בין החודשים ספטמבר 2002-מרץ 2003 עבדתי כתזונאי מפקח במטבח הכללי בביה"ח אסה"ר. באחד מימי דצמבר 2002 הגעתי לעבודה, וראיתי בחצר ביה"ח ליצנים ומצלמות טלויזיה. לא הבנתי את פשר הדבר, בדרך למטבח הכללי פגשתי ליצן שניסה להצחיק אותי, לא הנדתי עפעף ולא צחקתי. אני לא בא מרקע מצחיק בכלל לא בילדות ולא בצבא. צחוק לא היה ה"בייבי" שלי שנים רבות. כאשר הגעתי למשרד שמעתי מהבוסית שאיזשהו רופא ליצן ביקר אותו יום בבית החולים ונתן הרצאה על שימוש הומור ברפואה, קראו לו פאץ" אדאמס (רופא ילדים שבנה חזון להקים ביה"ח שיתבסס על טיפול בהומור ויתן שירות חינם לקהילה, אבי הליצנות הרפואית). לא ידעתי מי זה פאץ" וממש לא עניין אותי שרובין ויליאמס (שאת פרצופו בכלל לא הכרתי) משחק בסרט קולנוע ששמו גם פאץ" אדאמס, בתפקידו של פאץ.
בחודש אפריל 2003 נסעתי להודו על מנת להתנדב. יש לי תואר בתזונה קלינית והחלום שלי היה להצטרף לארגון הומניטרי ולעבוד שם כתזונאי, באפריקה. אך קודם כל מצאתי מקום להתנדב בעיר בנגלור בדרום הודו, כמורה לתזונה בביה"ס. בארץ הכרתי רופא אמריקאי שגר באדיס אבבה 17 שנה , ד"ר ריק הודס שאימץ 10 ילדים אתיופיים- אחד מל"ו צדיקים, והוא המליץ לי בחום להגיע לאדיס ולמצוא מקום עבודה שם בתור תזונאי. האמת מאוד התאים לי "להעלם" מישראל לכמה שנים, ולנסות את עתידי באפריקה, תפקיד שגם יאפשר לי תזוזה ממקום למקום (עיינו ערך בפילוסופיה "דינמיקה יוצרת רגש" או "הנעה יוצרת רגש" שזו מהות התרגול בשיטת ה"יוגה צחוק"-על זה מאמר בנפרד). החלטתי שאני ממשיך מהודו לאדיס.
אך כבר הכרטיס לדלהי היה ברשותי וב14 לאפריל 2003 נסעתי לדלהי ומשם לבנגלור, עיר מזוהמת ומתועשת. גרתי אצל משפחה הודית נוצרית שהיה ברשותם ביה"ס ובית יתומים. כתבתי סילבוס באנגלית ללימוד הקורס והכנתי המון שקפים. אך במקביל היה לי מאוד משעמם וחיפשתי גירויים: סרטים, הרצאות, להכיר חברה צעירים. יום אחד פתחתי עיתון מקומי וראיתי שבאיזו אוניברסיטה בבנגלור מתקיים יריד ספרים ואמרתי לעצמי שבא לי לנסוע ולקנות כמה ספרים. וכך נסעתי באחד הימים ליריד, התחלתי להסתובב באולם שבו היו פזורים ספרים מכל הסוגים והמינים באי סדר על הרבה שולחנות, המון הודים סקרנים ומלומדים עיינו בספרים. ברגע אחד קלטה עיני ספרון קטן ששמו היה "לצחוק כל הדרך אל הבריאות" של ד"ר מאדאן קטריה, הוגה שיטת היוגה צחוק. פתחתי את הספר ולנגד עיני נגלו תמונות של הודים מוציאים לשון בפארקים בבומביי, קראתי גם על הקשר בין המערכת החיסונית לתראפיה בצחוק ועוד דבר מוזר שהוזכר שם: מועדוני צחוק laughter clubs. בתור מי שהתנסה בטאי צי 7 שנים, ניסה ויפאסאנות ויוגה חשבתי להכניס לרזומה גם את הדבר הטיפשי הזה. קניתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו, הספר היה מאוד מעניין ועד עתה לא ידעתי שבהודו קיימות מסגרות כאלה כל בוקר בהם אנשים צוחקים. קראתי גם את סיפורו המאלף של ד"ר קטאריה איך הכל התחיל בהודו (זאת לא אפרט לכם כאן, נשאיר מקום לסדנא).
בחודש מאי 2003 יצרתי קשר עם מאדאן קטריה וד"ר קטריה הפנה אותי לאנשי קשר בעיר בנגלור שמפעילים "מועדוני צחוק". כך הכל התחיל. צלצלתי אליהם, הצגתי את עצמי והתחלתי לתרגל איתם בבקרים, בפארקים שונים ב6 וחצי בבוקר בדיוק. יום אחד הם הזמינו אותי ליום תרבות במועדון רוטרי מקומי, היו שם הופעות: קוסמים, רקדנים, שחקני תיאטרון. אותי הושיבו על הבמה כאורח מכובד וביקשו ממני לנאום ולספר על עצמי: רוב הנאום נעשה בשפה האהובה עלי, ג"יבריש. אז המשכתי לתרגל וגם עבדתי עם הילדים בביה"ס בו לימדתי תזונה, עשיתי להם יוגה צחוק שהיה כאנטי-תזה למשמעת הנוקשה של בית הספר.
התחלתי גם לעבוד עם חולי איידס במצב גסיסה בהוספיס מקומי. 3 חודשים פעמיים בשבוע.
באוקטובר 2003 טסתי לאדיס אבבה. עדיין רציתי להיות תזונאי בארגונים. המפתיע היה שתוך שבועיים הצלחתי להיכנס כמתנדב בארגון SAVE THE CHILDREN למרות שלא היה לי כל נסיון. רכשתי המון נסיון וידע ברפואה טרופית ותת תזונה. ובינואר 2004, לאחר שלושה חדשים של התנדבות in the bush כמפקח תזונתי והבנת הקונספט של סיוע הומניטרי, ביקשתי מכתב המלצה מהארגון והייתי בטוח שכרגע כל ארגון אחר יקבל אותי לשרותיו בשמחה בתור עובד מן המניין. התחלתי לשלוח בקשות לארגונים הומניטריים- לסניפים הראשיים באירופה וארה"ב. המשכתי לבקש משרות בארגונים באתיופיה. ותמיד נענתי בשלילה (נגמר הרעב, סוגרים פרויקטים, "אתה לא מספיק מיומן", "זה לא חוקי להעסיק" וכו). בינתיים הצטרפתי לבית האמא תרזה באדיס אבבה בתור מתנדב ותרגלתי יוגה צחוק כמו כן עזרתי בחבישות וניקוי פצעים. הייתי עובד אינדיוידואלית בתוך החדרים ומצחיק את הפציינטים, המקום הוא קשה מאוד באופיו וצחוק לא בדיוק מאפיין אותו, הייתי "ליצן החצר" שם. אך עדיין מאוד רציתי להיות תזונאי ולעבוד באפריקה כמה שנים. ככה עברו להם החודשים וראיתי שאף ארגון לא מציע לי להכנס כעובד מן המניין ואז התחלתי להסיק מסקנות. 8 חודשים באתיופיה ואי אפשר למצוא עבודה או להתנדב, אולי זה סתם, סיננתי לעצמי. אולי תזונה זה לא בדיוק בשבילי. "רגע אחד", חשבתי, "למדתי כלים מדהימים בבנגלור", היוגה צחוק, "אני ממש מתחבר לזה"," אולי אני בכ"ז אחזור לארץ ואעשה עם זה משהו". חשבתי על קניית כרטיס חזרה לארץ והמשך לימודים לתואר שני בביה"ס לבריאות הציבור בהדסה עין כרם. וזה מה שעשיתי, הזמנתי כרטיס טיסה לארץ ל18 ליוני 2004. ובאתי. כשבאתי כתבתי לד"ר קטריה ושאלתי אותו אם יש עוד מישהו בארץ שהתנסה בשיטה ואז הוא סיפר לי על אוטה, שלמדה אצלו. יצרתי איתה קשר והיא מאוד שמחה שלפתע בא מישהו לארץ שמאוד רוצה לקחת את היוגה צחוק הכי ברצינות שאפשר, וגם החליט לקחת את זה כדרך בלעדית בחייו. וכך נפגשנו כמה ימים אחרי חזרתי לארץ והנחנו יחד סדנא בבית "עמך" בירושלים שאוטה הוזמנה להנחותה. החלטנו להביא את ד"ר קטריה לארץ בדצמבר 2004. באותו זמן הרגשתי פשוט שאני הסטרטר של כל התופעה הזאת שעד אז היתה די רדומה לפחות תקשורתית ובין האנשים. התחלתי לצלצל לבתי אבות ולהציע להם סדנת יוגה צחוק (סה"כ כבר אז היה לי נסיון רב בהנחיה ותרגול אותו רכשתי בהודו ואתיופיה רק שהייתי צריך לעבור לשפה העברית). באוגוסט 2004 פתחתי בירושלים את המועדון צחוק הראשון בגן הכנסת והתחלנו לתרגל מדי יום שישי. המועדון התרחב לאחר הופעתי בבית חיים אחרים ז"ל באוקטובר 2004 ששם לראשונה חשפתי את הקהל לביקורו של ד"ר קטריה . אני ואוטה כל אחד בדרכו עשינו המון והצלחנו להביא כ50 איש לקורסי מדריכים עם ד"ר קטריה שנחת בישראל ב13 לדצמבר 2004. ביקורו של ד"ר קטריה תועד הן בחדשות ערוץ 2 והן במגזין "רואים עולם".
כל השאר קרה אח"כ. הסטרטר התניע והאוטו נסע ועודנו נוסע וגורם לאנשים רבים לצחוק ולהצחיק.
ובכ"ז מה קרה????
פתיחת מועדוני יוגה צחוק נוספים בארץ , פעילות שלי בין יהודים וערבים במפגשי שלום תחת הסיסמא "כששני עמים צוחקים יחד אין טעם יותר לדבר על שלום ולא להביא אותו מרחוק", התחלת לימוד היוגה צחוק במתנ"סים ומכללות במסגרת קורסים , הכרת היוגה צחוק ע"י מנח"י (משרד החינוך) כשיטה שיש לשקלה להכניס למערכת החינוך על בסיס קבוע (ראו הכתבה שלי על יוגה צחוק והיפראקטיביות), עבודה עם מתרפאים מסרטן, סדנאות להורים וילדים והיד נטויה.
אג"נדה לפרויקטים:
הקמת מועדון יוגה צחוק יהודי-ערבי בארץ ובמדינות אירופה בהם חיים קהילות מוסלמיות ויהודיות, הפגשת יהודים וערבים דרך צחוק והפסקה של מעגל הקורבנות דרך שפת הצחוק והג?יבריש, נסיעה לדרא"פ והקמת מועדוני צחוק שחורים-לבנים כחלק מפרויקט קירוב בין גזעי, הכנסת היוגה צחוק באופן סופי אל מערכת החינוך ואימון המורים בבתי ספר היסודיים לעשות זאת לילדים, המשך הכנסת היוגה צחוק כטיפול משלים לכמותראפיה (אימונותראפיה) והכרת קופות החולים בתראפיה בצחוק, תרגול סדנאות ג"יבריש, לפגוש אנשים דרך צחוק....
מאז מאי 2005 אני מכשיר בעצמי מדריכי יוגה צחוק לאחר קבלת תעודה מטעם ביה"ס הבינ"ל ליוגה צחוק. אני מרגיש שזהו כלי חשוב מאוד שהתוודעתי אליו במקרה או לא במקרה בזכות היותי תזונאי שרצה למצוא עבודה באפריקה.
והכי חשוב אני עוסק ומתפרנס מ"פרנסה נכונה" (מונח חשוב בבודהיזם). להתפרנס מלהועיל לעומת להתפרנס מלהזיק ואף מלהיות "לא מזיק, לא מועיל". ואין מאושר מאדם שנהנה מעבודתו ודרכה הוא מגשים את עצמו בצורה המיטיבה ביותר.
בתקווה אצל כולנו
אלכס סטרניק- יוזם מועדוני היוגה צחוק בארץ וממביאי השיטה
"אל כס הצחוק" -לא צריך לדעת יוגה כדי לצחוק
מאמן בכיר של מדריכי יוגה צחוק מטעם ביה"ס הבינ"ל ליוגה צחוק
מקים מועדון היוגה צחוק הירושלמי גן הכנסת- אוגוסט 2004
סדנאות ג?יבריש ויוגה צחוק, קואצ?ינג צחוק
Laughter Stress Management
Laughter Conflict Management and PeaceBuilding
www.laughter.co.il 0524343964
בחודש אפריל 2003 נסעתי להודו על מנת להתנדב. יש לי תואר בתזונה קלינית והחלום שלי היה להצטרף לארגון הומניטרי ולעבוד שם כתזונאי, באפריקה. אך קודם כל מצאתי מקום להתנדב בעיר בנגלור בדרום הודו, כמורה לתזונה בביה"ס. בארץ הכרתי רופא אמריקאי שגר באדיס אבבה 17 שנה , ד"ר ריק הודס שאימץ 10 ילדים אתיופיים- אחד מל"ו צדיקים, והוא המליץ לי בחום להגיע לאדיס ולמצוא מקום עבודה שם בתור תזונאי. האמת מאוד התאים לי "להעלם" מישראל לכמה שנים, ולנסות את עתידי באפריקה, תפקיד שגם יאפשר לי תזוזה ממקום למקום (עיינו ערך בפילוסופיה "דינמיקה יוצרת רגש" או "הנעה יוצרת רגש" שזו מהות התרגול בשיטת ה"יוגה צחוק"-על זה מאמר בנפרד). החלטתי שאני ממשיך מהודו לאדיס.
אך כבר הכרטיס לדלהי היה ברשותי וב14 לאפריל 2003 נסעתי לדלהי ומשם לבנגלור, עיר מזוהמת ומתועשת. גרתי אצל משפחה הודית נוצרית שהיה ברשותם ביה"ס ובית יתומים. כתבתי סילבוס באנגלית ללימוד הקורס והכנתי המון שקפים. אך במקביל היה לי מאוד משעמם וחיפשתי גירויים: סרטים, הרצאות, להכיר חברה צעירים. יום אחד פתחתי עיתון מקומי וראיתי שבאיזו אוניברסיטה בבנגלור מתקיים יריד ספרים ואמרתי לעצמי שבא לי לנסוע ולקנות כמה ספרים. וכך נסעתי באחד הימים ליריד, התחלתי להסתובב באולם שבו היו פזורים ספרים מכל הסוגים והמינים באי סדר על הרבה שולחנות, המון הודים סקרנים ומלומדים עיינו בספרים. ברגע אחד קלטה עיני ספרון קטן ששמו היה "לצחוק כל הדרך אל הבריאות" של ד"ר מאדאן קטריה, הוגה שיטת היוגה צחוק. פתחתי את הספר ולנגד עיני נגלו תמונות של הודים מוציאים לשון בפארקים בבומביי, קראתי גם על הקשר בין המערכת החיסונית לתראפיה בצחוק ועוד דבר מוזר שהוזכר שם: מועדוני צחוק laughter clubs. בתור מי שהתנסה בטאי צי 7 שנים, ניסה ויפאסאנות ויוגה חשבתי להכניס לרזומה גם את הדבר הטיפשי הזה. קניתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו, הספר היה מאוד מעניין ועד עתה לא ידעתי שבהודו קיימות מסגרות כאלה כל בוקר בהם אנשים צוחקים. קראתי גם את סיפורו המאלף של ד"ר קטאריה איך הכל התחיל בהודו (זאת לא אפרט לכם כאן, נשאיר מקום לסדנא).
בחודש מאי 2003 יצרתי קשר עם מאדאן קטריה וד"ר קטריה הפנה אותי לאנשי קשר בעיר בנגלור שמפעילים "מועדוני צחוק". כך הכל התחיל. צלצלתי אליהם, הצגתי את עצמי והתחלתי לתרגל איתם בבקרים, בפארקים שונים ב6 וחצי בבוקר בדיוק. יום אחד הם הזמינו אותי ליום תרבות במועדון רוטרי מקומי, היו שם הופעות: קוסמים, רקדנים, שחקני תיאטרון. אותי הושיבו על הבמה כאורח מכובד וביקשו ממני לנאום ולספר על עצמי: רוב הנאום נעשה בשפה האהובה עלי, ג"יבריש. אז המשכתי לתרגל וגם עבדתי עם הילדים בביה"ס בו לימדתי תזונה, עשיתי להם יוגה צחוק שהיה כאנטי-תזה למשמעת הנוקשה של בית הספר.
התחלתי גם לעבוד עם חולי איידס במצב גסיסה בהוספיס מקומי. 3 חודשים פעמיים בשבוע.
באוקטובר 2003 טסתי לאדיס אבבה. עדיין רציתי להיות תזונאי בארגונים. המפתיע היה שתוך שבועיים הצלחתי להיכנס כמתנדב בארגון SAVE THE CHILDREN למרות שלא היה לי כל נסיון. רכשתי המון נסיון וידע ברפואה טרופית ותת תזונה. ובינואר 2004, לאחר שלושה חדשים של התנדבות in the bush כמפקח תזונתי והבנת הקונספט של סיוע הומניטרי, ביקשתי מכתב המלצה מהארגון והייתי בטוח שכרגע כל ארגון אחר יקבל אותי לשרותיו בשמחה בתור עובד מן המניין. התחלתי לשלוח בקשות לארגונים הומניטריים- לסניפים הראשיים באירופה וארה"ב. המשכתי לבקש משרות בארגונים באתיופיה. ותמיד נענתי בשלילה (נגמר הרעב, סוגרים פרויקטים, "אתה לא מספיק מיומן", "זה לא חוקי להעסיק" וכו). בינתיים הצטרפתי לבית האמא תרזה באדיס אבבה בתור מתנדב ותרגלתי יוגה צחוק כמו כן עזרתי בחבישות וניקוי פצעים. הייתי עובד אינדיוידואלית בתוך החדרים ומצחיק את הפציינטים, המקום הוא קשה מאוד באופיו וצחוק לא בדיוק מאפיין אותו, הייתי "ליצן החצר" שם. אך עדיין מאוד רציתי להיות תזונאי ולעבוד באפריקה כמה שנים. ככה עברו להם החודשים וראיתי שאף ארגון לא מציע לי להכנס כעובד מן המניין ואז התחלתי להסיק מסקנות. 8 חודשים באתיופיה ואי אפשר למצוא עבודה או להתנדב, אולי זה סתם, סיננתי לעצמי. אולי תזונה זה לא בדיוק בשבילי. "רגע אחד", חשבתי, "למדתי כלים מדהימים בבנגלור", היוגה צחוק, "אני ממש מתחבר לזה"," אולי אני בכ"ז אחזור לארץ ואעשה עם זה משהו". חשבתי על קניית כרטיס חזרה לארץ והמשך לימודים לתואר שני בביה"ס לבריאות הציבור בהדסה עין כרם. וזה מה שעשיתי, הזמנתי כרטיס טיסה לארץ ל18 ליוני 2004. ובאתי. כשבאתי כתבתי לד"ר קטריה ושאלתי אותו אם יש עוד מישהו בארץ שהתנסה בשיטה ואז הוא סיפר לי על אוטה, שלמדה אצלו. יצרתי איתה קשר והיא מאוד שמחה שלפתע בא מישהו לארץ שמאוד רוצה לקחת את היוגה צחוק הכי ברצינות שאפשר, וגם החליט לקחת את זה כדרך בלעדית בחייו. וכך נפגשנו כמה ימים אחרי חזרתי לארץ והנחנו יחד סדנא בבית "עמך" בירושלים שאוטה הוזמנה להנחותה. החלטנו להביא את ד"ר קטריה לארץ בדצמבר 2004. באותו זמן הרגשתי פשוט שאני הסטרטר של כל התופעה הזאת שעד אז היתה די רדומה לפחות תקשורתית ובין האנשים. התחלתי לצלצל לבתי אבות ולהציע להם סדנת יוגה צחוק (סה"כ כבר אז היה לי נסיון רב בהנחיה ותרגול אותו רכשתי בהודו ואתיופיה רק שהייתי צריך לעבור לשפה העברית). באוגוסט 2004 פתחתי בירושלים את המועדון צחוק הראשון בגן הכנסת והתחלנו לתרגל מדי יום שישי. המועדון התרחב לאחר הופעתי בבית חיים אחרים ז"ל באוקטובר 2004 ששם לראשונה חשפתי את הקהל לביקורו של ד"ר קטריה . אני ואוטה כל אחד בדרכו עשינו המון והצלחנו להביא כ50 איש לקורסי מדריכים עם ד"ר קטריה שנחת בישראל ב13 לדצמבר 2004. ביקורו של ד"ר קטריה תועד הן בחדשות ערוץ 2 והן במגזין "רואים עולם".
כל השאר קרה אח"כ. הסטרטר התניע והאוטו נסע ועודנו נוסע וגורם לאנשים רבים לצחוק ולהצחיק.
ובכ"ז מה קרה????
פתיחת מועדוני יוגה צחוק נוספים בארץ , פעילות שלי בין יהודים וערבים במפגשי שלום תחת הסיסמא "כששני עמים צוחקים יחד אין טעם יותר לדבר על שלום ולא להביא אותו מרחוק", התחלת לימוד היוגה צחוק במתנ"סים ומכללות במסגרת קורסים , הכרת היוגה צחוק ע"י מנח"י (משרד החינוך) כשיטה שיש לשקלה להכניס למערכת החינוך על בסיס קבוע (ראו הכתבה שלי על יוגה צחוק והיפראקטיביות), עבודה עם מתרפאים מסרטן, סדנאות להורים וילדים והיד נטויה.
אג"נדה לפרויקטים:
הקמת מועדון יוגה צחוק יהודי-ערבי בארץ ובמדינות אירופה בהם חיים קהילות מוסלמיות ויהודיות, הפגשת יהודים וערבים דרך צחוק והפסקה של מעגל הקורבנות דרך שפת הצחוק והג?יבריש, נסיעה לדרא"פ והקמת מועדוני צחוק שחורים-לבנים כחלק מפרויקט קירוב בין גזעי, הכנסת היוגה צחוק באופן סופי אל מערכת החינוך ואימון המורים בבתי ספר היסודיים לעשות זאת לילדים, המשך הכנסת היוגה צחוק כטיפול משלים לכמותראפיה (אימונותראפיה) והכרת קופות החולים בתראפיה בצחוק, תרגול סדנאות ג"יבריש, לפגוש אנשים דרך צחוק....
מאז מאי 2005 אני מכשיר בעצמי מדריכי יוגה צחוק לאחר קבלת תעודה מטעם ביה"ס הבינ"ל ליוגה צחוק. אני מרגיש שזהו כלי חשוב מאוד שהתוודעתי אליו במקרה או לא במקרה בזכות היותי תזונאי שרצה למצוא עבודה באפריקה.
והכי חשוב אני עוסק ומתפרנס מ"פרנסה נכונה" (מונח חשוב בבודהיזם). להתפרנס מלהועיל לעומת להתפרנס מלהזיק ואף מלהיות "לא מזיק, לא מועיל". ואין מאושר מאדם שנהנה מעבודתו ודרכה הוא מגשים את עצמו בצורה המיטיבה ביותר.
בתקווה אצל כולנו
אלכס סטרניק- יוזם מועדוני היוגה צחוק בארץ וממביאי השיטה
"אל כס הצחוק" -לא צריך לדעת יוגה כדי לצחוק
מאמן בכיר של מדריכי יוגה צחוק מטעם ביה"ס הבינ"ל ליוגה צחוק
מקים מועדון היוגה צחוק הירושלמי גן הכנסת- אוגוסט 2004
סדנאות ג?יבריש ויוגה צחוק, קואצ?ינג צחוק
Laughter Stress Management
Laughter Conflict Management and PeaceBuilding
www.laughter.co.il 0524343964
אל כס הצחוק- אלכס סטרניק- ממביאי היוגה צחוק לישראל ומאמן בכיר של מנחים בשיטה.
סדנאות ג'יבריש ויוגה צחוק
Non Verbal Communication
http://www.laughter.co.il
סדנאות ג'יבריש ויוגה צחוק
Non Verbal Communication
http://www.laughter.co.il
