בימים ההם... בזמן הזה... 

השנה 167 לפנה"ס. עננים שחורים מכסים במהירות מפחידה את שמי יהודה. שורה ארוכה של גזירות נוחתות על ראשם של היהודים, והארץ כולה רועדת. אבל לא החיים תחת השלטון היווני, וגם לא גזירותיו של אנטיוכוס מטלטלים את העם. משהו אחר, משמעותי הרבה יותר, צובע הכול בשחור.

באותו מקום ובאותו זמן, רגע לפני פרוץ מרד החשמונאים, ארץ ישראל נמצאת בעיצומם של תהליכי התייוונות. הרוח היוונית - כלומר, הביטוי של התגברות האגו, כפי שמסבירים המקובלים - מתפרצת אל מרכז הבמה והופכת על פיה את האווירה השלווה ששררה עד אז ביהודה. ערכי האחדות ואהבת הזולת מפנים במהרה את מקומם לשכל התועלתני והקר, שמסמלת תרבות יוון. הבדלי מעמדות נוצרים בקרב העם. חברה יהודית הלניסטית מתחילה להתגבש בירושלים, מתנתקת מאחיה ומואסת באהבה שהייתה הדבק שחיבר בנינו לאורך שנים. המצב הרוחני מידרדר עד כדי כך, שאפילו משרת הכוהן הגדול נקנית עבור בצע כסף.

המשיכה אל היוונים, אל תרבות האגו, מכה בעם כמו גרזן, ומתחילה לבקוע סדקים ביסודות האומה. ואז, כשהבקיעים מתחילים להתרחב למכתשים עמוקים, כשהאחדות מאיימת להישמט מבין הידיים, מתרחש המפנה. מתתיהו וחמשת בניו מחליטים לצאת למאבק על עתידו הרוחני של העם שלנו, הם יוצאים למלחמה על הרוח.

אם היינו מדמים את המצב למחזה ברוח הקבלה, לפנינו על הזירה היו ניצבים:

בפינה השמאלית, בתפקיד היוונים, חמוש ברצון טבעי אדיר ממדים: האגו.

בפינה הימנית, בתפקיד המכבים, אלופי עולם הרוח: אהבת הזולת.

ובתווך, בתפקיד המתייוונים, פסיביים וכנועים: כל השאר.

אז על מה בדיוק נלחמו החשמונאים?

על השטח? על אוטונומיה דתית? על תרבות? לא רק. למעשה אבדן כל אלה, היה רק ביטוי חיצוני, תוצאה מאבדן החיבור ומהשסע הפנימי שקרע את העם.

למה הכוונה?

מעבר לעולם שלנו, שאותו מכנים המקובלים "עולם התוצאות", קיים "עולם" נוסף, "עולם הסיבות". הדבר דומה לתמונת רקמה; מלפנים מתגלה תמונה מרהיבה ביופייה, אולם מאחור קיימת רשת אדירה של חוטים שמעצבת אותה.

באופן דומה, נמשכים מעין חוטים נעלמים, מעולם הסיבות לעולם שלנו, וקובעים את מה שיתרחש כאן. אנחנו אמנם רואים רק את צידה האחד של התמונה, אבל ישנם אנשים שמסוגלים לראות ולהרגיש את כל הרבדים של המציאות. האנשים הללו, שרואים דרך עולמנו כאילו היה שקוף, הם המקובלים. וכאלה היו גם מתתיהו וחמשת בניו.

ממרום השגתם הרוחנית, הם ראו את העם שלנו מאבד את הערכים הרוחניים הייחודיים לו. הם הבינו שקיים קשר ישיר בין רמת האיחוד הפנימי שלנו לבין התוצאות שמתגלות לעינינו.

כשאנו מאוחדים. אין כוח שיכול לעמוד נגדנו. אבל כשהפירוד מתחיל לכרסם, אנו מתחילים לאבד כיוון. נופלים. מתרסקים.

בדיוק בגלל זה, יצאו המכבים למלחמתם נגד היוונים. כלומר, המאבק האמיתי של החשמונאים היה על הרוח, והתחולל נגד האגו.

"הכיבוש והניצחון הלאומי לא היה רק הצלת אדמתנו, הצלת גוויותינו", כתב הרב קוק, "כי אם הצלת רוחנו ונשמתנו" (מאמרי הראי"ה, עמ' 478).

זו גם הסיבה שעיקר המאבק נערך דווקא נגד המתייוונים - אותם יהודים שהסכימו למצב, ונכנעו תחת שליטתו של האגו הסורר. המתייוונים שנהו אחרי תרבות יוון, ההיגיון, הדאגה לאינטרסים האישיים שלהם בלבד, החלו לשאול "מה טוב לי?", במקום "מה טוב לנו, כעם?". לחשמונאים לא נותרה ברירה, אלא לצאת למלחמה של רוח ברוח - רוח החיבור, האחדות והאהבה נגד רוח הפילוג והמחשבה על העצמי בלבד. זה היה מאבקם האמיתי של המכבים. והשאר, כמו שאומרים, כתוב על דפי היסטוריה.

"אנו מכריזים על מצב חירום בחברה הישראלית", קראו לאחרונה נציגיהם של שמונה מהארגונים החברתיים הגדולים במדינה, ביניהם: אגודות הסטודנטים, ארגוני הנכים, המילואימניקים, ארגוני ההורים, המורים ועוד. ולא בכדי.

אם נסתכל על מצב החינוך היום, על אחוזי הפשיעה והאלימות, אבדן הערכים, התפרקות מוסד הנישואין, השחיתות, הנצלנות, האדישות, שלא לדבר על ההנהגה - אכן מובן מדוע אותם ארגונים חברתיים בחרו לצאת למאבק.

השאלה היחידה היא, מאבק נגד מי?

האם באמת יעזור להילחם נגד המוסדות? נגד המערכת? והאם בהם האשם?

מישהו הרי מפעיל את המוסדות הללו?! לא מנהיגים ולא פקידים, אלא אנשים בעלי אגו מפותח. והאגו, הרי, נמצא בכל מקום, לא רק אצל מקבלי ההחלטות.

בכנות, האם אחרי אכזבות רבות כל כך, מישהו באמת, אבל באמת, מאמין ששינוי כלשהו יכול לבוא מ'למעלה'?

המקובלים מסבירים, שלא ניתן לשנות את המצב על ידי פעולה בעולם התוצאות. לשנות את המצב באופן מהותי ויסודי אפשר רק על ידי שינוי היחס שלנו. שינוי הקשר בינינו, כי בניגוד לכל מה שקורה ב'צמרת', בקשר בין בני האדם קיים יסוד רוחני.

ובשורה התחתונה, יש מה לעשות - לצאת למאבק. אבל לא נגד מוסד כזה או אחר, אלא נגד הגורם האמיתי לצרות שלנו. נגד האגו שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו. נכון יותר, נגד ההסכמה הפנימית שלנו עם המצב הקיים. נגד המחשבה על כך ש'יהיה בסדר, ושהדברים כבר יסתדרו מעצמם'.

2,173 שנים חלפו מאז מרד המכבים, ונראה שאנו לא רחוקים ממה שקרה שם, ביהודה. אנו עדיין מפורדים, שרויים בגלות רוחנית.

"גלות" ו"גאולה", מסבירים המקובלים, הם מושגים רוחניים המעידים על דרגת הקשר הפנימי, החם, בין חלקי העם השונים. אחדות, כפי שכתבו לא פעם המקובלים, היא היא הרוחניות. ובישראל של היום, אנו מתקשים למצוא אותה.

"כל עוד שלא נגביה את מטרתינו מתוך חיים הגשמיים, לא יהיה לנו תקומה גשמית כי אנו בני האידיאה" (בעל הסולם, פרי חכם מאמרים).

אני עומד מול החנוכייה, מאזין לגשם שמנגן על אדן החלון ושוקע לאיטי בלהבה החמה שמרצדת אל מול עיניי. בחברה המנוכרת של ימינו הרבה דברים כבר איבדו טעם, אבל הצבעים, האש, ניחוח הסופגניות וקול השירה של הילדים עדיין מצליחים לעורר בי את אותה התרגשות ילדותית ותמימה, שאופיינית לרגעים המיוחדים בחיים.

אני מסתכל עליהם שרים וחושב על העתיד. העתיד שלהם. אני מביט על החברה הישראלית השסועה ונזכר בימים טובים יותר, כשעוד היה מי שיצא למלחמה על הרוח. אבל למלחמה ערכית באמת, לא כזו שתקדם עוד כמה אינטרסים צרים לכאן או לכאן, אלא למאבק אמיתי על האחדות שלנו. על הערכים שהיוו תמיד יסוד איתן לקיומנו כעם. מחשבותיי נודדות לימים ההם, ולזמן הזה...

גם הפעם עלינו לצאת למלחמה על הרוח. רק שאז המנהיגים שלנו נמצאו בהשגה רוחנית. הגיע הזמן להבין, שבימינו הפתרון לא יבוא משום מקום, אלא רק מאיתנו, העם. כאז, כן היום - המלחמה היא פנימית. ובינתיים הפעולות שאנו עושים משולות לילד שעומד ומנסה להכות באגרופיו באוויר. בעבר, האויב היה ברור, אבל היום זה כבר לא כך. אין לנו אויב מוגדר, כי האויב האמיתי נמצא בתוכנו. ביחסים בינינו.

אז בואו, ננסה להתחבר, כי באלפיים השנים האחרונות, לא ממש ניסינו...