הדיאלוג כלי משמעותי במניעת אלימות 

האלימות כתופעה חברתית שלילית מוכרת לנו מאז שחר ההיסטוריה. אלימות פיזית ואלימות מילולית.
תורת ישראל מתייחסת בכובד ראש ובהרחבה לאלימות על כל רבדיה. נוכל למצוא בה גם עונשים כבדים לאנשים אלימים. לאחרונה הפכה האלימות לחלק אינטגרלי מהנוף החברתי שלנו. אלימות במוסדות החינוך כלפי תלמידים ואף מורים. אלימות בתחום הרכוש והזלזול בפן הציבורי. אנו פוגשים ללא הרף העלבות, הכפשות ולשון הרע כלפי הזולת. להלן דוגמאות:
* גברה האלימות בתוך המשפחה.
* התרבו הטרדות בנושאי מין.
* התרחבה תופעת הזלזול ברכוש ציבורי ופגיעה ברכוש הפרט.
* נחשפה יותר ויותר אלימות כלפי ילדים חסרי ישע.
* גברה הפגיעה בכבוד האדם.
* התרבו תופעות של מקרי שוד אלים עד לרצח.
לאור מציאות עגומה זו מזדעקת המערכת הציבורית להיאבק בתופעות החמורות ומחפשת דרכים כיצד למנוע התפתחות מדאיגה של המגמה וכיצד לחנך את הדור הבא להיות פחות אלים.
ברור לנו היטב, כי האלימות המילולית פוגעת בכבוד האדם ובנפשו וכמוה כמהלומת אגרוף ויותר מזה, שכן פגיעה בעקבות אלימות פיזית ככל שתהא כואבת - חולפת עם הזמן ומגלידה; פגיעה בנפש משאירה צלקת לעולם.
לא בכדי אנו מחויבים לבקש סליחה אישית מאדם שנפגע מאתנו - "עד שירצה את חברו".
מקורות היהדות גדושים בהתייחסות לאלימות. הכרה כי האדם נברא בצלם אלוקים שוללת מלכתחילה בהמיות ומחייבת כבוד ליציר כפיו של הקב"ה.
הבסיס הרעיוני של היהדות בקביעת מהות היחסים הבין-אישיים והיחס לזולת, מקורו ברעיון שהיחס לזולת חייב להיות:
* כיחס האדם אל עצמו - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא כט).
* כיחס האדם לכבודו שלו - "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יג).
יחס לעמיתים בתורה היא להימנע משנאת אחים: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא).
בספר החינוך כתוב - ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו...
והיא המידה הפחותה והנמאסה, תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל. התורה מפרטת עונשים כבדים מאוד על נזקי גוף ומשדרת בכך הצורך בחברה בריאה ואיכותית נטולת אלימות. חברה מתוקנת חייבת להגן על אזרחיה, למנוע הפרת האיזון החברתי. התורה מתייחסת בחומרה ובקשיחות גם לאלימות המילולית, מדבר שקר תרחק... לפני עיוור לא תיתן מכשול... לא תלך רכיל בעמך... לא תיקום ולא תיטור... לא תשנא את אחיך בלבבך... המשתמע מהוראות אלו הוא כי יחסים בין-אישיים ושיח נכון ראוי שיתקיימו מתוך אמון הדדי, הקשבה ודיאלוג אמיתי. ראוי להקפיד על לשון נקייה ותרבות השיח.
המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים. מותר להתווכח. תרבות המחלוקת מצויה ביהדות מאז המשנה והתלמוד, שקלא וטריא, משא ומתן, קח ותן, שיג ושיח בין תלמידי חכמים מהווים את הבסיס והמנוף לפיתוח חשיבה. המחלוקת מלבנת, מחדדת ובכך משתבחת המחשבה.
אלא שמחלוקת חייבת להתנהל מתוך כבוד הדדי וסובלנות. חילוקי דעות עקרוניים ואידיאולוגיים לא מן ההכרח שישפיעו על יחסים חברתיים ואישיים. יש לכבד את דעת הזולת אף אם מתנגדים לה. יש להכיר בה כדעה לגיטימית משום אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
תרבות של מחלוקת היא תרבות של יצירה, מחלוקת ללא תרבות יש בה הרס עצמי.
מנהיג מצליח חיובי בעל עוצמה, נחישות ואומץ מאגד סביבו כצוות מוביל דווקא את העמיתים החזקים, כאלה שיעוררו דיונים, שיביעו דעתם גם אם היא שונה מהשקפת המנהיג. הצלחת מוסדות חינוך כיום היא פונקציה של עבודת צוות, שיתופיות בין המורים כולם מתוך תרבות של מחלוקת ותרבות של הקשבה. כפי שאומר הרבי מקוצק: "כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו אינן דומות לדעותיך".
הרמב"ם בהלכות דעות מדגיש כי תלמיד חכם "לא יהא צועק וצורח"... לא יגביה קולו... דיבורו בנחת... מספר בשבח חברו... לא ידבר בו קשות... אסור לנהוג בשררה ובגסות רוח...
כיצד מונעים אלימות? מה הכלים, השיטות, המתודות, כדי להילחם באלימות? כיצד יוצרים אווירה של התנהגויות פוזיטיביות? כיצד הופכים מניעת אלימות ל"תרבות"?
הרמב"ם מבחין בשבע דרכים בחינוך ובהוראה. ראשון להם הוא ההרגל. הוא טוען, שכדי שמידות תהיינה משורשות באדם חייב להתאמן בהן במעשים. התרגול הוא הבסיס להטמעת תכונה. יש להרגיל אדם להתנהג במידות טובות, יש לתרגל דרכים נכונות.
התנהגות אלימה נגרמת לעתים בגלל היעדר ריסון עצמי ואובדן שליטה עצמית. חינוך לאיפוק על ידי "תרגול" מסייע להתגבר על היצר.
תרגילי איפוק ניתן למצוא בכל תחומי סדר היום האישי, המשפחתי והחברתי. איפוק באכילה, בסדר היום - תפילות, ברכות... ביחסים חברתיים, ביצירה, בחיי אישות, בנטילת אחריות חברתית כמו עזרה לזולת, צדקה, גמ"ח, מתן בסתר. מתברר על פי מחקר, כי בעלי ה"איפוק" בגיל צעיר, בעלי תכונת "דחיית סיפוקים" מתגלים בכניסתם לקולג' כבעלי הצחה גבוהה בלימודים, אופטימיים, מתגברים על בעיות ביתר קלות, חברותיים, מסייעים לזולת. כלומר, ככל שנשכיל כבר בגיל הצעיר לטפח סובלנות ונרגילם לדחות סיפוקים, כן נזכה להצלחה נפלאה בעתיד.
צריך להמשיך ולפתח את המימוש העצמי של כל פרט בצד היחד, האחדות, החברה. להגיע למיצוי יכולת אישית מתוך ראייה חברתית, מתוך דאגה לזולת, לחבר, לידיד וגמילות חסד.
במחקרים נוספים מתברר, כי גרים מציינים את הסיבות לעזיבתם את ההתנהגות הדתית לנשירתם מבית הספר, להתנהגותם האלימה הגופנית, הרכושית והאנושית "באין עם מי לדבר". היינו, מניעת הדיאלוג היא הסיבה העקרונית החשובה והבסיסית ביותר הגורמת לחוליי התקופה.
החוק, העונש, התגמול על מעשים רעים אינם מחנכים, הם משמשים רק כשוטר מקוף המצמצם במשהו קטן וחלוש את התופעה. בארון הספרים היהודי מונחים היסודות הבסיסיים לאחריות חברתית, לבניית חברה בריאה, לחינוך אישי, לאיפוק ולריסון עצמי, כדי לבנות יחיד החי בתוך חברה באושר מתוך כבוד הדדי והתחשבות בזולת.
בכל המרחב החינוכי בו חי המתבגר, המתחנך, מרחב הכולל את בית ההורים, בית הספר, מועדוני נוער, תנועת נוער, אמצעי תקשורת, הרחוב, מצוי בית הספר בעדיפות העליונה מבחינת האפשרות לחנך למניעת אלימות. זאת על ידי פיתוח דיאלוג - "בגובה העיניים" בין התלמיד למחנכיו. הדיאלוג הבית ספרי חייב להיבנות על העקרונות הבאים:
* אמונת המורה ביכולתו שלו לחולל שינויים.
* אמונת המערכת ביכולת המנהל והמורים לחולל שינויים.
* האמונה בילד וביכולתו תוך חשיפת נקודות האור והחוזק שבו.
* יצירת אקלים מוסדי של אופטימיות, שמחה ואהבה.
* פיתוח מנהיגות נוער חיובית ערכית תורנית. הנוער הוא הגורם הדומיננטי בהשפעה על חבריהם.
* פיתוח מנהיגות מוסדית מועצמת, מובילה ומשפיעה.
* שיתופיות ועבודת צוות.
* חשיפה מתמדת של התלמידים לחוויות של הצלחה.
* עידוד להישגים לימודיים, חברתיים, ערכיים ותורניים.
* פתיחות ועידוד תלמידים לשאילת שאלות להעלאת דילמות בצד חינוך להקשבה תוך מתן כבוד לדעות הזולת.
* טיפוח האינטליגנציה הרגשית, בעיקר הבין-אישית והתוך-אישית.
* שידור מתמיד של זקיפות קומה ו"גאוות יחידה" מוסדית.
* דמות המורה כדוגמה אישית וכמודל לחיקוי.
עקרונות אלו מעוגנים במשנת חז"ל מצויים במקורותינו ומהווים את האני מאמין היכול להתגבר על כל מכשול.

נישא תפילתו של ר' אלימלך מליז'אנסק:
אדרבא
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם
ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך
ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו - חלילה.