המשך המאמר:
חאפז אל-אסד עצמו, כמפקד חיל-האוויר עד 1966, ארגן סיוע לקבוצות טרור פלסטיניות. הוא סיפח פלסטינים למודיעין הצבאי הסורי והטיל עליהם משימות חבלה שונות, ואף העניק להם מחנות אימונים, נשק וציוד עזר נוסף. על כן, כאשר התבסס המשטר החדש של פברואר 1966, וכאשר הוצבו האישים בעלי הנטיות הרדיקליות בעמדותיהם הפוליטיות והצבאיות החדשות, מושגים כמו "אסטרטגיה של התקפה" ו"מלחמת שחרור עממית" השתלבו בצורה טבעית עם פעולות טרור פלסטיניות נגד ישראל[6] כדי לעורר את החזית עם ישראל, ודרכה לעורר את שאר החזיתות המקיפות את ישראל. ודומה כי האסטרטגיה החדשה של המשטר בשנים 1966-1967, פעלה בהתאם לציפיות של שלושת הרופאים שעמדו בראש הפירמידה המדינית של סוריה. לממד הרדיקלי-פוליטי נוסף ממד רדיקלי-צבאי, וכך הרמטכ"ל הסורי, סוידאני, יכל להצהיר ללא שום היסוס כי סוריה הכינה את כל הדרוש למלחמת שחרור העממית במתכונת של מלחמות ויטנאם ואלג'יריה.[7] ולא רק זאת, למנהיגיה של סוריה היה עניין לסבך מדינות ערביות אחרות, כמו ירדן ולבנון, על-ידי פעולות טרור פלסטיניות שיצאו מתחומן משום שלדעתם מדינות אלה היו שמרניות ו"ריאקציוניות" שסופן ליפול כפרי בשל לידי "המגמה המהפכנית" בראשותה של סוריה.
כך, לדוגמא, פעולת התגמול הישראלית בכפר סמוע שבירדן, ב-13 בנובמבר 1966, העניקה משנה-תוקף לרעיון הבסיסי הזה, והיא אף עוררה את הציבור הערבי להרים קול מחאה נגד משטרים ערביים שאינם מאפשרים לארגונים הפלסטינים לפעול באורח-חופשי מגבולן נגד ישראל. כפר סמוע שימש בסיס למחבלים שבאו מסוריה, לכן מבחינתה של ישראל זה היה אך טבעי לפעול נגד הכפר כאיתות ברור הן לירדן והן לסוריה. ימים אחדים לפני הפעולה הישראלית בכפר סמוע, חתמו מצרים וסוריה על "הסכם הגנה" - ב-4 בנובמבר 1966. על כן, הפעולה הישראלית נגד ירדן, ולא נגד סוריה שתמכה ושלחה את המחבלים, עודדה את סוריה להמשיך בקו הקיצוני שננקט עד כה. בנוסף לכך, סוריה חשה, בעקבות החתימה על ההסכם, שמצרים העניקה הכרה בפעול למשטר הבעת' בסוריה, למרות היריבות האידיאולוגית ולמרות המאבק על הבכורה במזרח-התיכון - כפי שהדבר השתקף בעיני המנהיגות הפוליטית של סוריה באותה עת. ב-7 באפריל 1967, התחולל קרב אווירי בין סוריה לישראל שבמהלכו הופלו 7 מטוסי "מיג" סוריים. בתגובה לכך סוריה הגבירה את פעולות החבלה נגד ישראל מגבולה, ויחד עם זאת התברר לכל כי רמתו של חיל-האוויר הסורי - גאוותו של חאפז אל-אסד - היתה נמוכה עד מאוד.
חשיבות אידיאולוגית נוספת למגמה ההתקפית של סוריה, התקבלה על-ידי נשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, בעת שנשא נאום ב-17 באפריל 1967. וכך הוא בחר להציג את העניין:
"בעיית שחרור פלסטין היא בעיה הגורלית של הערבים שלמעשה היא הגורם המצדיק את קיומם. סוריה לא תיעצר ממשימתה ההיסטורית... כל הנשק שברשותנו שייך לכל ההמונים הערבים והוא יוגש לכל מי שיבקשו. אנו מדגישים כי אין אנו יכולים להיות אלא עם פידאיון הערביים ואנו מוכנים למערכה זו, יהא אשר יהא המחיר ויהיו הקורבנות אשר יהיו, כי זהו צו השעה שלנו וזה יסוד קיומנו".[8]
דברים אלה שנאמרו מתוך שכנוע עצמי רב, שיקפו במידה רבה את דעתם של רבים בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה, דהיינו סוריה גמרה אומר להוציא לפועל את האידיאולוגיה שלה ללא כחל וסרק, שנבעה מהערכה כי בשלו התנאים הפוליטיים להרחיב את המאבק לכלל פעולה צבאית מקיפה נגד ישראל. דברים דומים אמר פרשן רדיו דמשק, ב-20 באפריל 1967, כשטען כי "מפלגת הבעת' העלתה את סיסמת 'מלחמת השחרור העממית', כדרך לשחרור ולהגשמת המטרות הלאומיות הן לגבי בעיית פלסטין והן לגבי בעיית האומה הערבית הגדולה".[9]
סוריה שחששה כנראה מפעולת תגמול ישראלית גדולה נגדה, ביקשה לרתום את מצרים לעזרתה בגין "הסכם ההגנה" שנחתם בנובמבר 1966. לעזרתה של סוריה נרתמה בריה"מ כשהחלה להפיץ ידיעות על ריכוזי צבא ישראלים גדולים בגבול הסורי, כהכנה לקראת פעולה צבאית גדולה שעתידה להתרחש ב-17 במאי 1967. ידיעות אלה נמסרו לנאצר ב-13 במאי. לאחר המלחמה התברר כי מצרים ידעה שאין אמת בידיעות האלה, אך מאחר ובריה"מ התעקשה על כך, זה הובן על-ידי נאצר כאיתות לנקוט בקו פעולה צבאי כלשהו נגד ישראל. המטרה הסובייטית היתה כנראה להסיט את תשומת-הלב מסוריה - שהתגלתה כחלשה - לעבר מצרים, ובכך להציל בדרך כלשהי את "המשטר המהפכני הסוציאליסטי הסורי", שהיה קרוב לליבה של בריה"מ יותר מאשר מצרים. נאצר פעל מתוך הכרה כי בריה"מ תסייע לו יותר אם יבוא לעזרתה של סוריה. וכך כדור השלג החל להתגלגל בעזרתם של שלושת הרופאים ובעזרתה של בריה"מ.
כניסת הכוחות המצריים לסיני, חסימת מצרי-טיראן, חתימת ההסכם בין חוסיין למצרים, זרימת כוחות צבאיים ממדינות-ערב לעבר החזית, ההתעוררות וההתלהבות הציבורית לקראת המלחמה והקריאות להשמדתה של ישראל, נראו כהגשמת חלום של המנהיגות הרדיקלית של סוריה באותה עת, והגשמת חלומם של ערבים רבים - ובכללם גם נאצר עצמו.
כאשר החלו הקרבות, התקווה המצרית היתה שסוריה תחל מייד להניע כוחות לעבר ישראל. המנהיגות המצרית העבירה בקשה כזו לסוריה כדי להקל את הלחץ על הצבא המצרי, אך סוריה העדיפה להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים. סוריה הסתפקה בהפגזות כבדות על הישובים הישראלים, ובחדירות אחדות לעבר ישובים ישראלים. למעשים המוגבלים האלה, התלווה בתקשורת הסורית מלל רב על ניצחונות סוריים מול ישראל. בשל מצבה הקשה של ירדן היא ביקשה עזרה מסוריה, אך זו בוששה לבוא. וכאשר חאפז אל-אסד החליט לשלוח חטיבה סורית לעזרתה של ירדן, כבר כל הגדה-המערבית נפלה בידי הכוחות הישראלים, והחטיבה חזרה לסוריה כדי להגן על רמת הגולן.
ב-9 ביוני החלה ההתקפה הישראלית על רמת הגולן כדי לסלק את האיום הסורי מעל הישובים הישראלים. הכוחות הסוריים החלו לסגת לעבר העיר קונייטרה.
ב-10 ביוני - בבוקר - שידר רדיו דמשק הודעה מטעם משרד ההגנה - בראשותו של חאפז אל-אסד - כי קונייטרה נפלה בידי הכוחות הישראלים, אולם למעשה קונייטרה נכבשה רק כמה שעות לאחר מכן. ההודעה המוטעית הזו החישה עוד יותר את נסיגת הכוחות הסורים מרמת-הגולן, ורק לאחר כמה שעות תוקנה הידיעה. אך את הנזק אי-אפשר היה לתקן עוד, וההודעה המוטעית הזו נוצלה, לאורך שנים רבות, על-ידי גורמים המתנגדים לאסד כדי להטיל עליו את האשמה על המפלה ברמת-הגולן. אחד מההסברים לידיעה המוטעית, ששודרה ברדיו הסורי, היה כי סוריה רצתה להמחיש לבריה"מ את מצבם הנואש של הכוחות הסורים ברמת-הגולן, כדי שזו - בריה"מ - תפעיל את השפעתה להשגת הפסקת-אש בהקדם. תפקידו הכושל של חאפז אל-אסד בניהול המלחמה, קנה לו אויבים רבים, אך בה בעת, המפלה דרבנה אותו לחזק את אחיזתו הן בצבא והן במפלגה כדי לטשטש את אשמתו ולהציל עד כמה שאפשר את יוקרתו האישית. על כן, המאבק של סוריה בישראל קיבל ממד אישי ככל שאסד קידם את עצמו לעבר התפקיד הרם כנשיא המדינה הסורית.
לאחר שהתבררו תוצאות המלחמה, התבררה גם התוצאה של המדיניות השמאלית של שלושת הרופאים שהצליחו להפוך עימות מקומי לאסון ערבי בלתי-נתפס. משטר הבעת' ניסה לטעון כי ישראל לא הצליחה להשיג את יעדי המלחמה שלה וזאת משום שישראל לא הצליחה להפיל את המשטר. טענה זו התקבלה בזלזול מופגן והיא נדחתה על הסף מצד אינטלקטואלים אחדים כדוגמת אל-מונג'ד.[10] טענה זו של המשטר, לאחר המלחמה, היתה כל כך מופרכת שגם סיל בספרו על אסד, התייחס אליה כמשוללת כל יסוד רציונאלי לאור תוצאות המלחמה הקשות מבחינתה של סוריה. אך ללא ספק טענה זו מדגימה יפה עד כמה משטר הבעת' היה תלוש מהמציאות בשל המדיניות "המהפכנית" שהסבה נזק רב לסוריה כישות מדינית ואף הסבה נזק רב לאזרחיה. גם בריה"מ החלה להתייחס למשטר של 1967 כעל משטר של "חמומי מוח" שהסב להם נזק יוקרתי רב בזירה הבינלאומית בעקבות המפלה הצבאית.[11]
אחמד אל-סוידאני, הרמטכ"ל הסורי, הודח בפברואר 1968, ובמקומו התמנה לרמטכ"ל מוצטפה טלאס, ידידו של חאפז אל-אסד.
אחמד אל-מיר, מפקד רמת-הגולן, פרש לאחר המלחמה, אך ניתן לו מושב בהנהגה-הלאומית של המפלגה לאות כבוד של שנמנה עם מייסדיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את הפיכת הבעת' ב-1963. באוקטובר 1968, אחמד אל-מיר הועבר לשרת בשגרירות סוריה בספרד - ששימשה מפלט לאישים שסר חינם בעיני המשטר.
חאפז אל-אסד תפס את השלטון בנובמבר 1970, וניתנה לו ההזדמנות להיפטר מהמדיניות "המהפכנית" ומהאישים שניסו ליישם אותה ללא הצלחה רבה. שלוש שנים אחר-כך, אסד שוב יספוג מפלה מבישה מול כוחות צה"ל, באוקטובר 1973, אלא שהפעם זו היתה מפלתו כנשיא סוריה וכאחראי הישיר על כל המהלכים שהובילו לתבוסה.
המאמר הבא יעסוק במוחמד חסניין הייכל, עורך "אל-אהראם" ואיש סודו של עבד אל-נאצר.
-------
[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 35.
[7]אל-חוריה (סוריה), 5 בספטמבר 1966, מצוטט גם בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[8]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 37.
[10]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 148-149.
[11]סיל, אסד. עמ' 154.
חאפז אל-אסד עצמו, כמפקד חיל-האוויר עד 1966, ארגן סיוע לקבוצות טרור פלסטיניות. הוא סיפח פלסטינים למודיעין הצבאי הסורי והטיל עליהם משימות חבלה שונות, ואף העניק להם מחנות אימונים, נשק וציוד עזר נוסף. על כן, כאשר התבסס המשטר החדש של פברואר 1966, וכאשר הוצבו האישים בעלי הנטיות הרדיקליות בעמדותיהם הפוליטיות והצבאיות החדשות, מושגים כמו "אסטרטגיה של התקפה" ו"מלחמת שחרור עממית" השתלבו בצורה טבעית עם פעולות טרור פלסטיניות נגד ישראל[6] כדי לעורר את החזית עם ישראל, ודרכה לעורר את שאר החזיתות המקיפות את ישראל. ודומה כי האסטרטגיה החדשה של המשטר בשנים 1966-1967, פעלה בהתאם לציפיות של שלושת הרופאים שעמדו בראש הפירמידה המדינית של סוריה. לממד הרדיקלי-פוליטי נוסף ממד רדיקלי-צבאי, וכך הרמטכ"ל הסורי, סוידאני, יכל להצהיר ללא שום היסוס כי סוריה הכינה את כל הדרוש למלחמת שחרור העממית במתכונת של מלחמות ויטנאם ואלג'יריה.[7] ולא רק זאת, למנהיגיה של סוריה היה עניין לסבך מדינות ערביות אחרות, כמו ירדן ולבנון, על-ידי פעולות טרור פלסטיניות שיצאו מתחומן משום שלדעתם מדינות אלה היו שמרניות ו"ריאקציוניות" שסופן ליפול כפרי בשל לידי "המגמה המהפכנית" בראשותה של סוריה.
כך, לדוגמא, פעולת התגמול הישראלית בכפר סמוע שבירדן, ב-13 בנובמבר 1966, העניקה משנה-תוקף לרעיון הבסיסי הזה, והיא אף עוררה את הציבור הערבי להרים קול מחאה נגד משטרים ערביים שאינם מאפשרים לארגונים הפלסטינים לפעול באורח-חופשי מגבולן נגד ישראל. כפר סמוע שימש בסיס למחבלים שבאו מסוריה, לכן מבחינתה של ישראל זה היה אך טבעי לפעול נגד הכפר כאיתות ברור הן לירדן והן לסוריה. ימים אחדים לפני הפעולה הישראלית בכפר סמוע, חתמו מצרים וסוריה על "הסכם הגנה" - ב-4 בנובמבר 1966. על כן, הפעולה הישראלית נגד ירדן, ולא נגד סוריה שתמכה ושלחה את המחבלים, עודדה את סוריה להמשיך בקו הקיצוני שננקט עד כה. בנוסף לכך, סוריה חשה, בעקבות החתימה על ההסכם, שמצרים העניקה הכרה בפעול למשטר הבעת' בסוריה, למרות היריבות האידיאולוגית ולמרות המאבק על הבכורה במזרח-התיכון - כפי שהדבר השתקף בעיני המנהיגות הפוליטית של סוריה באותה עת. ב-7 באפריל 1967, התחולל קרב אווירי בין סוריה לישראל שבמהלכו הופלו 7 מטוסי "מיג" סוריים. בתגובה לכך סוריה הגבירה את פעולות החבלה נגד ישראל מגבולה, ויחד עם זאת התברר לכל כי רמתו של חיל-האוויר הסורי - גאוותו של חאפז אל-אסד - היתה נמוכה עד מאוד.
חשיבות אידיאולוגית נוספת למגמה ההתקפית של סוריה, התקבלה על-ידי נשיא סוריה, נור אל-דין אל-אתאסי, בעת שנשא נאום ב-17 באפריל 1967. וכך הוא בחר להציג את העניין:
"בעיית שחרור פלסטין היא בעיה הגורלית של הערבים שלמעשה היא הגורם המצדיק את קיומם. סוריה לא תיעצר ממשימתה ההיסטורית... כל הנשק שברשותנו שייך לכל ההמונים הערבים והוא יוגש לכל מי שיבקשו. אנו מדגישים כי אין אנו יכולים להיות אלא עם פידאיון הערביים ואנו מוכנים למערכה זו, יהא אשר יהא המחיר ויהיו הקורבנות אשר יהיו, כי זהו צו השעה שלנו וזה יסוד קיומנו".[8]
דברים אלה שנאמרו מתוך שכנוע עצמי רב, שיקפו במידה רבה את דעתם של רבים בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה, דהיינו סוריה גמרה אומר להוציא לפועל את האידיאולוגיה שלה ללא כחל וסרק, שנבעה מהערכה כי בשלו התנאים הפוליטיים להרחיב את המאבק לכלל פעולה צבאית מקיפה נגד ישראל. דברים דומים אמר פרשן רדיו דמשק, ב-20 באפריל 1967, כשטען כי "מפלגת הבעת' העלתה את סיסמת 'מלחמת השחרור העממית', כדרך לשחרור ולהגשמת המטרות הלאומיות הן לגבי בעיית פלסטין והן לגבי בעיית האומה הערבית הגדולה".[9]
סוריה שחששה כנראה מפעולת תגמול ישראלית גדולה נגדה, ביקשה לרתום את מצרים לעזרתה בגין "הסכם ההגנה" שנחתם בנובמבר 1966. לעזרתה של סוריה נרתמה בריה"מ כשהחלה להפיץ ידיעות על ריכוזי צבא ישראלים גדולים בגבול הסורי, כהכנה לקראת פעולה צבאית גדולה שעתידה להתרחש ב-17 במאי 1967. ידיעות אלה נמסרו לנאצר ב-13 במאי. לאחר המלחמה התברר כי מצרים ידעה שאין אמת בידיעות האלה, אך מאחר ובריה"מ התעקשה על כך, זה הובן על-ידי נאצר כאיתות לנקוט בקו פעולה צבאי כלשהו נגד ישראל. המטרה הסובייטית היתה כנראה להסיט את תשומת-הלב מסוריה - שהתגלתה כחלשה - לעבר מצרים, ובכך להציל בדרך כלשהי את "המשטר המהפכני הסוציאליסטי הסורי", שהיה קרוב לליבה של בריה"מ יותר מאשר מצרים. נאצר פעל מתוך הכרה כי בריה"מ תסייע לו יותר אם יבוא לעזרתה של סוריה. וכך כדור השלג החל להתגלגל בעזרתם של שלושת הרופאים ובעזרתה של בריה"מ.
כניסת הכוחות המצריים לסיני, חסימת מצרי-טיראן, חתימת ההסכם בין חוסיין למצרים, זרימת כוחות צבאיים ממדינות-ערב לעבר החזית, ההתעוררות וההתלהבות הציבורית לקראת המלחמה והקריאות להשמדתה של ישראל, נראו כהגשמת חלום של המנהיגות הרדיקלית של סוריה באותה עת, והגשמת חלומם של ערבים רבים - ובכללם גם נאצר עצמו.
כאשר החלו הקרבות, התקווה המצרית היתה שסוריה תחל מייד להניע כוחות לעבר ישראל. המנהיגות המצרית העבירה בקשה כזו לסוריה כדי להקל את הלחץ על הצבא המצרי, אך סוריה העדיפה להמתין ולראות איך יתפתחו העניינים. סוריה הסתפקה בהפגזות כבדות על הישובים הישראלים, ובחדירות אחדות לעבר ישובים ישראלים. למעשים המוגבלים האלה, התלווה בתקשורת הסורית מלל רב על ניצחונות סוריים מול ישראל. בשל מצבה הקשה של ירדן היא ביקשה עזרה מסוריה, אך זו בוששה לבוא. וכאשר חאפז אל-אסד החליט לשלוח חטיבה סורית לעזרתה של ירדן, כבר כל הגדה-המערבית נפלה בידי הכוחות הישראלים, והחטיבה חזרה לסוריה כדי להגן על רמת הגולן.
ב-9 ביוני החלה ההתקפה הישראלית על רמת הגולן כדי לסלק את האיום הסורי מעל הישובים הישראלים. הכוחות הסוריים החלו לסגת לעבר העיר קונייטרה.
ב-10 ביוני - בבוקר - שידר רדיו דמשק הודעה מטעם משרד ההגנה - בראשותו של חאפז אל-אסד - כי קונייטרה נפלה בידי הכוחות הישראלים, אולם למעשה קונייטרה נכבשה רק כמה שעות לאחר מכן. ההודעה המוטעית הזו החישה עוד יותר את נסיגת הכוחות הסורים מרמת-הגולן, ורק לאחר כמה שעות תוקנה הידיעה. אך את הנזק אי-אפשר היה לתקן עוד, וההודעה המוטעית הזו נוצלה, לאורך שנים רבות, על-ידי גורמים המתנגדים לאסד כדי להטיל עליו את האשמה על המפלה ברמת-הגולן. אחד מההסברים לידיעה המוטעית, ששודרה ברדיו הסורי, היה כי סוריה רצתה להמחיש לבריה"מ את מצבם הנואש של הכוחות הסורים ברמת-הגולן, כדי שזו - בריה"מ - תפעיל את השפעתה להשגת הפסקת-אש בהקדם. תפקידו הכושל של חאפז אל-אסד בניהול המלחמה, קנה לו אויבים רבים, אך בה בעת, המפלה דרבנה אותו לחזק את אחיזתו הן בצבא והן במפלגה כדי לטשטש את אשמתו ולהציל עד כמה שאפשר את יוקרתו האישית. על כן, המאבק של סוריה בישראל קיבל ממד אישי ככל שאסד קידם את עצמו לעבר התפקיד הרם כנשיא המדינה הסורית.
לאחר שהתבררו תוצאות המלחמה, התבררה גם התוצאה של המדיניות השמאלית של שלושת הרופאים שהצליחו להפוך עימות מקומי לאסון ערבי בלתי-נתפס. משטר הבעת' ניסה לטעון כי ישראל לא הצליחה להשיג את יעדי המלחמה שלה וזאת משום שישראל לא הצליחה להפיל את המשטר. טענה זו התקבלה בזלזול מופגן והיא נדחתה על הסף מצד אינטלקטואלים אחדים כדוגמת אל-מונג'ד.[10] טענה זו של המשטר, לאחר המלחמה, היתה כל כך מופרכת שגם סיל בספרו על אסד, התייחס אליה כמשוללת כל יסוד רציונאלי לאור תוצאות המלחמה הקשות מבחינתה של סוריה. אך ללא ספק טענה זו מדגימה יפה עד כמה משטר הבעת' היה תלוש מהמציאות בשל המדיניות "המהפכנית" שהסבה נזק רב לסוריה כישות מדינית ואף הסבה נזק רב לאזרחיה. גם בריה"מ החלה להתייחס למשטר של 1967 כעל משטר של "חמומי מוח" שהסב להם נזק יוקרתי רב בזירה הבינלאומית בעקבות המפלה הצבאית.[11]
אחמד אל-סוידאני, הרמטכ"ל הסורי, הודח בפברואר 1968, ובמקומו התמנה לרמטכ"ל מוצטפה טלאס, ידידו של חאפז אל-אסד.
אחמד אל-מיר, מפקד רמת-הגולן, פרש לאחר המלחמה, אך ניתן לו מושב בהנהגה-הלאומית של המפלגה לאות כבוד של שנמנה עם מייסדיה של "הוועדה הצבאית" שחוללה את הפיכת הבעת' ב-1963. באוקטובר 1968, אחמד אל-מיר הועבר לשרת בשגרירות סוריה בספרד - ששימשה מפלט לאישים שסר חינם בעיני המשטר.
חאפז אל-אסד תפס את השלטון בנובמבר 1970, וניתנה לו ההזדמנות להיפטר מהמדיניות "המהפכנית" ומהאישים שניסו ליישם אותה ללא הצלחה רבה. שלוש שנים אחר-כך, אסד שוב יספוג מפלה מבישה מול כוחות צה"ל, באוקטובר 1973, אלא שהפעם זו היתה מפלתו כנשיא סוריה וכאחראי הישיר על כל המהלכים שהובילו לתבוסה.
המאמר הבא יעסוק במוחמד חסניין הייכל, עורך "אל-אהראם" ואיש סודו של עבד אל-נאצר.
-------
[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 35.
[7]אל-חוריה (סוריה), 5 בספטמבר 1966, מצוטט גם בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[8]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 36.
[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 37.
[10]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 148-149.
[11]סיל, אסד. עמ' 154.
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
