במאמר הקודם על "מהתלת הדם" של שלום עליכם (תרגום: אריה אהרוני), ניסיתי להראות איך החשיבות העצומה שאנו מייחסים בבלי דעת לדברים חיצוניים ומטופשים, עלולה להביאנו למצב של התנכרות לרגשותינו ולרגשותיהם של ילדינו. יש בספר הזה עוד רבדים של ביקורת מאוד חריפה על בני האדם, ובמיוחד עלינו, היהודים, וכל אחד מהם ראוי לדיון בפני עצמו. אני מבקש להתמקד בגזענות שלנו כלפי עצמנו, לשנאת-האחים שלנו ולהתנשאות שלנו אלה מעל אלה.
קודם כל, כמה מילים על עלילת הספר:
מסופר על שני חברים, יהודי ורוסי, שחומדים להם לצון ומחליפים את תעודותיהם, כך שהיהודי הולך לחיות במשך שנה כרוסי, והרוסי - כיהודי. זה רעיון של הרוסי, בן האצולה הגאה אלכסנדר פופוב. הוא אינו מאמין שמצבם של היהודים אכן כה גרוע, הוא אינו מאמין שמצבו של מישהו יכול להיות כה גרוע, והוא רוצה לחוות זאת על בשרו. הוא מקבל את מבוקשו באופן הרבה יותר ברור ומסוכן מכפי שציפה, כשהוא מסתבך בעלילת דם...
אלכסנדר פופוב אינו בן אצולה רגיל. יש לו סיפור משפחתי יוצא דופן, והחוויה של "להיות שונה" מהווה מרכיב מאוד חזק בכל מה שמניע אותו, ומעוררת בו את השאיפה לחוות גם את שונותו של האחר. הדרך שלו עומדת בניגוד מוחלט לדרך שלנו, היהודים, להתמודד עם השונות שלנו, דרך ששלום עליכם מציג בתחילת הספר במרומז, ולקראת סופו באופן גלוי ובוטה: הדגשת שונותו ונחיתותו של אחינו השונה מאיתנו.
מי שקרא כמה מספריו של שלום עליכם אולי הבחין בטריק הזה: בדיחה כאילו-שולית שחוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים עם שינויים קלים ביותר, אבל היא מסופרת כל פעם בתוך הקשר מעט שונה, ולקראת הסוף משמעותה בעינינו משתנה, ומה שנראה לנו חביב ובלתי מזיק מקבל ממדים של משהו אחר. ב-"מדברים בעדם", לכאורה ספר עליז ופטפטני, הבדיחה הופכת לאט-לאט לביטוי של מצוקת קיום קשה. וב-"מהתלת הדם", הבדיחה הופכת למשהו נלעג, וגם כל מה שמסביבה הופך למשהו נלעג, נלעג באופן מייאש...
הבדיחה החוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים בספר: דוד שפירא, אבי המשפחה היהודית שאצלה מתגורר פופוב, מספר לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע, שהוא לא סתם שפירא, אלא מוצאו מן השפיראים האמיתיים, מסלאוויטה... הדבר הזה, שנראה בתחילת הספר כגחמונת חביבה, מעורר עם התקדמות העלילה אי-נוחות בקורא, כשיותר ויותר מתגלים סימנים לכך שדוד באמת חושב שמשפחות יהודיות אחרות הן נחותות לעומת משפחתו, ושהוא באמת ובתמים מאמין שיהודי אחר הוא נחות ממנו מכיוון שסבא של סבא שלו היה מהאזור הזה ולא מהאזור ההוא...
אם בתחילת הספר נדמה לנו שדוד מספר על משפחתו בכל פעם שמתחשק לו, ללא קשר למה שקורה מסביב - אנו רואים בהמשך שדוד להוט להשמיע את סיפורו בעיקר כאשר מרחפת סכנה מעל ראשי היהודים, ובעיקר לקראת סוף הספר, כאשר עלילת הדם בשיאה והפוגרום בפתח... ואם נשים לב היטב, נגלה שדווקא בקטעים האלה דאג שלום עליכם לשבץ במקוטע הערות כאילו-אגביות וכאילו שוליות, על יהודים עשירים מול עניים, אדוקים מול פחות-אדוקים, חסידים מול מתנגדים, חסידים מול חסידים אחרים, ועוד, ועוד...
האם אפשר לומר, כי כאשר אנו חשים מאוימים וחסרי הגנה, הנחמה היחידה שלנו היא בניסיונות עלובים לראות את עצמנו כנעלים על פני אלה שהם כמונו? זו התחושה שעולה בקורא (כלומר שעלתה בי...) לקראת סוף הספר. אבל...
בחלק הכמעט-כמעט סופי, שבו עלילת הדם מוכחת בבית המשפט כשקר, וסכנת הפוגרום חולפת, המצוקה והפחד מפנים את מקומם לאורה ושמחה, היהודים חוגגים את הנס שאירע להם ואת הצלתם, ונדמה שכל היהודים מאוחדים, כולם אחים, ודוד שפירא יכול סוף סוף לערוך את חתונת בתו, דווקא אז, בתוך תיאורי החגיגות נלהבים, נחבא לו קטע קצרצר על קרובי משפחה שבאים לחתונה, הכורך ואשתו, ואז: (עמ' 207)
"שניהם התיישבו בפינה ברוב דרך ארץ. לא היה מי שיקביל פניהם. לדוד לא היה נאה. 'יהודי בעל מלאכה!'"
שלום עליכם, שהיה תומך נלהב בהרצל ובציונות, מקשר בספר זה את תחלואי החברה היהודית לשהייה בגלות. לכך שהעם לא חופשי.
אבל אנחנו, בארצנו...
אני נזכר בבתי הספר שסירבו לקבל תלמידים אתיופים. אני נזכר בבית הספר שהנהיג הפרדה על בסיס עדתי. ואם נקליד במנועי החיפוש "גזענות בתי ספר" או "הפרדה בתי ספר" נמצא דוגמאות נוספות.
"אבל ככה זה בכל מקום!" "גזענות תמיד הייתה ותמיד תהיה!" "ככה זה בני אדם!" - אני מקבל תגובות רבות ברוח זו.
אבל אני אינני מתכוון לבזבז זמן ואנרגיה במחשבות האם המשפטים הללו נכונים או לא. אני מעדיף להתמקד במה שאני יכול וחייב לעשות: להוקיע את הגזענות, להוקיע את ביזוי כבוד האדם; להפיץ את הגישה ההומאנית, הרואה באדם קודם כל אדם. הגישה שלפיה זה בלתי נסבל שבעל המלאכה ירגיש באופן "טבעי" שהוא שווה פחות. הגישה לפיה זה בלתי נסבל, אווילי, מרושע - שצבע העור של מישהו ישפיע על התייחסותנו אליו. אני משתדל לעשות זאת בעזרת שיחות עם תלמידים ופעילות חינוכית, דרך הרצאות, דרך מופע שאני מעלה ושחלקו מוקדש לכך.
ואתה? ואת?
בהצלחה שיהיה לנו.
שמי ליאור, ואני מורה מוסמך, מומחה לליקויי קריאה, בעל תואר שני (לשון עברית עם התמחות בליקויי קריאה), בעל תואר ראשון (לשון עברית והיסטוריה של המזרח התיכון), בעל ניסיון רב בהכנה לבגרות ובעל ניסיון רב בעבודה עם לקויי למידה ועם לקויי קשב וריכוז.
