזכרים לעיל ושמופיעות בעיתונים הנזכרים).
מה אומר לכם? קראתי ונהייתי מאושר. תמימות דעות שכזו. סוף סוף אחדות העם! הרי זה מה שאנחנו צריכים "בימים טרופים אלה ובשעה גורלית זו. שהעולם רוחץ בדם ומסתבן בקמח עצמות, ביחרו רק במפלגתי זו, מפלגת השלום והצדק"... (מתוך מערכון סרקסטי שהיה מוכר לפני שנים רבות ושאין יותר אקטואלי ממנו). כולם, כל העיתונים וכל הדוברים וכל העיתונאים חזרו ואמרו את אותן המילים: "לא בכל מחיר"!
מי שרוצה, חושב שמדובר רק בנושא שיחרורו של גילעד שליט. מי שחושב שהוא ניחן בראיה פוליטית/מדינית רחבה יותר חושב גם על המשמעויות של שיחרור 250 או 450 או 1000 או כל האסירים/עצירים הערבים (אם תרצו הפלשתינים) או אף אחד, הכלואים/עצורים בישראל. מי שניחן בעיני עצמו כמי שיחסי ישראל עם העולם הערבי, המוסלמי, או בכלל הם הנושא. ישנם גם רבים שרוממות המוסר בפיהם ומאזני הצדק בידם. כולם, כל אחד בתחומו מנסה להציע משהו, אבל אף אחד לא יודע מה "המחיר" המתאים. אף אחד לא מוכן לומר מי צריך לשלם את "המחיר" שיהיה גם מוסרי וגם צודק. כולם, כולם יודעים לומר (שוב תמימות הדעים הארורה/מבורכת הזו) לא בכל מחיר!
אז מה זה פה ?! שוק? מישהו מוכן להעיז ולומר מי כאן הוא הסחורה? מישהו מוכן להעיז ולומר מי כאן הוא המחיר? אני לא רוצה להיות או אפילו להישמע אנטישמי. אני גם ממש שונא את ההשוואה העולה תמיד בין המציאות היום לשואה. יש מי שזוכרים את העיסקה של "דם תמורת משאיות" שעיניינה משא ומתן בין הנאצים אייכמן ובכר לבין נציגי יהדות הונגריה, ברנד וקסטנר. יש מי שיצדיק אותה ויש מי שיגנה אותה. אני לא רוצה לשפוט. אני גם לא רוצה להיות בנעליהם של מי שהיו.
אני רק רוצה לחשוב ולהאמין כי עם הקמתה וקיומה של מדינת ישראל הדברים צריכים להיות אחרת. לצערי ולדעתי הכואבת הדברים חזרו להיות או נשארו מה שהיו. הים בעזה הוא אותו הים, והערבים הם אותם הערבים, והיהודים הם אותם היהודים אפילו שהם היו צריכים להיות ישראלים! היהודים שהיו בארץ ישראל ואלה שבאו להיות איתם היו, עם הקמת המדינה לישראלים. הם היו מוכנים להילחם על המדינה. הם היו מוכנים למות למענה. הם היו מוכנים כי הם ידעו שיש להם מטרה משותפת. הם ידעו כי הם כולם מלוכדים יחד כדי להשיג את המטרה הזו. הם ידעו כי "איש לרעהו יאמר חזק". הם ידעו כי גם אם אין הם מכירים אחד את השני, אף אחד לא ישאיר את רעו/חברו מאחור, כי לא משאירים פצוע בשדה ואת המתים חייבים להחזיר הביתה.
כן, היו מקרים בהם נשארו חברים פצועים או מתים מאחור. אך ברוב המקרים נעשה כל שאפשר היה לעשות כדי שזה לא יקרה. כן, היו כאלה שכן שילמו את כל המחיר! היו רבים ששילמו בחייהם כדי לחלץ פצוע משדה הקרב. היו רבים שזחלו תחת אש, בין אם היו פצועים או שלמים בגופם כדי להביא חבר מת משדה הקרב.
רבים עשו זאת מבלי לחשוב או לחשב, מה יהיה המחיר שישלמו הם בגופם או בנפשם על כך.
אולי זה לא הוגן לתקוף כאן את נתניהו, לבני וברק על עמדותיהם. מילא ציפי לבני. היא אמנם קיבלה בבית חינוך מתאים אך אפשר למצוא נקודות לזכותה (לא אפרט כדי לא להשמע סקסיסט או כמי שמביע דעה על ה"מחתרות", כי לא זה המקום) אבל נתניהו וברק הם סיפור אחר. שניהם היו אנשי צבא. שניהם היו לוחמים, ושניהם היו בדרגות פיקוד, מי יותר ומי פחות וצריך שיהיה להם, ויש להם, מושג על מה מדובר.
הם ואנחנו צריכים לדעת כי מרגע שהם בחרו להיות המנהיגים של המדינה והחברה , הם אלה החייבים לכל פרט ופרט בחברה. והם הם אלה שצריכים יהיו לשלם את מחיר הקריירה שלהם, שעם כל החשיבות שלה הם צריכים לדעת כי אינה משתווה לאחריות הלוחמים. לא המתים, לא הפצועים ולא, כמו במקרה העכשווי, השבויים, כלומר:ספציפית. גלעד שליט.
יש מי שלקח על עצמו אחריות שלדעתי גדולה משל המנהיגים אלפי מונים. הם לקחו על עצמם את האחריות למדינה ולחברה הישראלים, אך הרבה מעל לכך הם לקחו אחריות לכל אחד ואחד מאלה החיים בארץ והעבירו לכל אחד ואחד את הידיעה כי הם מוכנים לשלם בחייהם, כלומר: כל מחיר כדי שהאחרים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד כחברה, כעם וכלאום. יחיו חיים נורמאלים במידת האפשר.
כאשר אני שומע בהקשר זה את האמירה "לא בכל מחיר" זה מקומם אותי. כל מי שאומר זאת הוא בעיני חסר מינימום של הבנה. מי שצריך לשלם מחיר במקרה של גלעד שליט הוא מי שחטא. לא מדינת ישראל ובטח לא גלעד שליט לא חטאו. מי שחטא הם אלה שחטפו אותו והם אלה שצריכים לשלם את המחיר. את כל המחיר! את מלוא המחיר!
לא מדינת ישראל ולא גלעד שליט הם המחיר ולא הם הסחורה. צריך גם להפסיק לחשוב כי כל שבויי הערבים הם הסחורה והם המחיר. כפי שיש לדרוש ממנהיגי ישראל להיות אחראים לבריאותו ולחייו של כל ישראלי ובמיוחד למי שמסכן את חייו למען המדינה, הישראלים, כולל המנהיגים (שגם הם צריכים להתרגל לרעיון שהם לא בני-אלים אלא חלק מהעם), כך יש לדרוש את שלומו ואת חזרתו הביתה מידי המנהיגות הערבית. יש להבהיר להם הבהר היטב כי הם מי שישלמו את המחיר.
מאז ומעולם היה ידוע לנו וידוע לערבים כי פשוטי העם הערבי הממלאים את מחנות המעצר הם לא המחיר. אנחנו עוד מייחסים להם ערך מסויים ולכן אנחנו מאמינים שהם יכולים לשמש תמורה (לא מחיר) שתצדיק את שיחרורו של גלעד שליט. אולם, ואני אומר את הדברים בצורה הברורה ביותר והבוטה ביותר. שמנהיגי העולם הערבי, גם אלה הנקראים פלשתינים וגם כל האחרים, מעדיפים בצל ליד החומוס שבצלחתם מאשר פשוטי עם ליד ביתם. להם לא באמת איכפת אם בידי ישראל יהיו 11,000 שבויים או רק 10,000.
לכן, אולי רצוי למדינת ישראל לנקוט במדיניות אחרת. לשחרר את כל העצורים שבידי ישראל תמורת שחרורו של שליט. אנחנו חייבים את זה לגלעד ולכל מי שמשרת או ישרת בעתיד. זה לא מחיר. זה אולי החזרת חוב, זה אולי הבעת הערכה לשרותו ולשרותם של אלה שיבואו אחריו. לאחר מכן, יש לוודא שאת המחיר ישלמו אלה שיחטאו, ובראש ובראשונה המנהיגים, גם שלנו וגם שלהם.
כבר אמרתי לכם שאני אוהב את השוק ואם התחלתי בשוק אני רוצה גם לסיים בו. פעם, ואולי במקרים רבים גם כיום, רושמים הסוחרים בגיר את המחירים על לוחות קטנים ש"רגלם" תקועה בערימת הירקות, כל שלט ומחיר הירק המתאים לו. בעיניים בוחנות הם יודעים להעריך את תנועת הקונים ובהתאם הם מוחקים מחיר כזה או כזה וכותבים במקומו את המחיר החדש הנראה להם מתאים. המאורגנים שבינהם מחזיקים חתיכת סמרטוט לצורך המחיקה. זו יכולה להיות אותה חתיכה במשך שנים. לפעמים אין הם מספיקים, בגלל לחץ קונים לעשות זאת עם הסמרטוט. אז גם השרוול של החולצה מספיק.
ישנם גם כאלה המתקדמים יותר. להם יש אוסף מגוון של שלטים והם ממהרים להחליף את השלט שוב בהתאם להערכתם את תנועת הקונים.
כבר אמרתי שבשוק לא הולכים לקנות, לשוק הולכים כדי לעשות קניות. הקונה החכם אף פעם לא יקנה את מבוקשו בדוכן הראשון הנקרה בדרכו, אפילו אם המחיר הרשום נראה לו מחיר מציאה, כי תמיד, אבל תמיד, אחרי כמה צעדים סביר שימצא את אותה התוצרת במחיר נמוך יותר. או שימצא תוצרת הרבה יותר "יפה" (לא נהוג היה לומר "טובה").
אם לקונה יש זמן ואין כסף, רצוי שיבוא לשוק ביום שישי אחר הצהריים. המוכרים יודעים כי את מה שלא ימכרו עד סגירת השוק, יצטרכו לזרוק ביום ראשון. הם ימכרו בכל מחיר וגם לא יקפידו יותר מדי על המשקל. להם יש את חוכמת השוק ואת חוכמת המעשה. הם למדו שאין דבר כזה: "לא בכל מחיר" ושהחוכמה האמיתית היא " חוכמת האפשרי".
