אחריות 

אני זוכרת את ימיי כספורטאית.
גרתי בחולון וליד הבית שלי היה מגרש ספורט. כל הבנים היו הולכים לשם פעמיים בשבוע להתאמן במשחק חדש שמעולם לא שמעתי עליו: כדור יד.
גם אני רציתי.
הבנים רצים למגרש ואני אחריהם. ילדה בת 12, סקרנית, שאפתנית.
המאמן הציע לי להיכנס למגרש ואחרי כשעה כבר הייתי חלק מהקבוצה, למורת רוחם של כמה בנים ...
לימים הפך הענף הזה לחלק מ...מחזור הדם שלי... מסדר היום שלי... מדרך החיים שלי עד לגבולות שרק לאחרונה גיליתי.
השתייכות לקבוצת ספורט מפתחת מספר יכולות;
היכולת להיות חלק מקבוצה ולקבל בה תפקיד- בקבוצה לכל אחד יש תפקיד גם אם לא תמיד התפקיד אשר אנחנו מקבלים אהוב עלינו.
היכולת להיות חלק מקבוצה שבה גם אם מילאתי את תפקידי בהצלחה יתרה, עדין ישנה אפשרות שלא נגיע לתוצאה הקבוצתית הרצויה לנו.
מכאן, היכולת לקבל כל חבר בקבוצה כפי שהוא.
בנוסף, זו מראה מצויינת למקום שלי בתוך קבוצה של אנשים, אשר בנוי ממידת האחריות שהאחרים מוצאים לנכון לתת לי או, במילים אחרות, כמה סומכים עליי בכל תחום. מוזר לפעמים לראות שאחרים סומכים עליי במידה שונה מהמידה שבה אני סומכת על עצמי.

אני עברתי כמעט את כל חיי בתוך קבוצת כדור יד זו או אחרת.

אני זוכרת באופן ברור איך לקחתי את ה"אחריות" על כל הפסד ומעולם לא לקחתי את ה"אחריות" על ניצחון.
כשהפסדנו הייתי בוכה ומתעצבנת.
כשניצחנו הייתי שמחה ויחד עם זאת תמיד אמרתי: "אז מה?" ולא הרשיתי לעצמי לשמוח "יותר מדי".

לימים אני עוסקת במונח אחריות מזוויות שונות.
אם בתור ילדה ששיחקה כדור יד התבלבלתי בין אשמה לאחריות, היום אני מבדילה בין שני המונחים.
אני זוכרת את עצמי לוקחת "אחריות" על ידי זה שהייתי מאשימה את עצמי בהפסד. האשמה לא באה רק בגלל שחשבתי שלא עשיתי די או טעיתי או כל דבר אחר. לא ידעתי את זה אז. אני יודעת את זה היום. האשמה באה ממקום יהיר- מהמחשבה שהניצחון תלוי בי. והיום אני שואלת את הילדה הזאת: "ראשית, מי את חושבת שאת? ושנית, לאן את חושבת שאשמה תוביל אותך?"
היום אני עדין ממשיכה לשאול אחרי ניצחון: "אז מה?" זה מגיע ממקום של ענווה והידיעה שהצלחה אחת אינה מחייבת המשך הצלחות.
המשך עשייה, תהייה, שאילת שאלות וכו' הם הדרך שלי.
באשר להפסד ולאשמה;
כשאני מאשימה, מה קורה לי? האם יש בזה עידוד? האם יש בזה איתגור לשיפור? או שאולי זה מוריד את המוטיבציה? אולי זה מדכא ומוריד את הביטחון העצמי?
אשמה היא סוג של קיטור. כשאני מאשימה את עצמי אני בעצם מאשימה גם את האימונים, המאמנים, החברות לקבוצה, המנהלים וכל השאר. גם אם ההאשמה הזאת, את כולם, מוסווית בכישרון רב. היא עדין קיימת.
אני הופכת לקורבן של הנסיבות הללו. של האימונים, של המאמנים וההנהלה.
הנסיבות מנהלות את שמחת החיים שלי, את ההצלחות שלי ואת החיים שלי.
לעומת זאת, אני יכולה באמת לראות את האחריות שלי בהפסד. שיחקתי ברמה מסויימת, שיתפתי את החברות בקבוצה במידה מסויימת, נשמעתי למאמן במידה מסויימת והמידה המסויימת הזאת הניבה את התוצאה. התוצאה היא שהכנסנו פחות גולים מאשר הקבוצה היריבה או מנענו פחות גולים מאשר הקבוצה היריבה. במלה פשוטה- הפסדנו.
אם אני רואה את עצמי כאדם אחראי הרי שיש רק דבר פשוט אחד שאני יכולה לעשות. לשאול: מה אני עומדת לעשות?
אני יכולה להתאמן יותר, להישמע למאמן, לעודד את החברות לקבוצה ועוד דברים אחרים. המטרה היא לעשות שינוי אשר יכול להוביל לתוצאות שונות, שהן התוצאות שאני רוצה. במקרה המשחק, אני רוצה לנצח במשחק הבא או לזכות באליפות או בגביע וכד'.
האם השינוי שאעשה מבטיח לי את התוצאות שאני רוצה?
לא.
ואם אכן שוב הפסדנו משחק. מה אז?
אז אני אעשה עוד שינויים. ועוד שינויים.
האם יכול להיות שהקבוצה שאני משחקת בה פשוט הכי חלשה בליגה?
כן, זה יכול להיות.
ההצלחה שלי היא בעשייה ולא תמיד בתוצאה שאני רוצה. אולי בשביל לנצח העשייה הבאה שלי היא לעבור לשחק בקבוצה אחרת בעונה הבאה...
כשאני נוהגת כאחראית, אני אחראית לשמחה שלי, להצלחות שלי ולחיים שלי. אינני נותנת לנסיבות לנהל אותי אלא אני מנהלת את חיי תוך כדי כך שאני פוקחת עיניים לראות את המציאות ולפעול לפיה. ובאשר לתוצאות, גם להן אין כוח משפיע על שמחת החיים שלי. רק הדרך בה אני הולכת היא בחירה אמיצה ואמיתית שלי. התוצאות הן תוצאות של כל כך הרבה דברים שלא תלויים בי ועל כן הן לא נוגעות למי שאני באופן ישיר. אני נשארת שמחה, טובה ואוהבת גם אם הפסדתי משחק או אליפות או גביע או כל דבר אחר.