סיפורים וטרינריים - על צבים, נעורים ,מאבקים וכלים מכניים כבדים 

בנעוריי הרחוקים, הייתי חבר בגרעין נח"ל.
את השל"ת הראשון עשינו בקיבוץ בגליל המערבי.
כל הגרעין חולק לקבוצות עבודה, שהתפזרו בענפי המשק השונים.

אני קיבלתי את תפקיד חצרן המשק. לא היה מאושר ממני, כיוון שקיבלתי פיקוד על טרקטור פרגוסון אדום, עם עגלה "מגניבה" בצבע ירקרק, שנבנתה למעשה מהחלק האחורי של טנדר סוסיתא ישן.

תפקידי כללו הסעת שקי כביסה לבתי הילדים, פינוי גזם מגינות הנוי בקיבוץ, הסעת עגלות האשפה למזבלה הקיבוצית, ועבודות תחזוקה כלליות במשק.
נהגתי להשכים קום לפני כל חבריי לגרעין, בכדי להספיק ולהגיע לבתי הילדים ולמועדוני הקשישים במשק לפני ההתעוררות של כולם, אולם בשעת הצהריים כבר נסתיימו המטלות שלי.

עבודה במדגה

כאשר היה בידי זמן פנוי , נהגתי להצטרף לקבוצת חברי לגרעין שעבדה בענף המדגה, בבריכות הדגים.
זו הייתה עבודה קשה, לעיתים בשמש הקופחת, ולעיתים בקור מקפיא עצמות, תוך סחיבת רשתות ענק בידיים חשופות, עם אלפי דגי אמנון או קרפיונים משתוללים.

בדרך כלל עבדנו עם תחתונים בלבד, אולם בימים הקרים נהגנו ללבוש מעין חליפת מים , מתקן מגומי, אשר כלל מכנסי עבודה עם "שלייקס" ומגפיים צמודים, ביחידה אחת, כאשר רגלינו מבוססות בבוץ הטובעני של בריכות הדגים המעופשות, וראשינו רק בולטים במקצת מעל למים הדלוחים.

הלחץ בעבודה זו היה גדול במיוחד ביום המשלוח של הדגים לתנובה.
אז הייתה התגייסות כללית למדגה משעות הבוקר המוקדמות, לפני שיגיעו להקות השקנאים הנודדים , ויכלו כליל את תנובת ענף המדגה.


יום של משלוח

יום אחד, נערכנו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות, לצורך משלוח דגים גדול , לקראת חגי ראש השנה.
סידרתי שבת-גרעין שלי תחליף אותי בחצרנות, לבשתי מספר שכבות של סוודרים, גטקעס ,ואת חליפת המדגה האימתנית, ודידיתי באופן מגושם לרכב ההסעה.

נכנסנו בכבדות למים הקרים, ומייד הבחנתי כי החליפה שלי "מפונצ'רת" , ומים התחילו לחדור במהירות למכנסיי ולמגפיי, הסוודרים ספגו טונות של מים, והרגשתי שאני עומד לטבוע לאלתר ולשקוע למצולות הסחי של בריכת הדגים.

בכוחות אדירים, עקב הפאניקה המתפרצת, התקלפתי במהירות מכל שכבת הבגדים המעיקה, ונשארתי עם תחתונים זערוריים, קופא מקור ומרגיש אומלל למדי.
אולם מהר מאד התחילה העבודה, כך שלא הספקתי לרחם על עצמי , ושקעתי בפעילות אינטנסיבית יחד עם חבריי.


עבודה בבריכת הדגים

יצרנו שרשרת אנושית של 10 בנים, כל אחד מחזיק בחלק מן הרשת, העמסתי את החלק הקדמי הראשון של הרשת על כתפיי, ונכנסתי לעומק הבריכה לפי הוראותיו בצעקות של רכז המדגה.
הלכתי עוד ועוד לעומק, כשאחריי נשרכים בכבדות חבריי לגרעין, אשר נשארו עם חליפות המדגה שלהם, ועד מהרה גם הן התמלאו במים...
יצרנו מעין צורה של עיגול ענק עם הרשת במים, ואז פניתי לחזור לכיוון החוף היכן שעמד אחרון החברים בקבוצה. עד שהגעתי אליו, בוססתי בבוץ מתנשף קשות, סוחב את הרשת הכבדה, וכבר לא הרגשתי בקור.
כאשר השלמנו את סידור הרשת בעיגול מושלם, התחלנו שנינו מושכים ברשת, מטר אחרי מטר, תוך שאנו מצמצמים את קוטר העיגול, ומובילים את הדגים לכיוון עגלת ההעמסה.
לאחר שצמצמנו את מעגל הרשת לקוטר של 3-4 מטרים, קיבענו את הרשת לקרקע הבריכה עם בזנ"טים, לקחנו כל אחד דלי פלסטיק גדול, נכנסנו כולנו לתוך מתחם הרשת.
אז התחילה העבודה האמיתית והקשה מכולן.
רכז המדגה הסיע את הטרקטור ברברס, והניח את המסוע בסמוך לשפת בריכת הדגים, בתוך עיגול הרשת.
אנו התחלנו להעמיס דגים בדליים ולהניחם על המסוע, אשר העלה אותם , כמו במדרגות נעות, לעבר מיכל ההובלה שעמד על שביל הגישה לבריכה.
ככל שהעמסנו יותר דגים, צמצמנו יותר ויותר את קוטר הרשת.



קשיים בעבודה עם דגים

אלפי דגים התחבטו סביבנו, קפצו באוויר, חלקם נכנסו לחבריי לתוך חליפות המדגה והשתוללו שם...
לדגי האמנון, מושטים, יש קוצים ארוכים בגב, ואלה שרטו אותנו עד זוב דם בכל חלקי גופנו.
עד מהרה התפשטו כל חבריי , כמוני, מכל חליפות המדגה והבגדים המעיקים, וכולנו עבדנו כמעט עירומים.
גילינו שמושטים יכולים להיות ממש נבזיים, במיוחד כשהם מגיעים עם קוצים שלופים , בשחיית אמוק, ישר לאזור החלציים שלנו...

צבי מים

תוך כדי עבודה מפרכת זו, הסתבר לנו כי אנו מעלים בדליינו לא רק דגי מושט אלא גם צבי מים, אשר לרוע מזלם נסחפו יחד עם הדגים לתוך הרשת שלנו.
בכל פעם שראיתי צב כזה על המסוע, קפצתי אל שפת הבריכה, והוצאתי אותו לפני שיגיע אל מיכל הובלת הדגים.
בתחילה הנחתי אותם בפשטות על הקרקע, אולם הסתבר לי שהם חוזרים למים, ונופלים שוב ישר לתוך הרשת.
התבוננתי סביבי, מצאתי צמיג נטוש של משאית, השכבתי אותו על הקרקע והנחתי במרכזו את צבי המים, מתוך כוונה להחזירם לבריכה בתום עבודת היום.
כך הוספנו לעבוד עוד מספר שעות, כשמדי פעם אני מניח עוד צב מים במרחב המוגן של צמיג המשאית.
בתום העבודה, עמדנו תשושים ליד הרשת, מישהו קפץ החוצה להכין קפה לכולם באמגזית, ואנחנו התחלנו לקפל את הרשת.

תאונת עבודה

באותו רגע הגיחה משאית הגרר משביל הגישה של בריכת הדגים, ונסעה ברברס בכדי להתחבר למיכל ההובלה, שרחש אלפי דגים.
חבר שלי, הרצל, הבחין שמסלול הנסיעה של המשאית נמצא בדיוק בקו של הצמיג עם הצבים, לא הייתה שהות בידו להזהיר את הנהג, ולכן הוא ניגש בזריזות, ודחף את הצמיג מעבר לאזור הסכנה.
הסתבר כי הצבים עלו זה על זה בערימה, וניסו לצאת מכלא הגומי שלהם, כך יצא שכאשר הוא הזיז את הצמיג שני צבים נפלו ממנו...
אני ראיתי את מה שעומד להתרחש, נופפתי בידיי בפראות לנסות לתפוס את מבטו של נהג המשאית, אינסטינקטיבית עצמתי את עיניי, ואז שמעתי קול ריסוק מחליא כאשר הגלגל האחורי של המשאית דרס את שני הצבים האומללים...

צב 8

כולנו עמדנו המומים ומתנשמים, היינו בני 18 בלבד, עדיין לא חווינו מוות , ועוד כל כך מקרוב.
ניגשנו לגלגל השוכב ושם מצאנו עוד 8 צבים, בריאים ושלמים, חלקם שוכבים על גבם ומניעים את גפיהם בחוסר ישע באוויר.
יצרנו שוב שרשרת אנושית, מדרך העפר ועד לשפת הבריכה, העברנו את הצבים מיד ליד, והחזרנו אותם אחר כבוד ובקול שכשוך למי הבריכה. את הקול המזוויע של דריסת הצבים זכרתי עוד שנים רבות אחר כך, ומדי פעם הוא היה מופיע בחלומותיי.
למעשה עד היום אני זוכר בבירור את הקול הזה. מה שזעזע אותי הייתה העובדה שהצבים האילמים לא הוציאו הגה מגרונם, והלכו לעולמם בדומייה.

נקפוץ במנהרת הזמן כמה שנים קדימה.

בתום שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה, חיפשתי עבודה זמנית לתקופת ה"חופש הגדול", במעבר בין שנה לשנה.
תוך עלעול בעיתוני סוף השבוע צדה את עיני מודעה קטנה לפיה דרוש מלגזן וטרקטוריסט למפעל תעשייתי גדול באזור הרצליה.
במודעה צוין לפנות לאיציק, קצין הרכב של אותו מפעל.

מבקש עבודה

למחרת התייצבתי במקום.
האולם היה מלא מפה לפה בעשרות אנשים שמילאו טפסי רישום לקבלה לעבודה.
שאלתי מיהו אותו "איציק", ומישהו טרח ללוות אותי לשולחן מבודד בקצה החדר, שסביבו התגודדו עשרות אנשים, דוחפים וצועקים, ומנסים למשוך בתחנונים את תשומת ליבו של גברתן ענק, חבוש כובע בוקרים גדול, עם שרשראות זהב למכביר על חזהו, "גורמטים" רבים בפרקי ידיו, ואצבעות ענודות בטבעות כסף וזהב לאין ספור.

קצין הרכב

הסתבר שזהו אותו איציק, קצין הרכב אותו חיפשתי.
בנוסף למראהו הצבעוני, השתלשל בזוית פיו סיגר אימתני, עם שובל ארוך של אפר רוטט בקצהו...
שאלתי אותו בקול נמוך אם שמו איציק, והוא סימן בידו הימנית צורה של אפרכסת, הצמיד אותה לאוזנו ושאג "...מההה, אני לא שומעע... דבר יותר חזקק.."
לקול צחוקם של כל הסובבים אותו.
כל המבטים הופנו אליי. האמת, נראיתי חריג למדי בנוף האנושי סביבי.

באותה התקופה נראיתי כהיפי פליט משנות השישים, עם שיער פרוע, חולצה הודית כתומה, שרוואל לבן, סנדלים תנ"כיות, צמיד עור ביד, והפרצוף הכי חיוור באותו חדר..
שאלתי שוב , בקול רם יותר, אם הוא ה-איציק מהמודעה בעיתון, ונעניתי בחיוב.



ראיון עבודה

באתי בקשר לעבודה, ציינתי.
איציק הסתכל עליי בתימהון, בחן אותי ברפרוף מכף רגל ועד ראש, ועשה תנועה עם היד , כאילו שהוא מגרש זבוב טורדני... ופנה לשוחח עם מישהו בסמוך לו, מתעלם מנוכחותי כליל.
מה זאת אומרת, שאלתי אותו, מה אתה מתכוון עם היד ככה...
עזוב ילד, זה לא בשבילך, לך הביתה לאימא...
השתררה דממה בחדר.

נעמדתי ממש מולו, מרגיש כיצד פני מאדימות מבושה ומעצבים.

תגיד לי, אדון איציק הנכבד, מה היית אומר לו אני הייתי יושב בכיסא שלך, ואתה היית עומד כאן בצד שלי?

למה אתה מתכוון, שאל.

אני מתכוון לכך שכל האנשים כאן סביבי ממלאים טפסים, ואתה על סמך מבט אחד החלטת, בלי לראיין אותי ובלי לבדוק לפחות מה הרקע שלי, שאני לא מתאים לך לעבודה!

זו בעצם גזענות בצורתה הקשה והבוטה ביותר, אתה בעצם פוסל אותי רק בגלל שאני "אשכנזי" מדי בעיניך.

אם המצב היה הפוך, ואני הייתי מראיין אותך ומתייחס אליך באותה הצורה בה התייחסת אליי, היית נעלב, ובצדק , והופך שמיים וארץ בכדי שיתייחסו אליך בכבוד הראוי...

עצבים

בנוסף, התחממתי, אם היית טורח לעשות את המינימום הנדרש, ושואל אותי מעט על הרקע שלי, היית מבין שאני לא "ילד של אימא", אני סטודנט, בוגר צבא, חוויתי את לבנון, עם רקע בהפעלת כלים מכאניים כבדים בקיבוץ ובצבא, אני לא חושש מעבודה פיזית קשה, ואם חיצונית אני לא נראה ככה, אז גם אתה, במחילה מכבודך לא נראה כמו קצין רכב טיפוסי...

ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין.

איציק הסתכל בי מהורהר, הפריח כמה טבעות עשן מסריח מהסיגר, ואז נדמה שהגיע להחלטה, פתח את מגירת השולחן שלו, הוציא צרור מפתחות והשליך אותם אל חיקי.
בחצר האחורית של המפעל, אמר, חונות שתי מלגזות, יש שם גם מכולה עם שני טון ציוד. אם תצליח להביא את המכולה לכאן, מול המשרד שלי, הג'וב שלך...


בחינה מעשית

חציתי את האולם, נכנסתי למעמקי המפעל, ויצאתי דרך דלתות האנגר גדולות לחצר האחורית.
השמש סנוורה אותי לרגע, האהלתי על עיניי עם הידיים, ואז נעתקה נשימתי.
עמדו שם שתי המלגזות הגדולות ביותר שראיתי בחיי.

אחת "קטנה" צהובה, ואחותה גדולה ממנה בצבע כחול. לשתיהן היו גלגלים קדמיים ענקיים, וגלגלים אחוריים קטנים יותר. גובהו של הגלגל הקטן היה גבוה ממני בחצי מטר...

ההיגיון הבריא רמז לי להניח לכל העניין, הרי מעולם לא נהגתי בכלים כאלה, אולם הכבוד לא נתן לי.

טיפסתי בקלילות למושב הנהג, מודע לעובדה שעשרות זוגות עיניים מתבוננות בי.

נהיגת שטח

שמתי לב כי היו אלה מכונות אימתניות אם כי מיושנות, ללא הגא-כוח ועם פדלים מברזל יצוק , חסרות רפידות גומי.
ניסיתי ללחוץ על הקלאץ'', אולם הוא לא נענה לי.
באתי כאמור ללא בגדי עבודה מתאימים וללא נעלי עבודה.
נאלצתי להתרומם ולהניח את כל כובד משקלי בכדי להכניע את הקלאץ' הסורר.

הוא נלחץ עד לתחתית, אולם אז החליק ממנו הסנדל שלי, וזרוע המתכת האימתנית קפצה חזרה למעלה, והכתה בחוזקה את פיקת הברך שלי.

נדמה היה לי ששמעתי קול פיצוח עצמות,חישבתי להתעלף מן הכאב, אולם נשכתי שפתיים, וקיללתי בליבי את הרגע בו החלטתי להיכנס להרפתקה מיותרת זו.

מצאתי סמרטוט מזוהם בשמן מכונות על רצפת התא, הנחתי אותו על הקלאץ', והפעם הצלחתי להכניעו. התנעתי את המנוע של המפלצת, ועשן סמיך החל להיתמר מצינור הפליטה מעל לראשי.


יוצאים לדרך

בדקתי את המכלולים השונים של המלגזה ווידאתי שהם תקינים.
עשיתי סיבוב קצר במקום, נסעתי קדימה ואחורה בכדי להתרגל להגה ולדוושות.
בדקתי ביסודיות את המזלג של המלגזה.
לאחר שנחה דעתי , ניגשתי להרים את המכולה הלבנה שרבצה לה בסמוך לשביל הכורכר, ליד המתחם.
החדרתי את המזלג מתחת למכולה, וניסיתי להרימה.
המלגזה הזדעזעה כהוגן, והמנוע כבה. הבנתי שהמתקן כבד יותר מהערכתי הקודמת.
התנעתי שוב, שמתי גז, ובכוחות משותפים, אדם ומכונה, הצלחתי להרים את המכולה כחצי מטר מעל לקרקע. משכתי "בום" אחורי, דהיינו הבאתי את המכולה באלכסון עד סמוך מאד לתא הנהג.

מטען חורג

במצב זה הבנתי שאין שום סיכוי שאוכל לראות דבר מקדימה, כיוון שהמכולה חייבת הייתה להיות סמוך לקרקע, ולא ניתן היה להניפה באוויר.
היטב זכרתי את שיעורי הנהיגה שקיבלתי בקיבוץ ובצבא, במקרה של מטען חריג, יש למשוך בום אחורי, ולהסיע את הכלי ברברס.
חישבתי כי אורך המסלול שעליי לעבור בהילוך אחורי בכדי להביא את המכולה למקום שהתבקשתי היה כשני קילומטר!
כל הדרך שביל עפר וכורכר משובש ומלא מהמורות.
נשמתי נשימה עמוקה, והתחלתי במבצע המסובך של נהיגה אחורית עם מטען חורג. מדי פעם התנדנדה המלגזה קשות עקב הכובד וה"במפרים" בדרך.
בשלב מסוים הבחנתי בקוליסים מודגשים בדרך העפר, כנראה שמישהו עבר שם קודם לפניי, והחלטתי להתמקד בהם ולנסוע במסלולם.
אירועי אותו בוקר החלו לתת בי את אותותיהם, הכאבים ברגל, ריח הדיזל החריף והרוח מן הים בלבלו את חושי. בד בבד צריך הייתי לשים לב היטב לדרך עקב הנהיגה ההפוכה.
צב ראשון
לפתע הבחנתי בתנועה מזערית על הדרך. נדמה היה לי כי צב גדול זוחל לו מעדנות בדיוק על הקוליסים!
דרכתי בחוזקה על הברקסים, אולם אין שום אפשרות פיזית לעצור מסה כזו בפתאומיות תוך כדי נסיעה .
המכונה הגדולה היטלטלה בפראות, ימינה ושמאלה, עד שנטתה ממש כליל לימין, כששני הגלגלים משמאל באוויר, והמכולה מידרדרת לצד ההפוך. לרגע הייתי בטוח שבא קיצי.
אם היינו מתהפכים, לבטח הייתי נהרג במקום. אינסטינקטיבית נעמדתי בצד ההפוך לכיוון ההתהפכות, אם כי הסיכוי שמשקל גופי יאזן את הטונות הרבות של המלגזה והמטען היה בטל בשישים.
להפתעתי, ההתהפכות נמנעה, קצה המכולה נתקע בחול, והמלגזה התייצבה , מתנודדת באוויר על שני גלגלים בלבד.
במצב זה ירדתי בזריזות של קוף מתא הנהג, והתרחקתי מאחורי המכונה.

מבצע הצלה

ניסיתי להסדיר את נשימתי, ובדקתי במהירות שמא נפגעתי עקב הטלטלות העזות.
ואז הבחנתי מתחת לגלגל הקטן שבאוויר, מחופר בתוך החול הרך, בצב המסכן ששכב לו הפוך, ומניע בחוסר ישע את גפיו הקטנות.
מייד עלו במוחי המראות והקולות הטראומטיים מאירוע הצבים בקיבוץ.
בלי לחשוב פעמיים, כרעתי בסמוך לגלגל, חפרתי עם הידיים בחול מסביב, ומשכתי את הצב מחוץ לאזור הסכנה.
במקרה, העפתי מבט כלפי מעלה והבנתי עד כמה מסוכנת הסיטואציה.
מפלצת הברזל האימתנית ניצבה מעליי, מפריחה עננים של פיח, כמו ענק קדמון המתכונן למחוץ ג'וק בקצה הנעל...
התגלגלתי הצידה במהירות, חובק את הצב אל חזי, ומשהגעתי לאזור בטוח יותר,בדקתי אותו היטב מכל הכיוונים, לרווחתי הבחנתי כי לא נפגע פרט לשפשוף קל בשריון.

ניגשתי לצידי הדרך והנחתי אותו מעדנות בין השיחים.

רק אז הבחנתי בשורה של אנשים עומדים על הגבעה ומתבוננים במתרחש בעיניים קרועות לרווחה.

אחרית דבר

חזרתי למלגזה, טיפסתי עליה בזהירות, וברגע שהתיישבתי על כיסא הנהג, היא נפלה בכבדות בדיוק על המקום בו היה הצב מחופר קודם.

נשמתי לרווחה.
הרמתי שוב במקצת את המטען החורג, וחזרתי לנסוע.

בשלב מסוים הפכה דרך העפר המשובשת לכביש סלול.
הפעם ראיתי שאני מסוגל לנסוע קדימה, עם ראות מוגבלת, והצלחתי להשלים את הנסיעה עד לפתח משרדו של איציק האגדי.
הוא יצא לקראתי, הראה לי היכן להניח את המכולה, וסימן לי לדומם מנוע.
ירדתי בלאות, כמו איש זקן , ועמדתי נשען על גלגל המלגזה.
איציק ניגש אליי , לחץ לי את היד , והודיע לי בנונשלנטיות שהג'וב שלי ואני מתחיל לעבוד ממחר בבוקר...

רק אחר כך נודע לי כי נערכו הימורים רבים על חשבוני, רבים הימרו שאכשל במבצע, חלק הימרו שאני עלול להיהרג, במיוחד עקב "מבצע הצב" ורק איציק לבדו הימר עליי לטובה, וזכה בכל הקופה!



צב שני

אפילוג - כמה שנים אחרי כן, כשאני כבר וטרינר מוסמך ומתחיל, הגיע אליי ילד למרפאה עם צב שנדרס ע"י משאית, ממש לנגד עיניו. בבדיקה התברר כי שריונו נשבר לאורך כ-8 ס"מ בצידו השמאלי התחתון, ודם רב זרם מהפצע. עצרתי את הדימום, שטפתי את המקום בתמיסת פולידין. שלחתי את הילד לחנות טמבור הסמוכה להביא לי דבק אפוקסי. הצמדתי בכוח את שני חלקי השריון הפגועים והילד הזליף במקום את הדבק. למחרת בדקתי את הצב, והוא השתקם לחלוטין, אכל בתיאבון, והוא חי עד היום, עם הצלקת בגב שריונו, ואף העמיד צאצאים בפינת החי שלנו בבית הספר.