עוד יצחקו בבית הספר. וזה לא בצחוק. 

אפשר לצחוק בכל שפה ועדיין להבין אחד את השני, כשאנחנו צוחקים יחד אנו מדברים בשפת האנדורפינים, או שפת האושר. נזכיר מילים יפות כמו "שלום" או "גישור", אך כיצד ניישם מילים יפות אלו? אולי צריך להביא אותם מרחוק או לחכות שהן יבואו? ואולי לא. ואפשר גם לצחוק על זה.

הצחוק היא שפת השלום. כשצוחקים יחדיו, לא צריך להביא את השלום אח"כ כי יש שלום, כאן ועכשיו. דרך הצחוק הזה אנחנו מתחברים לחלק בתוכנו שלא רוצה שנאה או טינה, אלא רוצה חיבור, אושר, אנדורפינים. גם אם הקבוצה הצוחקת יחדיו כוללת אנשים מקבוצות אינטרסים שונות: יהודים, ערבים, הורים, מורים, תלמידי ביה"ס וכו. ברגע שכלנו צוחקים אנו מרגישים קרבה אחד לשני, אחת לשניה, מה קרה לסטרס? איפה הוא נעלם? הוא פינה את מקומו לאירו-סטרס (הסטרס החיובי או הצחוק וההומור).



מתוך ידיעה והבנה שהצחוק נחשב לכלי הגישור היעיל ביותר, הפרקטי ביותר (בדומה למוסיקה שגם היא שפה מגשרת בין קבוצות אינטרסים מנוגדות) החלטתי להציע את הצחוק ככלי חינוכי במסגרות החינוך השונות. היום, בישראל ובעולם המערבי ישנה עליה דרמטית ברמת האלימות, הפיסית והמילולית, עליה ברמת האמוציות השליליות הן ברחוב, הן בביה"ס ובמגזר העבודה. קשה לי למצוא היום תלמידי ביה"ס רבים שנהנים מיום הלימודים העמוס, אולם הם צריכים ללמוד ולהכין את כל מטלות ביה"ס כי אלו הם הציפיות המתבקשות מהם. לא קשה להבין מדוע אין הנאה בלימודים. התשובה היא פשוטה: כי אין הנעה.



תארו לעצמכם, ילד שיושב מדי יום על כיסא בכיתה וכותב במחברתו מילה במילה מה שאומר אומר המורה, משמונה בבוקר עד שתיים בצהרים. ישנם כמה הפסקות בין השיעורים. אך שימו לב: ישנה רוטינה, 10 חודשים בשנה, 12 שנים. יש סטגנציה. קבעון. כל יום נראה כמו קודמו. אין דינמיקה. ולכן, יש סטרס ושעמום.

השעמום הזה גורם לילד רצון לפורקן, לעשות משהו שונה שאין בכיתה ולעיתים הסטרס הזה גורם לו פורקן בכיוונים לא רצויים: אלימות מילולית כלפי מורים, קטטות עם תלמידים אחרים, בריחה מביה"ס והפרעה בשיעורים. מגמה כזו של סטרס ופורקנו מלווים את הילד לאורך התבגרותו.



תארו לכם מצב אופטימי יותר, הילד לומד וכותב, אבל 10 דקות לפני ההפסקה המורה מפסיק לדקלם ולפתע מבקש מכל הילדים לקום ולהזיז את הכיסאות אחורה כדי שיהיה מרחב. ואז הוא מנחה אותם בתרגילי צחוק שונים, הו הו הא הא הא, קוראים הילדים והמורה ביחד, ולאחר מכן מתרגלים את "צחוק האריה" ו "צחוק הקוף" וכן מדברים ג"יבריש טהור. מה קרה פה?
היה פה פורקן, פורקן של השעמום. היתה דינמיקה ביום הלימודים. הייתה פריקה של הסטגנציה ושל הסטרס. דרך הצחוק. הילדים צחקו אחד עם השני, שחררו אנדורפינים, דיברו באי משמעות ונהנו. המח השתחרר ממחשבות והילדים הרגישו : "ואללה איזה בית ספר כייפי", "פה צוחקים גם", "אפילו המורים נובחים כמו כלב".

האם ילד כזה שבכיתתו מתרגלים תרגילי צחוק מספר פעמים ביום הלימודים ישתעמם בביה"ס? האם ילד כזה יבוא באי חשק ללימודים? האם ילד כזה ירצה להפריע למורים או להרביץ לתלמידים אחרים? הרי שם מאפשרים לו לצחוק, להשתחרר ממעצורים, לדבר ג"יבריש.



יוגה צחוק"הנעה יוצרת רגש" (motions create emotions ) אומרת הפילוסופיה. ככל שנהייה דינמיים יותר נהיה פחות בסטרס, ככל שנחיה מתוך שינוי ולא מתוך שגרה אינסופית כך יפחת השעמום וכך תשתפר בריאותינו. כי אנו יודעים שלסטרס יש מחיר כבד בהקשר הבריאותי, נפשי ופיסי. ילד, שנותנים לו לשחק, לצחוק, להשתעשע, שרואה שהמורים כבר לא מאיימים (כי גם הם צוחקים כמו ילדים) ירצה לבוא לביה"ס כזה. ביה"ס שהוא דינמי ומעודד יצירתיות. כך ישתפרו הקשרים בין הילדים לבין עצמם, בין הילדים למורים ובין הילדים להורים. ילד שיצחק בביה"ס מדי יום גם ישקיע את זמנו בלימודים, ביותר אהבה. ילד כזה גם יחלה פחות ולכן ייעדר פחות מהלימודים כי מערכתו החיסונית תשתפר, יהיה מרוכז יותר כי הצחוק מכניס יותר חמצן למח ויהיה בריא יותר נפשית וגופנית. וזה לא בצחוק.



ולסיכום, הכנסת פעילות של סדנאות צחוק תגרום לדברים הבאים:

*

שיפור הקשרים בין מורים ותלמידים, והורדת התדמית המאיימת של המורים, כלומר ביה"ס ייתפס כמקום נעים יותר להגיע אליו כל בוקר.
*

הורדת רמות האלימות בין התלמידים לבין עצמם.
*

צחוק יגרום עם הזמן לפיתוח חשיבה חיובית אצל הילד שתלווה אותו לאורך כל החיים.
*

צחוק יוריד המתח בזמן הבחינה, כדאי לתרגל לפני הכניסה לאולם הבחינה במשך 10 דקות.
*

הצחוק יעלה את מידת הרוגע ויוריד את מידת העצבנות ורמות הפחד.
*

צחוק יגביר את היצירתיות אצל הילד, ולכן גם את כשורי הלמידה.
*

צחוק יגביר אספקת חמצן ולכן ישפר כישורים מנטליים של הילד.
*

צחוק מגביר את הסיבולת והיכולת הנשימתית, דבר שיעזור לילד להצטיין בפעולות ספורטיביות.
*

הצחוק יגרום לילדים לבטא את עצמם יותר ביעילות וע"י כך להיות יותר מוחצנים ובעלי בטחון עצמי.
*

ילדים יסבלו פחות מהצטננויות, שפעות (ולכן ייעדרו פחות מביה"ס) ויפתחו מערכת חיסון טובה יותר.



על הכותב:

אלכס סטרניק, יוזם מועדוני היוגה צחוק (מנחה המועדון הירושלמי) בישראל וממביאי השיטה לארץ. התוודע ותרגל יוגה צחוק בהודו בשנת 2003, עבד עם ילדים בביה"ס בבנגלור וכן עם אוכלוסיות חולות בהודו ובאתיופיה בין השנים 2003-2004. אחד משני מארגני ביקורו של ד"ר מאדאן קטריה, הוגה השיטה, בישראל. מכשיר מדריכי יוגה צחוק ומדריך בכיר בשיטה, מטעם ד"ר קטריה. מייצג את ה"יוגה צחוק" במפגשי שלום בין יהודים וערבים כגון ה"סולחה". מנחה סדנאות פרטיות, ערבי גיבוש, מאמן מורים להנחות את הטכניקה לתלמידים. בעל תואר ראשון בתזונה וסטודנט לבריאות הציבור MPh באוניברסיטה העברית.
אלכס עוסק בתקשורת בלתי מילולית וגישור דרך שימוש בתראפיה בצחוק ושפת הג'יבריש.

יצירת קשר: 0524343964 http://www.laughter.co.il