פדיון הבן הבכור, המלוכה ומשמעויות בעבודה הרוחנית 

פדיון הבן הבכור, המלוכה ומשמעויות בעבודה הרוחנית

מאת יהודה בכר


ראוי לציין שבתורה קיימת התייחסות בעלת משמעויות שונות לגבי הבן הבכור. בדרך כלל הבכור כפי שאנו יודעים ומכירים בעולם הפיסי, היה הבן היורש במלכות והוא הבן המקורב ביותר להוריו. המינהג קיים והיה קיים גם בין העמים ואומות העולם. יחס זה אל הבן הבכור הוא יחס מובן מאליו ומקנה לבן הבכור מקום מיוחד של כבוד ומעמדו מובטח לו באופן אוטומטי גם ללא שיצטרך לעשות פעולה כלשהי מבחינתו.

בתורה אנו למדים ששום דבר איננו מובן מאליו ואין ארוחות חינם. פעולות של האדם הן שעושות את הדרך שלו אל אלוהים ואנשים. מעמד מובן מאליו מקשה על הקשר עם הבורא.

ידועה התנגדותו של איש האלוהים לבקשת העם להמליך עליהם מלך, למשל, שאז בנו יורש אותו. גם לכך נמצא פיתרון. כיוון ששום דבר לא מובן מאליו, הזכות להבחר למלך היתה על פי מעשיו. לשאול המלך לא היה כלל יורש והמלוכה נקרעה ממנו. קריעה מבצעים במצב של אבל. וכלפי חוץ,כלפי האנשים, אך לא לגבי אלוהים, אי המשכת שושלת המלוכה היא מוות. ירידה או נפילה שמוגדרת כמוות כפי שאנו מכירים זאת מחוכמת הקבלה.

בן בכור צריך להיות ראוי להמשיך את אביו ולזכות במדרגות הרוחניות בעצמו. ישמעאל ועשיו, למרות שהיו בכורים לא זכו למדרגות הרוחניות של יצחק ויעקב. יעקב היה צריך להחצין את המאבק להשגת הבכורה בקנייה ממשית , והפיכתה לקניינו במימד הפיסי. ואפילו ראובן בכורו של יעקב, לא זכה לכך כפי שלמדנו מחלומו של יוסף. גם האלומה שלו היתה בין האלומות שמשתחוות לאלומות של יוסף.


ביחס הפנימי הזה שבו כל נשמה אחראית למעשיה ולהתפתחותה הרוחנית, ממקדת התורה את הבחירה והעבודה הפנימית שתהיה בלב לבה של העבודה הרוחנית. התורה היא גם הלב הפועם שבאדם. האור הגנוז המתפרץ, השמחה והפתיחה לרוחניות. לכן כל מה שנמצא בה איננו מובן מאליו. ההבנות והתובנות שבאות ממנה מתאימים לכל אחד מעל למקום ומעל לזמן. אבל יש בה גם התייחסות למצבים חיצוניים והיא מגיבה עליהם. למשל, היחס אל הבכור במכת בכורות נועדה להזכיר את המשמעות האמביבלנטית שבין חיצוניות לפנימיות. בפנימיות הכל בו אהבה ושמחה שאינם מפרידים ואין בהם חוקים נוקשים או דין אלא פתיחות ואהבת חינם. אבל בחיצוניות, יש חוקים שיוצרים הפרדה וריחוק והם מקור הדין. לכן, הפגיעה היתה במקום הכואב ביותר על פי אמות המידה החיצוניות של המצרים. שרק פגיעה כזו מובנת להם באופן ברור. וזה מה שמבדיל ומפריד בינם לבין העברים, העוברים בין המצרים. במקום הצר הזה אין מקום אלא למעבר האור הגנוז הנמצא בלב פנימה, ומשאיר את המוות מאחוריו כאשליה, כשקר בדרך אל המציאות ואמת.



בספר שמות יג´ אנו מוצאים איזכורים של פדיון הבן שיופיעו מאוחר יותר בפרק לד (פרשת כי תשא)

יא ו?ה?י?ה כ??י-י?ב?א?ך? י?הו?ה, א?ל-א?ר?ץ ה?כ??נ?ע?נ?י, כ??א?ש??ר נ?ש??ב??ע ל?ך?, ו?ל?א?ב?ת?יך?; ו?נ?ת?נ?ה?, ל?ך?. יב ו?ה?ע?ב?ר?ת?? כ?ל-פ??ט?ר-ר?ח?ם, ל?יהו?ה; ו?כ?ל-פ??ט?ר ש??ג?ר ב??ה?מ?ה, א?ש??ר י?ה?י?ה ל?ך? ה?ז??כ?ר?ים--ל?יהו?ה. יג ו?כ?ל-פ??ט?ר ח?מ?ר ת??פ?ד??ה ב?ש??ה, ו?א?ם-ל?א ת?פ?ד??ה ו?ע?ר?פ?ת?ו?; ו?כ?ל ב??כו?ר א?ד?ם ב??ב?נ?יך?, ת??פ?ד??ה. יד ו?ה?י?ה כ??י-י?ש??א?ל?ך? ב?נ?ך?, מ?ח?ר--ל?אמ?ר מ?ה-ז??את: ו?א?מ?ר?ת?? א?ל?יו--ב??ח?ז?ק י?ד הו?צ?יא?נו? י?הו?ה מ?מ??צ?ר?י?ם, מ?ב??ית ע?ב?ד?ים. טו ו?י?ה?י, כ??י-ה?ק?ש??ה פ?ר?ע?ה ל?ש??ל??ח?נו?, ו?י??ה?ר?ג י?הו?ה כ??ל-ב??כו?ר ב??א?ר?ץ מ?צ?ר?י?ם, מ?ב??כ?ר א?ד?ם ו?ע?ד-ב??כו?ר ב??ה?מ?ה; ע?ל-כ??ן א?נ?י ז?ב?ח? ל?יהו?ה, כ??ל-פ??ט?ר ר?ח?ם ה?ז??כ?ר?ים, ו?כ?ל-ב??כו?ר ב??נ?י, א?פ?ד??ה. טז ו?ה?י?ה ל?או?ת ע?ל-י?ד?כ?ה, ו?ל?טו?ט?פ?ת ב??ין ע?ינ?יך?: כ??י ב??ח?ז?ק י?ד, הו?צ?יא?נו? י?הו?ה מ?מ??צ?ר?י?ם. {ס}



"והיה כי יביאך ה´ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך"(שמות יג´). גם בזה אין הבטחה חד משמעית מושרשת שזיכרון האבות וההבטחה לאבות היא סימן שניתן להסתמך עליו. "והיה כי" מכוון לכך שצריכה להיות עבודה פנימית והזדככות של הבן. והארץ המובטחת מאוכלסת ע"י עמים אחרים שיש להם את זכות הבכורה עליה. אבל האם זה יעמוד במבחן האמת והמציאות? "כאשר נשבע לאבותיך ונתנה לך". לשון הכתוב הוא ביחיד. והכוונה היא לכל אחד ואחד. לא הכוונה לכל העם בכללותו, אלא כל אחד ואחד צריך שיראה עצמו ראוי לזה וע"י הפעולות שלו עצמו יזכה להגשים את ההבטחה הזו. יש דברים שנמצאים במציאות באופן רוחני. הפוטנציאל קיים בעולמות העליונים ובשורש, במקור. אבל בכדי להגשים אותם יש צורך לבצע את העבודה שתמשוך את השפע הזה לתוך המציאות. נצחיות הפעולה היא בהמשכתה למרות כל הקשיים וההסתרות. וכשהיא תהיה במציאות, זה יהיה שפע שהוגשם, כיוון שההבטחה כבר קיימת והיא נמצאת בצנרת. היא נמצאת כזרע בתוך האדמה שמחכה למה? שמחכה לגשם שיגשים את הפוטנציאל שבו, ויהיה צמח חדש. כך גם עם ישראל. כשיגיעו לארץ ישראל, ההבטחה קיימת. הם זקוקים להגשמה הפרטית של ההבטחה הזו בחיים של כל אחד ואחד. ויחד, יהיה בזה חיבור לאור הגנוז. "כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך".

וכאן מתחיל הכתוב את החיבור שבין הבן הבכור לבין ארץ הבכורה. "והעברת כל פטר רחם לה´ "הסימליות שבהעברת הבכורה לה´ כפי שגם העברת המלוכה לה´ "מלך ממית ומחיה". מ"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מתפתח הרעיון ל "כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". פדיון הבן הבכור נובע אם כך מ-"וכל בכור אדם בבניך תפדה"(שמות לד כ´), אותו פסוק מופיע בספר שמות קודם לכן בפרק יג´ ושם יש לו המשך: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה´ ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה´ כל בכור בארץ מצרים".


המטרה היא אחת. מה שהיה הוא שיהיה. פעולה שנבנית כמו מדרגות אבן על אבן. כפי שבונים את בית המקדש, וכל פעולה נכונה מגלה חלק נוסף שלו מהמימד הגבוה בו הוא קיים. כפי שההבטחה קיימת, הביצוע תלוי במיומנותם של המוציאים לפועל, בני האדם, היינו עם ישראל. כפי שעם בנוי מפרטים ולכל אחד יש רצונות וכוונות, ברגע שיהיו הכוונות והרצונות מאוחדים, יגיע רגע האמת של ההגשמה במציאות. הבן הבכור הוא מטפורה לסדר העדיפויות והקדימויות, והוא החוט המקשר בין האינסוף לישות הגשמית. כך בדרך המלך, הישות הגשמית פועלת ממניעים זהים של חיבור לעליון, ומתחברת בדרכה למעלה להיות חלק בלתי נפרד מהאלוהות "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך"(שמות יג טז´). הפעולה היומיומית של הנחת הסמלים המחברים את האדם לאלוהיו בתפילה להמשיך את הנצח למציאות חייו.

אור ואהבה
יהודה בכר

054-4590578
y_bahar@netvision.net.il
http://hola.yeladudim.co.il/hola/

מחבר הספר "מאסטרים של אור ואהבה" בהוצאת גוונים