בעולם קסום של טבע
לקול ציוץ הציפורים הוא ניעור משנתו, פקח זוג עיניו הכחולות והביט. הביט אל הפלא, שאנו קוראים "עולם".
זה מכבר הוא הבין שאין די בעולם הנראה, וביקש לראות את העולם שמעבר.
משחר ילדותו שאף ליבו לראות את האמת, את הסוד שמאחורי הברור לעין, את הנסתר שמעבר לגלוי.
והנה, היא קורנת מעליו, השמש הזורחת, שבקרני אורה הוא מתחמם, והפרחים שסביבו עולזים, הרי היא מקור חייהם.
הוא קם ממקום מרבצו, משאיר חותם של עשבים שכובים היכן שנח גופו הצעיר והבנוי לתלפיות. נער יפה תואר היה, ובמבט עיניו הכחולות ובחיוכו שובה הלב, הקסים את כל בנות הכפר.
בדרכו חזרה אל הכפר, בעוד פסיעותיו משמיעות קולות שונים, מהעלים הנשברים בכובד משקלו, ובין האבנים הנוקשות אחת בשנייה, עת נפגשות במגע נעליו המרופטות, אותן נעל קרוב לחמש שנים תמימות, הוא נשא מבטו אל צמרות העצים, מתמוגג נוכח הקסם הבלתי מוסבר שצילם משרה בו. עדינות הענפים, העלים המשורטטים בצורות וגוונים שונים, והכל כביד אמן, יצירתו של אלוהים.
נפעם מצבעי הפרחים, מצלילי הציקדות והצרצרים, הביט קדימה, מפלס את דרכו אל הכפר, אל בית הוריו.
"ילד יפה שכמותך, היכן היית?" קבלה את פניו אימו, הקורנת אושר למראהו, ובזווית עיניה קמטי זקנה וצחוק. "האם שוב השתובבת עם הנערים בצד השני של הכפר ברדפכם אחר כלבו של סם הזקן?"
"אימא, אין זה מתפקידך לשאול אותי שאלות אלו, הרי את סמוכה ובטוחה שלא אעשה כל נזק לסם הזקן ובטח ובטח לכלבו. היי רגועה.", ענה לה בשלווה.
"ואתה כה שלו ורגוע, האם הלכת לטייל ביער שוב? ילד אהוב שכמותך?" אימו צחקה.
"כן אימא, היער הזה פשוט מושך אותי אל תוכו ואיני מוצא עצמי מצליח להתנגד. ואני כה מאושר שם בשוכבי על הדשא, מריח את ריחות העצים והפרחים."
הוא נפרד מאת אימו, משאירה להמשיך ולהתקין את ארוחת הערב, בעוד הוא הולך אל גיגית המים, לרחוץ עצמו ולפשוט בגדיו מעליו, זכר ליום של הרפתקאות.
בפינת הבית הבחין באחותו הקטנה, בת השמונה מתקרבת אליו, ומחזיקה את ידיה על בטנה. ככל שהתקרבה, נראו פניה הקטנות ברורות יותר, ומבט של סבל בעיניה. "מה לך ילדה?" שאל אותה, והיא, בעודה נושאת אליו פניה הרכות, כמו קבלה אישור להרגשתה, ולפתע כשלו רגליה, ונשכבה על האדמה הקשה, ואנחת בכי נמלטת מפיה. הוא רץ אליה, אוחז בה, מחבק אותה בחום "מה לך? מדוע הינך כואבת?" הוא שאל, ומלטף את פניה בעדינות, "מה לך אהובה? אני פה. הכול טוב."
היא פתחה את עיניה, ובין פס דק של מציאות, מבין עולמות לוטים בערפל, היא נאנקה, ומדבריה המבולבלים הבין כי היא חולה מאוד. הוא מיהר ונשא אותה אל מיטת העץ שלה בחדרם המשותף, ופתח את התריסים לאוורור. האור שנכנס מבעד לחלון האיר במעט את החדר ואת נשמתה הקמלה תחת הכאב. אימם ששמעה את הרעשים מיהרה והגיעה, מאמצת את הילדה אל ליבה, ושולחת את הנער להביא מים קרים.
ביום שלמחרת נראה היה כי לא הוטב לה, למעט העובדה כי היא טופלה בכל תשומת הלב שהתאפשרה באמצעים הדלים שבידי המשפחה. בני הבית שמרו על מיטתה מדי רגע ורגע, ומים קרים הוגשו אל פיה על מנת לצנן את נפשה, ולהרגיעה. את הכאב לא יכלו למנוע, אולי רק להקל במעט בעזרת עטיפתה באהבה ובחום.
הוא ישב על מפתן הבית, בוהה בחצר ובקורה בה, מבקש למצוא את הדרך, בה יוכל לרפא אותה.
כשראה כי מחשבותיו נודדות הרחק אל מעבר לכפר, החליט לעקוב אחריהן אל היער, אולי שם ימצא את התשובה.
בדרכו שוב רשרשו העלים במקצב עדין, וציוץ הציפורים נשמע כסימפוניה שהלחין הטבע. אך פג הקסם מהן, היות וכל כולו היה נתון למציאת המרפא. אותה הדרך להיטיב עם מחלתה של אחותו ולרפאה.
הוא הביט אנה ואנה, ובן רגע שם ליבו כי עיניו נמשכו אל פינה ירוקה, בצל אחד העצים. האור בפינה זו משך אותו, מסמן לו כי יש בה את אשר חיפש.
הוא הסיט את העשבים מצד לצד, מגלה מביניהם שיח בעל עלים ירוקים עדינים, בעלי ניחוח חזק. הוא אימץ את עיניו, וראה כי מתוך העלים מזדקר לו גבעול ירוק שבראשו פרח סגול מקסים מעין כמוהו!
"מהו הפרח הזה", הוא ליטף את הפרח, מרגיש אותו בין ידיו. "לא אוכל לדעת מה הוא הפרח".
הוא קרב את אפו אל הפרח, והרגיש איך ליבו מתרחב ומתאוורר, וכמו נפחו של הגוף מכפיל עצמו. למרב הפתעתו, הוא החליט לקטוף את הפרח, ולהרגישו מקרוב. הוא ניתק אותו מהשיח, ועצם עיניו תוך כדי שהוא מרגיש את הפרח פנימה אל תוככי נשמתו. "מהו הפרח הזה, שליבי מתרחב לריחו, ודעתי נרגעת למראהו. האולם יוכל לרפא את אחותי היפה?"
הוא נשכב על הדשא המוכר לו כל כך, והרגיש איך כבכל פעם הוא מתעלה אל עולמות קסומים, מלאי אור וקסם, שבהם הכול טוב. הוא הניח את הפרח על ליבו, מבקש לדעת מהו כוחו. בעודו שרוי ברכותו של הרגע, הרגיש איך מהותו של הפרח היא סוד נסתר שאותו הצפין אלוהים בפרח הזה, איך התדר העדין שאותו משלים הפרח הוא גל שככל גל אחר, יכולה להישבר זרימתו במרוצת חייו של אדם. כעת, כשהוא מפענח את הסוד של הפרח הזה, יוכל להוסיף ולדעת לפענח את סודות היער כולו, כך שכמו במפת סתרים, טמון אוצר גלום בכל עץ ושיח, בכל עשב ופרי, בכל עלה ופרח, שמשלימים את תמונת היער כולו. "ומיהו המצפין את הסודות בפרחים? ומיהו היודע להזרים שוב את הגל שנשבר? ומיהו המכיל את מהות הריפוי בעשבים כולם?" שאל בקול.
וכשנשמעה שאלתו, נשמע גם קולה של הרוח, הנושבת בצמרות העצים, העורמת עלי עלעלים, המפזרת את אבקני הפרחים, ומנעימה את צלילי היער, ביוצרה אחדות של בריאה מופלאה!
לקול ציוץ הציפורים הוא ניעור משנתו, פקח זוג עיניו הכחולות והביט. הביט אל הפלא, שאנו קוראים "עולם".
הוא תפס את הפרח, ורץ מהר ככל שיכל אל ביתו בכפר, אל אחותו הקטנה והיפה, השוכבת חולה ומותשת. הוא מולל את הפרח אל הקערה, והוסיף מים חמים. את החליטה הגיש אל פיה בכוס קטנה, וכמו שעשה זאת, כך החלה להזיע, וחומה ירד. כשהטיפות ניגרות על מצחה, פקחה זוג עיניה, ובמתוך סדק עדין, המבשר החלמה, ראו כי נרגעה נפשה, ושפתיה בקשו עוד. הוא הרטיב מטלית בד במרתח שבקערה, וניגב את מצחה. הריח הענוג השתרר בחדר כולו, ונעם אף לו ולאימו, שרכנה מעל המיטה, מביטה בנעשה. לפתע חש כי אף אימו נרגעה, וגם הוא, כאילו מתאוורר החדר כולו מהניחוח הפלאי שהפיץ הפרח. האווירה השתחררה, ונראה היה כי בעיקר השתחררה היד האוחזת בילדה הקטנה ומתישה את חיותה המתנגדת למחלה.
לאחר כשלושה ימים קמה הילדה ממיטתה, כשרוחה טובה עליה, עור פניה מבריק וגופה איתן ובריא.
היא ירדה במדרגות במהירות לקומה הראשונה של הבית, על מנת להצטרף אל משפחתה בארוחת הבוקר הצנועה, שלאחריה, הבטיח לה אחיה הגדול, יצאו אל היער, ללקט פירות ופרחים.
ובמרוצת השנים, במימד המקום והזמן, הגיע רועה עיזים צעיר אל הכפר. הרועה הצעיר היה נראה כאילו פניו מוארות בזוהר מיוחד, שאותו לא ראתה מעולם הנערה שפגשה אותו לראשונה בפאתי הכפר. הנערה החוזרת מיומה ביער, בו ליקטה עלים וזרעים לסבה המרפא שנודע בכל קצוות הארץ, בחכמתו ויכולתו לראות את מקור הכאב ולתת מזור ומרפא.
"מי אתה נער יקר? מהיכן הגעת ולשם מה?" פנתה אליו בביטחונה הרב הידוע בין נשות הכפר, 'אותו', לחשו ביניהן, 'היא תהיה חייבת לעדן כשתחפוץ להיות אישה לגבר, ביום מן הימים.'
"מרחוק, מן המקומות בהם הייתי ומהם באתי" ענה.
"הלא אתה מהתל בי?", חייכה הנערה, בטוחה כי תפסה אותו בעת שניסה להביך אותה.
"אין אני מהתל בך, נערה יפיפייה, רק מבקש לומר שאין אני נושא עימי את המקומות בהם הייתי, אלא רק את העיזים שלי, חליל העץ שלי, ואת אשר צברה נשמתי בגלגולי חייה אלו ושקדמו להם. ועכשיו אמרי לי, היכן אוכל לשים את העיזים, ולשתות מעט מים קרירים, ונפשי צמאה?"
נפעמת מאשר אמר, מליבה שהחל לדפוק בחוזקה, ומעיניו הכחולות שבהם הבחינה כעת, הציעה לו להצטרף עימה לבית סבה, שם יש מקום לעיזים, ואף יוכל לסעוד עימם את ארוחת הערב.
"ילדה שלי, הראי לי מה הבאת עימך היום מהיער?" חיבק אותה סבה ושאל.
"סבא יקר, הבאתי עימי מהיער מספר עלים שראיתי, ובהקו בקרני השמש, כשראיתי איך נראה השיח שאותם נשא, ידעתי כי בחוזק שבו הם משתרשים באדמת היער, כך יוכלו להשריש את נפשה של העלמה מהכפר השכן בגופה החולה, שדחה מכוח מחלתו את הנפש, והרעלים יתנקו, כמות שרצית. העלים הירוקים הבהירים היו נראים רעננים מאוד, והנחתי שירעננו את העלמה, ויזרימו דם חדש אל ליבה וממנו. כשהרגשתי אותם על ליבי, ועצמתי עיני, ראיתי כי יש להם תנועה שמפזרת את החיות אל הגוף כולו, כמו הושטת יד של חסד."
הסב זהר למראה תלמידתו ונכדתו האהובה, שהפליאה בלימודיה מעבר לכל חלומותיו. הוא חבק אותה בכוח אל ליבו, ונישק אותה אינספור פעמים.
"יופי, אהובה שלי, יבוא היום ותוכלי לשבת כאן במקומי ולתת מענה לכל הבאים, למצוא להם מרפא לכל מחלות הגוף, הנפש והרוח שלהם. והיום הזה לא רחוק כפי שנראה לך." ובאמרו זאת, כיווץ את זוויות פיו וזרק מבטו אל החלון, אל שמי התכלת.
"סבא!", שמחה הנערה לבשר לו, "הבאתי איתי עוד מהיער! הבאתי איתי רועה צעיר ויפה שמצאתי בפאתי הכפר! הזמנתי אותו לבלות כאן את הלילה ולסעוד עימנו את ארוחת הערב. האם תרצה לפגשו? הוא רוחץ עצמו למטה בחצר."
"הו, בטח, נערתי, טוב עשית, הכנסת אורחים היא חשובה מעין כמוה. נארח אותו כיד המלך בביתנו הצנוע. כשיהיה מוכן התוכלי לקרוא לי לארוחת הערב, נשוחח מעט על אבק הדרכים, אולי באמתחתו כמה סיפורים מעניינים."
הנערה ירדה למטה והחלה לבשל את ארוחת הערב במטבח הקטן בבית.
כשהייתה הארוחה מוכנה, קראה לסבה. הרועה היה לידה, היות ועזר לה בבישול, על אף שהפצירה בו לנוח. הוא הרשים אותה בעדינותו ובמיומנותו בחיתוך הירקות ובישולם בתבשיל על האש. הנערה חשבה לעצמה, שלא ראתה מעולם, בין נערי הכפר, נער היודע את רזי המטבח, למעט סבה, שהיה משתמש בידע זה לרקוח ולהכין את תרופות הפלא השונות לחולים שהגיעו אליו.
בישבם, ניגשו הסב והנערה לאכול, כשהבחינו בזווית עיניהם ברועה יושב ולא נע. הוא הידק שתי ידיו אחת אל השנייה ושם אותם אל מול ליבו. אז עצם עיניו והתכוון ככל שידע, פיו ממלמל דבר או שניים. כשפתח עיניו, לא הזיז עדיין את כפות ידיו ואמר "תודה לכם על הכנסת האורחים ועל הארוחה המופלאה. תודה לאלוהים האהוב על כל אשר ברא ועל שהנני כאן אתכם." ועיניו השרו רוגע וחמימות על שניהם.
הם החלו לאכול בשקט, כשלב הנערה עוד מתרפק על מבט עיניו האוהבות.
הסב שוחח מעט עם הנער וגילה כי הגיע מרחוק, עד כי לא ידע לספר מהיכן. הוא גילה כי אין הוא יודע לספר היכן עבר, היות שעבר בהרבה מקומות, יותר משידע לתאר.
אך סיפורים היו לו לרוב, על אנשים בהם פגש, על מבט עיניהם שידע או לא ידע כי טוב. סיפר על איש זקן ומאושר ועל ילדה קטנה ועצובה, על אישה שמנה שהתארח בביתה וכל אשר עשתה הוא להכין עוגות עשירות בקצפת, מפצה עצמה על היעדר בעל וילדים בחייה, ועל גבר קשה עורף, שאצלו התארח, שעבד מבוקר עד ליל, עד שבתו הקטנה ניגשה אליו ונישקה אותו על לחיו, לוחשת "אבא, בוא הביתה להשכיב אותי לישון", והוא כורע על ברכיו, מליט ראשו בכפיו ובוכה. המשיך הנער וסיפר על חוויות בהן מצא עצמו מתמוגג מאפיק מים קריר המרווה צימאונם של עדר איילים, מפריחת עצים שמשכה את הציפורים לקנן בהם בית לגוזלים, מפירות אדומים ובשלים שקטף בכל בוקר, עד כי השיח יבש ונראה היה כי הוא מכין עצמו לעונה הבאה, ועוד מפלאי הטבע בהם התבונן.
ובין כל סיפוריו, מצא הסב חוט מקשר. לא היה בהם משום בית, בו מצא עצמו הרועה נח ומניח נפשו להיות בו. בסיס ממנו יוכל לצאת למסעותיו, ואליהם יוכל לחזור. ומהו הבית הזה שמוכר לו כל כך, לסב הזקן, 'איך יוצרים בית', והרי ההרגשה היא של בית, ולא העצים הבונים אותו. הרי עצים יש ביער, ואין בהם משום בית.
"מהיכן באת ולאן אתה הולך?" שאל אותו הסב.
"הלא אמרתי לך, איש יקר, לא הגעתי ואין אני הולך." ענה הנער.
"והלא לא תרצה את ראשך להניח במקום מוכר וידוע, היכן שתדע כי הבית משקף את חייך, והלא לשם אנחנו הולכים, אל הידיעה כי לא לריק נתנו את חיינו, אלא למען ניקח אותם עימנו עוד שלב, כשנגיע בפעם הבאה אל העולם."
הנער לפתע הניע עיניו רצוא ושוב, שם ליבו שלא ראה זאת מעולם.
"והלא אתה, סב זקן,לשם מה נתת את חייך? ומהו ביתך?" שאל אותו.
"אני הולך כל חיי, ביודעי כי זהו עולם קסום, שבחובו טמונים סודות. בכל דרך שבה בוחר אדם בחייו טמונים סודות רבים, אם בבישול מטעמים הערבים לחיכם של רבים, ואם בחינוך הנערים השובבים בבית הספר, אם בהצגות העוברות מכפר לכפר על עגלת עץ ושחקניהן מבטאים את אשר על ליבם בדרך מצחיקה כל כך, בציוריה של האישה מהבית שלידנו, המתארת את עולמה העשיר הניבט מעיניה, על גבי בד לבן אל הכפר כולו, ובין השדות בהם זורע וקוצר ג'ילברט את החיטה, ממנה טוחן ג'וני את הלחם לכפר כולו. אני, אם תשאל, מוצא עצמי משחר ילדותי, מרגיש את סודות הצמחים, ויודע לרפא מהם את תחלואי האנשים. גזע העץ שיוכל לחיזוק הגוף, ועליו שיוכלו לחליטה למען ייטיבו עם נפשו של אדם השקועה בבוץ, ומבקשת להיחלץ ממנו. ופרחי היער שייטיבו עם רוחו של האדם, יאווררוה מעט, עת ירצה להירגע ולהבריא. וסוד מחלתו של אדם טמונה במהות השיעור שאותו הוא לומד, בנתיב שבו הוא פוסע, בדרכו אל האמת. ואני, רק יכול להיות לו שם, ולתת לו ידי. ביתי, אם שאלת, הוא היכן שליבי, כאן בכפר בו גדלתי, וכאן צחקתי עם הורי ואחותי, היכן שלמדתי את רזי הריפוי בטיולי היומיים ליער הקרוב, להביא משם את הצמחים, היכן שנשאתי את אשתי האהובה לאישה, ואהבנו בכל לבנו, היכן שהקמנו בית וילדנו בן, וכאן קברתי אותו לאחר שנים, בהן נשא אישה, ילד בת יפיפייה, ונהרג עם אשתו, כשקרס עליהם גג הבית באחד הבקרים. כאן גידלתי את נכדתי האהובה ולימדתי אותה כל שידעתי, והנה היא מפליאה ועולה עליי בחכמתה מדי יום ביומו, והרי היא כבר מוכנה לרפא בעצמה את הבאים. זהו הבית. היכן שאני יודע כי בכל קיר ותמונה נשקפים אלי פניי, ובכל גרם מדרגות נלמדו שיעורי והשאירו חותם בליבי. והריני מאושר, להיות כאן היום, ולחיות עדיין, מכיוון שהחיים הם פלא."
הרועה הצעיר ניגב דמעה מזווית עיניו, והידק את פיו שנפער מתדהמה.
הסב שלח את הרועה ואת הנערה לישון, נשאר יושב על השולחן, מביט בעמל חייו שכרגע התחוור לו.
לאחר שנה, עמד הבית שונה מכפי שהיה.
הסב הזקן נקבר בחצר, ואומרים כי מת כשחיוך על שפתיו.
הרועה הצעיר והיפה נשא את הנערה לאישה, וקול בכיו של ילדם הראשון נשמע בין כתלי הבית.
הרועה מצא לו בית, כשהבין כי האהבה היא שעושה את הבית, ואישה היא זו היוצרת קן חמים בו יוכל לנוח ולהיות באמת. והרי בית הוא היכן שנמצא הלב.
האנשים המשיכו ועודם באים אל הבית בכפר, כדי לבקש מרפא, והנערה שהינה כבר אישה צעירה, מגישה להם את הצמחים בליווי חכמה, בינה ודעת איך להיטיב עם הגוף, לשובב את הנפש ולהקשיב אל הרוח.
לקול ציוץ הציפורים הוא ניעור משנתו, פקח זוג עיניו הכחולות והביט. הביט אל הפלא, שאנו קוראים "עולם".
זה מכבר הוא הבין שאין די בעולם הנראה, וביקש לראות את העולם שמעבר.
משחר ילדותו שאף ליבו לראות את האמת, את הסוד שמאחורי הברור לעין, את הנסתר שמעבר לגלוי.
והנה, היא קורנת מעליו, השמש הזורחת, שבקרני אורה הוא מתחמם, והפרחים שסביבו עולזים, הרי היא מקור חייהם.
הוא קם ממקום מרבצו, משאיר חותם של עשבים שכובים היכן שנח גופו הצעיר והבנוי לתלפיות. נער יפה תואר היה, ובמבט עיניו הכחולות ובחיוכו שובה הלב, הקסים את כל בנות הכפר.
בדרכו חזרה אל הכפר, בעוד פסיעותיו משמיעות קולות שונים, מהעלים הנשברים בכובד משקלו, ובין האבנים הנוקשות אחת בשנייה, עת נפגשות במגע נעליו המרופטות, אותן נעל קרוב לחמש שנים תמימות, הוא נשא מבטו אל צמרות העצים, מתמוגג נוכח הקסם הבלתי מוסבר שצילם משרה בו. עדינות הענפים, העלים המשורטטים בצורות וגוונים שונים, והכל כביד אמן, יצירתו של אלוהים.
נפעם מצבעי הפרחים, מצלילי הציקדות והצרצרים, הביט קדימה, מפלס את דרכו אל הכפר, אל בית הוריו.
"ילד יפה שכמותך, היכן היית?" קבלה את פניו אימו, הקורנת אושר למראהו, ובזווית עיניה קמטי זקנה וצחוק. "האם שוב השתובבת עם הנערים בצד השני של הכפר ברדפכם אחר כלבו של סם הזקן?"
"אימא, אין זה מתפקידך לשאול אותי שאלות אלו, הרי את סמוכה ובטוחה שלא אעשה כל נזק לסם הזקן ובטח ובטח לכלבו. היי רגועה.", ענה לה בשלווה.
"ואתה כה שלו ורגוע, האם הלכת לטייל ביער שוב? ילד אהוב שכמותך?" אימו צחקה.
"כן אימא, היער הזה פשוט מושך אותי אל תוכו ואיני מוצא עצמי מצליח להתנגד. ואני כה מאושר שם בשוכבי על הדשא, מריח את ריחות העצים והפרחים."
הוא נפרד מאת אימו, משאירה להמשיך ולהתקין את ארוחת הערב, בעוד הוא הולך אל גיגית המים, לרחוץ עצמו ולפשוט בגדיו מעליו, זכר ליום של הרפתקאות.
בפינת הבית הבחין באחותו הקטנה, בת השמונה מתקרבת אליו, ומחזיקה את ידיה על בטנה. ככל שהתקרבה, נראו פניה הקטנות ברורות יותר, ומבט של סבל בעיניה. "מה לך ילדה?" שאל אותה, והיא, בעודה נושאת אליו פניה הרכות, כמו קבלה אישור להרגשתה, ולפתע כשלו רגליה, ונשכבה על האדמה הקשה, ואנחת בכי נמלטת מפיה. הוא רץ אליה, אוחז בה, מחבק אותה בחום "מה לך? מדוע הינך כואבת?" הוא שאל, ומלטף את פניה בעדינות, "מה לך אהובה? אני פה. הכול טוב."
היא פתחה את עיניה, ובין פס דק של מציאות, מבין עולמות לוטים בערפל, היא נאנקה, ומדבריה המבולבלים הבין כי היא חולה מאוד. הוא מיהר ונשא אותה אל מיטת העץ שלה בחדרם המשותף, ופתח את התריסים לאוורור. האור שנכנס מבעד לחלון האיר במעט את החדר ואת נשמתה הקמלה תחת הכאב. אימם ששמעה את הרעשים מיהרה והגיעה, מאמצת את הילדה אל ליבה, ושולחת את הנער להביא מים קרים.
ביום שלמחרת נראה היה כי לא הוטב לה, למעט העובדה כי היא טופלה בכל תשומת הלב שהתאפשרה באמצעים הדלים שבידי המשפחה. בני הבית שמרו על מיטתה מדי רגע ורגע, ומים קרים הוגשו אל פיה על מנת לצנן את נפשה, ולהרגיעה. את הכאב לא יכלו למנוע, אולי רק להקל במעט בעזרת עטיפתה באהבה ובחום.
הוא ישב על מפתן הבית, בוהה בחצר ובקורה בה, מבקש למצוא את הדרך, בה יוכל לרפא אותה.
כשראה כי מחשבותיו נודדות הרחק אל מעבר לכפר, החליט לעקוב אחריהן אל היער, אולי שם ימצא את התשובה.
בדרכו שוב רשרשו העלים במקצב עדין, וציוץ הציפורים נשמע כסימפוניה שהלחין הטבע. אך פג הקסם מהן, היות וכל כולו היה נתון למציאת המרפא. אותה הדרך להיטיב עם מחלתה של אחותו ולרפאה.
הוא הביט אנה ואנה, ובן רגע שם ליבו כי עיניו נמשכו אל פינה ירוקה, בצל אחד העצים. האור בפינה זו משך אותו, מסמן לו כי יש בה את אשר חיפש.
הוא הסיט את העשבים מצד לצד, מגלה מביניהם שיח בעל עלים ירוקים עדינים, בעלי ניחוח חזק. הוא אימץ את עיניו, וראה כי מתוך העלים מזדקר לו גבעול ירוק שבראשו פרח סגול מקסים מעין כמוהו!
"מהו הפרח הזה", הוא ליטף את הפרח, מרגיש אותו בין ידיו. "לא אוכל לדעת מה הוא הפרח".
הוא קרב את אפו אל הפרח, והרגיש איך ליבו מתרחב ומתאוורר, וכמו נפחו של הגוף מכפיל עצמו. למרב הפתעתו, הוא החליט לקטוף את הפרח, ולהרגישו מקרוב. הוא ניתק אותו מהשיח, ועצם עיניו תוך כדי שהוא מרגיש את הפרח פנימה אל תוככי נשמתו. "מהו הפרח הזה, שליבי מתרחב לריחו, ודעתי נרגעת למראהו. האולם יוכל לרפא את אחותי היפה?"
הוא נשכב על הדשא המוכר לו כל כך, והרגיש איך כבכל פעם הוא מתעלה אל עולמות קסומים, מלאי אור וקסם, שבהם הכול טוב. הוא הניח את הפרח על ליבו, מבקש לדעת מהו כוחו. בעודו שרוי ברכותו של הרגע, הרגיש איך מהותו של הפרח היא סוד נסתר שאותו הצפין אלוהים בפרח הזה, איך התדר העדין שאותו משלים הפרח הוא גל שככל גל אחר, יכולה להישבר זרימתו במרוצת חייו של אדם. כעת, כשהוא מפענח את הסוד של הפרח הזה, יוכל להוסיף ולדעת לפענח את סודות היער כולו, כך שכמו במפת סתרים, טמון אוצר גלום בכל עץ ושיח, בכל עשב ופרי, בכל עלה ופרח, שמשלימים את תמונת היער כולו. "ומיהו המצפין את הסודות בפרחים? ומיהו היודע להזרים שוב את הגל שנשבר? ומיהו המכיל את מהות הריפוי בעשבים כולם?" שאל בקול.
וכשנשמעה שאלתו, נשמע גם קולה של הרוח, הנושבת בצמרות העצים, העורמת עלי עלעלים, המפזרת את אבקני הפרחים, ומנעימה את צלילי היער, ביוצרה אחדות של בריאה מופלאה!
לקול ציוץ הציפורים הוא ניעור משנתו, פקח זוג עיניו הכחולות והביט. הביט אל הפלא, שאנו קוראים "עולם".
הוא תפס את הפרח, ורץ מהר ככל שיכל אל ביתו בכפר, אל אחותו הקטנה והיפה, השוכבת חולה ומותשת. הוא מולל את הפרח אל הקערה, והוסיף מים חמים. את החליטה הגיש אל פיה בכוס קטנה, וכמו שעשה זאת, כך החלה להזיע, וחומה ירד. כשהטיפות ניגרות על מצחה, פקחה זוג עיניה, ובמתוך סדק עדין, המבשר החלמה, ראו כי נרגעה נפשה, ושפתיה בקשו עוד. הוא הרטיב מטלית בד במרתח שבקערה, וניגב את מצחה. הריח הענוג השתרר בחדר כולו, ונעם אף לו ולאימו, שרכנה מעל המיטה, מביטה בנעשה. לפתע חש כי אף אימו נרגעה, וגם הוא, כאילו מתאוורר החדר כולו מהניחוח הפלאי שהפיץ הפרח. האווירה השתחררה, ונראה היה כי בעיקר השתחררה היד האוחזת בילדה הקטנה ומתישה את חיותה המתנגדת למחלה.
לאחר כשלושה ימים קמה הילדה ממיטתה, כשרוחה טובה עליה, עור פניה מבריק וגופה איתן ובריא.
היא ירדה במדרגות במהירות לקומה הראשונה של הבית, על מנת להצטרף אל משפחתה בארוחת הבוקר הצנועה, שלאחריה, הבטיח לה אחיה הגדול, יצאו אל היער, ללקט פירות ופרחים.
ובמרוצת השנים, במימד המקום והזמן, הגיע רועה עיזים צעיר אל הכפר. הרועה הצעיר היה נראה כאילו פניו מוארות בזוהר מיוחד, שאותו לא ראתה מעולם הנערה שפגשה אותו לראשונה בפאתי הכפר. הנערה החוזרת מיומה ביער, בו ליקטה עלים וזרעים לסבה המרפא שנודע בכל קצוות הארץ, בחכמתו ויכולתו לראות את מקור הכאב ולתת מזור ומרפא.
"מי אתה נער יקר? מהיכן הגעת ולשם מה?" פנתה אליו בביטחונה הרב הידוע בין נשות הכפר, 'אותו', לחשו ביניהן, 'היא תהיה חייבת לעדן כשתחפוץ להיות אישה לגבר, ביום מן הימים.'
"מרחוק, מן המקומות בהם הייתי ומהם באתי" ענה.
"הלא אתה מהתל בי?", חייכה הנערה, בטוחה כי תפסה אותו בעת שניסה להביך אותה.
"אין אני מהתל בך, נערה יפיפייה, רק מבקש לומר שאין אני נושא עימי את המקומות בהם הייתי, אלא רק את העיזים שלי, חליל העץ שלי, ואת אשר צברה נשמתי בגלגולי חייה אלו ושקדמו להם. ועכשיו אמרי לי, היכן אוכל לשים את העיזים, ולשתות מעט מים קרירים, ונפשי צמאה?"
נפעמת מאשר אמר, מליבה שהחל לדפוק בחוזקה, ומעיניו הכחולות שבהם הבחינה כעת, הציעה לו להצטרף עימה לבית סבה, שם יש מקום לעיזים, ואף יוכל לסעוד עימם את ארוחת הערב.
"ילדה שלי, הראי לי מה הבאת עימך היום מהיער?" חיבק אותה סבה ושאל.
"סבא יקר, הבאתי עימי מהיער מספר עלים שראיתי, ובהקו בקרני השמש, כשראיתי איך נראה השיח שאותם נשא, ידעתי כי בחוזק שבו הם משתרשים באדמת היער, כך יוכלו להשריש את נפשה של העלמה מהכפר השכן בגופה החולה, שדחה מכוח מחלתו את הנפש, והרעלים יתנקו, כמות שרצית. העלים הירוקים הבהירים היו נראים רעננים מאוד, והנחתי שירעננו את העלמה, ויזרימו דם חדש אל ליבה וממנו. כשהרגשתי אותם על ליבי, ועצמתי עיני, ראיתי כי יש להם תנועה שמפזרת את החיות אל הגוף כולו, כמו הושטת יד של חסד."
הסב זהר למראה תלמידתו ונכדתו האהובה, שהפליאה בלימודיה מעבר לכל חלומותיו. הוא חבק אותה בכוח אל ליבו, ונישק אותה אינספור פעמים.
"יופי, אהובה שלי, יבוא היום ותוכלי לשבת כאן במקומי ולתת מענה לכל הבאים, למצוא להם מרפא לכל מחלות הגוף, הנפש והרוח שלהם. והיום הזה לא רחוק כפי שנראה לך." ובאמרו זאת, כיווץ את זוויות פיו וזרק מבטו אל החלון, אל שמי התכלת.
"סבא!", שמחה הנערה לבשר לו, "הבאתי איתי עוד מהיער! הבאתי איתי רועה צעיר ויפה שמצאתי בפאתי הכפר! הזמנתי אותו לבלות כאן את הלילה ולסעוד עימנו את ארוחת הערב. האם תרצה לפגשו? הוא רוחץ עצמו למטה בחצר."
"הו, בטח, נערתי, טוב עשית, הכנסת אורחים היא חשובה מעין כמוה. נארח אותו כיד המלך בביתנו הצנוע. כשיהיה מוכן התוכלי לקרוא לי לארוחת הערב, נשוחח מעט על אבק הדרכים, אולי באמתחתו כמה סיפורים מעניינים."
הנערה ירדה למטה והחלה לבשל את ארוחת הערב במטבח הקטן בבית.
כשהייתה הארוחה מוכנה, קראה לסבה. הרועה היה לידה, היות ועזר לה בבישול, על אף שהפצירה בו לנוח. הוא הרשים אותה בעדינותו ובמיומנותו בחיתוך הירקות ובישולם בתבשיל על האש. הנערה חשבה לעצמה, שלא ראתה מעולם, בין נערי הכפר, נער היודע את רזי המטבח, למעט סבה, שהיה משתמש בידע זה לרקוח ולהכין את תרופות הפלא השונות לחולים שהגיעו אליו.
בישבם, ניגשו הסב והנערה לאכול, כשהבחינו בזווית עיניהם ברועה יושב ולא נע. הוא הידק שתי ידיו אחת אל השנייה ושם אותם אל מול ליבו. אז עצם עיניו והתכוון ככל שידע, פיו ממלמל דבר או שניים. כשפתח עיניו, לא הזיז עדיין את כפות ידיו ואמר "תודה לכם על הכנסת האורחים ועל הארוחה המופלאה. תודה לאלוהים האהוב על כל אשר ברא ועל שהנני כאן אתכם." ועיניו השרו רוגע וחמימות על שניהם.
הם החלו לאכול בשקט, כשלב הנערה עוד מתרפק על מבט עיניו האוהבות.
הסב שוחח מעט עם הנער וגילה כי הגיע מרחוק, עד כי לא ידע לספר מהיכן. הוא גילה כי אין הוא יודע לספר היכן עבר, היות שעבר בהרבה מקומות, יותר משידע לתאר.
אך סיפורים היו לו לרוב, על אנשים בהם פגש, על מבט עיניהם שידע או לא ידע כי טוב. סיפר על איש זקן ומאושר ועל ילדה קטנה ועצובה, על אישה שמנה שהתארח בביתה וכל אשר עשתה הוא להכין עוגות עשירות בקצפת, מפצה עצמה על היעדר בעל וילדים בחייה, ועל גבר קשה עורף, שאצלו התארח, שעבד מבוקר עד ליל, עד שבתו הקטנה ניגשה אליו ונישקה אותו על לחיו, לוחשת "אבא, בוא הביתה להשכיב אותי לישון", והוא כורע על ברכיו, מליט ראשו בכפיו ובוכה. המשיך הנער וסיפר על חוויות בהן מצא עצמו מתמוגג מאפיק מים קריר המרווה צימאונם של עדר איילים, מפריחת עצים שמשכה את הציפורים לקנן בהם בית לגוזלים, מפירות אדומים ובשלים שקטף בכל בוקר, עד כי השיח יבש ונראה היה כי הוא מכין עצמו לעונה הבאה, ועוד מפלאי הטבע בהם התבונן.
ובין כל סיפוריו, מצא הסב חוט מקשר. לא היה בהם משום בית, בו מצא עצמו הרועה נח ומניח נפשו להיות בו. בסיס ממנו יוכל לצאת למסעותיו, ואליהם יוכל לחזור. ומהו הבית הזה שמוכר לו כל כך, לסב הזקן, 'איך יוצרים בית', והרי ההרגשה היא של בית, ולא העצים הבונים אותו. הרי עצים יש ביער, ואין בהם משום בית.
"מהיכן באת ולאן אתה הולך?" שאל אותו הסב.
"הלא אמרתי לך, איש יקר, לא הגעתי ואין אני הולך." ענה הנער.
"והלא לא תרצה את ראשך להניח במקום מוכר וידוע, היכן שתדע כי הבית משקף את חייך, והלא לשם אנחנו הולכים, אל הידיעה כי לא לריק נתנו את חיינו, אלא למען ניקח אותם עימנו עוד שלב, כשנגיע בפעם הבאה אל העולם."
הנער לפתע הניע עיניו רצוא ושוב, שם ליבו שלא ראה זאת מעולם.
"והלא אתה, סב זקן,לשם מה נתת את חייך? ומהו ביתך?" שאל אותו.
"אני הולך כל חיי, ביודעי כי זהו עולם קסום, שבחובו טמונים סודות. בכל דרך שבה בוחר אדם בחייו טמונים סודות רבים, אם בבישול מטעמים הערבים לחיכם של רבים, ואם בחינוך הנערים השובבים בבית הספר, אם בהצגות העוברות מכפר לכפר על עגלת עץ ושחקניהן מבטאים את אשר על ליבם בדרך מצחיקה כל כך, בציוריה של האישה מהבית שלידנו, המתארת את עולמה העשיר הניבט מעיניה, על גבי בד לבן אל הכפר כולו, ובין השדות בהם זורע וקוצר ג'ילברט את החיטה, ממנה טוחן ג'וני את הלחם לכפר כולו. אני, אם תשאל, מוצא עצמי משחר ילדותי, מרגיש את סודות הצמחים, ויודע לרפא מהם את תחלואי האנשים. גזע העץ שיוכל לחיזוק הגוף, ועליו שיוכלו לחליטה למען ייטיבו עם נפשו של אדם השקועה בבוץ, ומבקשת להיחלץ ממנו. ופרחי היער שייטיבו עם רוחו של האדם, יאווררוה מעט, עת ירצה להירגע ולהבריא. וסוד מחלתו של אדם טמונה במהות השיעור שאותו הוא לומד, בנתיב שבו הוא פוסע, בדרכו אל האמת. ואני, רק יכול להיות לו שם, ולתת לו ידי. ביתי, אם שאלת, הוא היכן שליבי, כאן בכפר בו גדלתי, וכאן צחקתי עם הורי ואחותי, היכן שלמדתי את רזי הריפוי בטיולי היומיים ליער הקרוב, להביא משם את הצמחים, היכן שנשאתי את אשתי האהובה לאישה, ואהבנו בכל לבנו, היכן שהקמנו בית וילדנו בן, וכאן קברתי אותו לאחר שנים, בהן נשא אישה, ילד בת יפיפייה, ונהרג עם אשתו, כשקרס עליהם גג הבית באחד הבקרים. כאן גידלתי את נכדתי האהובה ולימדתי אותה כל שידעתי, והנה היא מפליאה ועולה עליי בחכמתה מדי יום ביומו, והרי היא כבר מוכנה לרפא בעצמה את הבאים. זהו הבית. היכן שאני יודע כי בכל קיר ותמונה נשקפים אלי פניי, ובכל גרם מדרגות נלמדו שיעורי והשאירו חותם בליבי. והריני מאושר, להיות כאן היום, ולחיות עדיין, מכיוון שהחיים הם פלא."
הרועה הצעיר ניגב דמעה מזווית עיניו, והידק את פיו שנפער מתדהמה.
הסב שלח את הרועה ואת הנערה לישון, נשאר יושב על השולחן, מביט בעמל חייו שכרגע התחוור לו.
לאחר שנה, עמד הבית שונה מכפי שהיה.
הסב הזקן נקבר בחצר, ואומרים כי מת כשחיוך על שפתיו.
הרועה הצעיר והיפה נשא את הנערה לאישה, וקול בכיו של ילדם הראשון נשמע בין כתלי הבית.
הרועה מצא לו בית, כשהבין כי האהבה היא שעושה את הבית, ואישה היא זו היוצרת קן חמים בו יוכל לנוח ולהיות באמת. והרי בית הוא היכן שנמצא הלב.
האנשים המשיכו ועודם באים אל הבית בכפר, כדי לבקש מרפא, והנערה שהינה כבר אישה צעירה, מגישה להם את הצמחים בליווי חכמה, בינה ודעת איך להיטיב עם הגוף, לשובב את הנפש ולהקשיב אל הרוח.
