ניסיתי להתעמק ולהבין את מקור שפתנו הקדושה, ובניסיוני נתקלתי בדעות מגוונות וסותרות. חלק טוענים שהיא מקור כל השפות וחלק אומרים שהיא באה אחרי הארמית ועוד דעות ומסקנות שונות למיניהם. אז, החלטתי שאני אתעסק במילים ובהווה. אני מאמינה כמו עוד הרבה אנשים שלמילה יש כוח. כפי שנאמר: "החיים והמוות ביד הלשו" (מישלי יח כא)ן. בעזרת המילה אנו יכולים להמליך מישהו או להפוך אותו לעבד.כוחה של מילה הוא עצום ולא ניתן למדידה. מילה יכולה לגרום לנו להרגיש נפלא ומילה יכולה לגרום לנו להרגיש נורא. רובנו לא נותנים את דעתנו על כך.
הורים אומרים לילדים מילים מתוך כוונה לעזור להם לגדול ולהיות מאושרים ומתוך אהבה והרבה פעמים נופלים בלשונם. דוגמא: "יש לך שתי ידיים שמאליות..." יהיה מאד קשה לשכנע את הילד שהוא מסוגל לעשות בידיו יותר ממה שהוא חושב.
מורים שמלמדים תלמידים ורוצים שהם יהיו נבונים, חרוצים וממושמעים נופלים בלשונם: "לא יצא ממך כלום..." זה בטוח לא יגרום לילד להיות תלמיד טוב יותר.
רופאים שצריכים לדבר עם חולים על מחלתם ברגישות יתרה, לפעמים, נופלים בלשונם: "גם אם תעשה כל מה שאפשר, אין לך שום סיכוי לצאת מזה...." באותו רגע הרופא חיסל בלשונו כל ניצוץ של תקווה בחולה.
בעצם כולנו נופלים בלשוננו. זה יכול לקרות כאשר פוגשים חברה בצרה ומרוב שרוצים לעזור לה אומרים דברים כמו: "את תמיד היית כזאת פרייארית..." היא באה לקבל עידוד וקיבלה ביקורת.
זה יכול לקרות גם אם פוגשים בן אדם זר ברחוב, באוטובוס, בחנות. דוגמא : מוכרת בחנות בגדים אומרת לקונה שמודדת בגדים: "קשה לי למצוא לך בגד כי אין לך פרופורציה בגוף..."
תחשבו על דברים שאמרו לנו שחרוטים עמוק עמוק בזיכרון. לרוב נזכור את הדברים שפגעו בנו ומעט מאד את דברים שחיזקו אותנו.
למה רובנו זוכרים דווקא את הלא טוב? מסיבה פשוטה כי שם קל לנו יותר להסכים ולהאמין עם מה שנאמר לנו וגם להיעלב. ולמה נעלבנו? כי אנו חושבים שזה נכון. הרי אי אפשר להיעלב ממשהו שהוא לא נכון. לדוגמא: אם מישהו יגיד לי שאני נראת כמו דחליל, אני פשוט אצחק לו בפנים ולא האמין לו אבל, אם מישהו יגיד לי שאני נראת כמו פרה - אני איעלב עד עמקי נשמתי, כי גם אני מאמינה שאני נראת כמו פרה ולא אבין איך הוא גילה את זה...
דברים טובים שאומרים לנו לרוב עוברים לנו מאוזן אחד לאוזן השנייה חוץ מאשר לכמה מאיתנו, שלוקחים את זה לקיצוניות השנייה וזה עולה להם לראש ומציף להם אותו ואז, הם לא זוכרים שום פגיעה או ביקורת על מנת לאזן את העניין, ולצערי יש הרבה כאלה בינינו.
בקשר לעברית ולכוחה להשפיע בתהליך של מודעות ושיפור עצמי ואיך? נמשיך לדבר על זה במאמר הבא...
הורים אומרים לילדים מילים מתוך כוונה לעזור להם לגדול ולהיות מאושרים ומתוך אהבה והרבה פעמים נופלים בלשונם. דוגמא: "יש לך שתי ידיים שמאליות..." יהיה מאד קשה לשכנע את הילד שהוא מסוגל לעשות בידיו יותר ממה שהוא חושב.
מורים שמלמדים תלמידים ורוצים שהם יהיו נבונים, חרוצים וממושמעים נופלים בלשונם: "לא יצא ממך כלום..." זה בטוח לא יגרום לילד להיות תלמיד טוב יותר.
רופאים שצריכים לדבר עם חולים על מחלתם ברגישות יתרה, לפעמים, נופלים בלשונם: "גם אם תעשה כל מה שאפשר, אין לך שום סיכוי לצאת מזה...." באותו רגע הרופא חיסל בלשונו כל ניצוץ של תקווה בחולה.
בעצם כולנו נופלים בלשוננו. זה יכול לקרות כאשר פוגשים חברה בצרה ומרוב שרוצים לעזור לה אומרים דברים כמו: "את תמיד היית כזאת פרייארית..." היא באה לקבל עידוד וקיבלה ביקורת.
זה יכול לקרות גם אם פוגשים בן אדם זר ברחוב, באוטובוס, בחנות. דוגמא : מוכרת בחנות בגדים אומרת לקונה שמודדת בגדים: "קשה לי למצוא לך בגד כי אין לך פרופורציה בגוף..."
תחשבו על דברים שאמרו לנו שחרוטים עמוק עמוק בזיכרון. לרוב נזכור את הדברים שפגעו בנו ומעט מאד את דברים שחיזקו אותנו.
למה רובנו זוכרים דווקא את הלא טוב? מסיבה פשוטה כי שם קל לנו יותר להסכים ולהאמין עם מה שנאמר לנו וגם להיעלב. ולמה נעלבנו? כי אנו חושבים שזה נכון. הרי אי אפשר להיעלב ממשהו שהוא לא נכון. לדוגמא: אם מישהו יגיד לי שאני נראת כמו דחליל, אני פשוט אצחק לו בפנים ולא האמין לו אבל, אם מישהו יגיד לי שאני נראת כמו פרה - אני איעלב עד עמקי נשמתי, כי גם אני מאמינה שאני נראת כמו פרה ולא אבין איך הוא גילה את זה...
דברים טובים שאומרים לנו לרוב עוברים לנו מאוזן אחד לאוזן השנייה חוץ מאשר לכמה מאיתנו, שלוקחים את זה לקיצוניות השנייה וזה עולה להם לראש ומציף להם אותו ואז, הם לא זוכרים שום פגיעה או ביקורת על מנת לאזן את העניין, ולצערי יש הרבה כאלה בינינו.
בקשר לעברית ולכוחה להשפיע בתהליך של מודעות ושיפור עצמי ואיך? נמשיך לדבר על זה במאמר הבא...
