בעידן המודרני העבודה תובעת נתחים אדירים מזמננו מפני שהיא הפכה למרכיב דומיננטי בהערכה העצמית. הדבר נכון גם לגבי הישגים לימודיים ותעודות מקצועיות, והרעיון הבסיסי הוא זה: אנו זקוקים לשגשוג בתחומים אלה כדי לישון בשקט בלילה גם אם שגשוג זה אינו מלווה בשיפור במצב הכלכלי. ההערכה שאנו זוכים לה מהממונים עלינו (או שווה ערך כמו דיפלומה על הקיר) מקרינה עצמה עלינו וגורמת לנו להעריך את עצמנו מעט יותר. זהו רכיב בסיסי בהתנהגותו של האדם המודרני.
נתחים אדירים אחרים מזמננו תובע גידול הילדים. רגע, אתם אומרים, גם לילד מוצלח יש משקל בהערכה העצמית של הוריו. כאן, לצערי, כדאי לאמץ גישה פרגמטית: אין ל"מוצלחותו" של הילד דבר וחצי דבר עם מידת ההקרבה של הוריו או עם כמות הזמן שההורה בחר לבלות - מאוכזב ומתוסכל - עם הילד על חשבון דברים שחיוניים לו עצמו. לילדיכם אופי, העדפות ותכונות פיזיות משלהם, והם שיקבעו את התחומים אליהם יפנו בחייהם. הניחו לילדים. הם אינם פרסים על המדף הביתי. הפנימו כבר עכשיו שניהול זמן נכון כולל אותם בין יתר הפעילויות הגודשות את זמנכם, והמשיכו הלאה.
את התביעה הראשונה על זמננו נכנה "התביעה החיונית": היא חשובה, היא דחופה והיא הכרחית ממש להערכה העצמית ולתפקוד התקין שלנו. למשל, מטלה בעבודה שמועד סיומה קרוב. אם נעמוד בה בכבוד נזכה בהערכה ובקידום ונחזור הביתה עם חיוך. דוגמה נוספת: ביקור אצל חברה טובה לאחר לידה. הביקור יחזק את החברות ויתרום לתחושה עצמית טובה. תביעות חיוניות ניצבות תמיד בראש סדר העדיפויות. תביעות חיוניות נחלקות לשני סוגים: בלתי צפויות (בדוגמה שניתנה כאן, חברה שילדה) ומטלות שנדחו. מיותר כמעט לציין ובכל זאת: ריבוי מטלות חיוניות שנדחו מעיד על ניהול זמן עלוב. הקפידו על טיפול במטלות החשובות שלכם עוד בטרם הפכו לחיוניות ממש.
התביעה השניה על זמננו היא "התביעה הגחמנית": אין לה שום חשיבות והיא גם אינה תורמת דבר להערכה העצמית שלנו, אבל היא נראית דחופה כל כך שאנו מתבלבלים בינה לבין תביעה חיונית. למשל, שיחת טלפון מחבר. חברות, כבר אמרנו, תורמת רבות לאופן שבו אנו תופסים את עצמנו - האדם, אחרי הכל, הוא חיה חברתית - אולם חברים ש"מזמינים את עצמם" פוגעים בחלוקת הזמן שלנו, ובמיוחד בזמן שפינינו בעמל רב למען עצמנו. במקרים כאלה כדאי לשאול את עצמנו מי חשוב יותר - החבר או אני. מדוע נראית שיחת הטלפון דחופה? מפני שהיא מתרחשת "עכשיו". האם באמת לא ניתן לדחות אותה ל"אחר כך" ובכך להפחית מדחיפותה? אפשר ואפשר. שיחות עם חברים הן עניין חשוב ואין לזלזל בו ומומלץ בחום להקצות להן זמן במהלך השבוע, בדיוק כמו למטלות אחרות. תביעה גחמנית אחרת יכולה להיות "לנקות את השולחן" בסוף יום עבודה, מה שידרוש מאיתנו להישאר שעה או שעתיים. העניין נראה דחוף מפני שהרצון להגיע בבוקר ולמצוא שולחן ריק טבוע בכולנו. האם העניין באמת דחוף? ודאי שלא. מדי בוקר ממילא מוטלות עלינו מטלות נוספות. כדאי לזכור כי לכל פרויקט יש דד-ליין וכל עוד אנו עומדים בזמנים אין שום סיבה להאריך את יום העבודה. ושימו לב לסוג הבא של תביעה גחמנית: פעילות יתר. כן, כן. אנו נרשמים לתואר באוניברסיטה רחוקה, עובדים במשרה מלאה, מגדלים שני תינוקות וכלבלב ועתה הוספנו ללוח הזמנים הבלתי אפשרי שלנו גם אימון טיפוס הרים פעמיים בשבוע. זמן הוא משאב מוגבל, וריבוי הפעילויות הבלתי רציונלי מתיש אותנו. אנו אוהבים אותו מפני שבסופו של יום, כשאנו צונחים מותשים על המיטה ואיננו מסוגלים לפלוט עוד הגה, אנו מרגישים התרוממות רוח: היאח, אנו אומרים לעצמנו, שרדנו עוד יום מטורף. ובכן החדשות הן שאין מישהו שיחלק לנו ציונים. אף בלונדינית עסיסית לא תיתן לנו את תעודת "טורף הזמנים הטוב ביותר של עצמו" בטקס רב רושם ובשידור ישיר. התסריט הסביר יותר הוא זה: אנו ניצור ברדק עצום בלוח הזמנים שלנו, נגיע לסף התמוטטות ואז נחדל לגמרי מעשיה. לא יהיה טוב יותר פשוט להוסיף מטלות - חשובות ככל שתהיינה - בשום שכל ולהודות לפעמים שמשהו שאנו מאוד רוצים בו (תואר אקדמי, למשל) פשוט אינו משתלב כעת בלוח הזמנים שלנו? דחיה של פרויקט חשוב - איכותי ככל שיהיה - אינה מעידה תמיד על בעיה בניהול זמן. לפעמים, רק לפעמים, היא מעידה דווקא על רציונליות.
התביעה המוזנחת ביותר על זמננו היא "התביעה האיכותית". היא חשובה מאוד מפני שנכללות בה תביעות קטנות יותר שיש להן חשיבות רבה לגבינו אולם כולן ברות דחיה. למשל, להתעמל. האם העניין דחוף? ככל הנראה לא. חדר הכושר פתוח עד אמצע הלילה וממילא תמיד אפשר לומר שניגש לעניין מחר. כך גם לגבי התמודדות בעבודה עם פרויקט שהדד-ליין שלו רחוק. אם אנו דחיינים מטבענו - וכולנו דחיינים במידה כזו או אחרת - נזניח תביעות איכותיות עד שהן תהפוכנה לתביעות חיוניות ואז ניאלץ להתמודד איתן. הכרחי? לא ולא. עלינו לזכור כל העת כי תביעות איכותיות הן התביעות המספקות ביותר מבחינתנו. בפן המקצועי, אם נטפל בפרויקט החשוב (אך הבלתי דחוף) בעבודה כעת - יהיה לנו יותר זמן להתמודד איתו ונוכל להוכיח לממונים עלינו כי אנו אנשי מקצוע מן השורה הראשונה. המוטו כאן הוא "בצרות מטפלים כשהן קטנות": מטפלים בפרויקט במתינות ובהקפדה ולא בהסתערות ובריצה כמו במטלה שהיא תביעה חיונית. אם ננהל כך את חיינו הם יהיו, ללא ספק, קלים יותר: יהיה לנו כל הזמן שבעולם להתמודד עם מה שמפחיד אותנו. בפן האישי שולט המוטו "אני ואני ואני": לעולם לא נזניח משהו שעשוי לתרום לבריאותנו ולאושרנו, מפני שהמחיר שנשלם אחר כך כבד מנשוא. אגב, אם לוח הזמנים שלנו מלא כבר בתביעות שאין לנו יכולת לצמצם אותן (יום עבודה של תשע שעות וטיפול בילד, למשל) - בלתי נמנע לדחות תביעה איכותית למועד אחר בו נהיה פנויים יותר. העניין החשוב כאן הוא לתכנן כראוי את שילובה של התביעה בחיינו (לחכות שהילד יגדל, לשכור עבורו מטפלת אם אפשר וכדומה) - כך שנוכל לעמוד בה ולסיים אותה.
תביעה אחרת שראוי לדחות היא "התביעה הריקה", שזכתה לשמה מפני שאין בה דבר. היא אינה דחופה ואינה חשובה, אולם קל לשקוע בתוכה ולהתנוון. דוגמאות? בבקשה. צפיה מופרזת בטלוויזיה: אין מדובר בצפיה בת חצי שעה מדי יום באופרת הסבון החביבה עליכם, גם אם יכולתם לנצל את הזמן לדברים "חשובים" הרבה יותר. התרגעות היא חלק אינטגרלי של כל יום, וצורת ההתרגעות - גם אם אינה מסווגת כ"איכותית" - נתונה לחלוטין לבחירתנו. אולם מי שחוזר מיום עבודה ונוחת מול הטלוויזיה - הוא אדם שנכנע לתביעה ריקה על זמנו: הוא אינו עושה שום דבר מועיל (העבודה בבית מצטברת), הוא אינו נח כראוי (כיוון שהוא הולך לישון בשעה מאוחרת) ועבודתו נפגעת (מפני שהגיע אליה עייף ועתה אינו יכול להתמודד כראוי עם מטלותיו). דוגמא אחרת: שופינג יומיומי עם חברות. לשמור על קשרים חברתיים זה חשוב וגם ראוי - אבל במידה. מידתיות היא מלת המפתח, מפני שלבזבז כמה שעות מדי יום על שיטוט חסר תוחלת לא מביא אותנו להגשים את כל מה שאנו מסוגלים לו.
